לידה |
3 באוגוסט 1905 באפלו, ארצות הברית |
---|---|
פטירה |
22 באפריל 1995 (בגיל 89) פילדלפיה, ארצות הברית |
מדינה | ארצות הברית |
ידועה בשל | הקמת הפנתרים האפורים (אנ')(Gray Panthers) |
השכלה | מכללת פלורה סטון, שבאוניברסיטת קייס ווסטרן |
פרסים והוקרה |
|
מאגי קון (באנגלית: Maggie Kuhn; 3 באוגוסט 1905, באפלו, ניו יורק - 22 באפריל 1995, פנסילבניה) הייתה אקטיביסטית אמריקאית שהקימה את תנועת הפנתרים האפורים (אנ') אחרי שאולצה לפרוש מעבודתה בכנסייה הפרסביטריאנית בגיל 65. הפנתרים האפורים הובילו את הרפורמה בשרותי סיעוד חוץ ביתיים ואת המאבק בגילנות, בטענה כי "זקנים ונשים מהווים את מקור האנרגיה האנושית הגדולה ביותר של אמריקה, שאינה מנוצלת כראוי." קון הקדישה את חייה למאבק למען זכויות אדם, צדק חברתי וכלכלי, שלום עולמי, אינטגרציה גזעית ונושאים הנוגעים לבריאות הנפש. במשך עשרות שנים, היא שילבה בין אקטיביזם לטיפול באמה, שסבלה ממגבלות ונזקקה לטיפול ואחיה שסבל ממחלת נפש.
מרגרט אי. קון, נולדה בבאפלו שבניו יורק וגדלה בקליבלנד שבאוהיו ובממפיס שבטנסי. ב-1926, סיימה קון תואר ראשון באנגלית במכללת פלורה סטון, שבאוניברסיטת קייס ווסטרן, בקליבלנד שבאוהיו. היא הקימה בקולג' את הסניף של ליגת נשים בוחרות (אנ') שפעל על מנת לשלב נשים בעשייה ציבורית[1]. בשנות השלושים קון הייתה ראש המחלקה המקצועית לצעירות עובדות באגודת נשים נוצריות צעירות (YWCA) בפילדלפיה[2]. כחלק מתפקידה היא לימדה נשים צעירות. שיעוריה עסקו גם בזכויות נשים, התאגדות ובעיות חברתיות. היא עוררה חוסר נוחות בהנהלת האגודה כאשר החלה ללמד קורס בנושא מיניות האדם שעסק ביחסי מין, אמצעי מניעה, הנאה מינית, היריון, והקשיים של רווקות בתרבות בה נישואים הם הנורמה[3].
במהלך מלחמת העולם השנייה, היא ניהלה תוכנית משתפת של אגודת נשים נוצריות צעירות וארגוני השירות המאוחדים (USO, ארגון למען חיילים בצבא ארצות הברית) בבוסטון[4] על אף שהתנגדה למלחמה. ב־1941 היא עברה לסניף בניו יורק של YWCA ולמדה עבודה סוציאלית ותאולוגיה באוניברסיטת קולומביה[2]. אחרי המלחמה, חזרה קון לפנסילבניה על מנת לטפל בהוריה החולים ועבדה במטה הכנסייה הפרסביטריאנית[2] במחלקת החינוך, שם ביקשה לתת ביטוי למשמעויות החברתיות של הבשורה, בדגש על תיקון עולם. שלא כמקובל, קון דרשה מתלמידיה לערוך את הפרקטיקום בקהילות עניות ולהיות מעורבים בפעילות קהילתית[5].
העניין שלה בזכויות זקנים נולד לא מתוך התנסות אישית אלא לאחר שהשתתפה ב-1961, בכנס בנושא זיקנה בבית הלבן כמי שהובילה בכנסייה מחקר בנושא ביטוח סיעודי. קון החלה לבקר בבתי אבות של הכנסייה הפרסביטריאנית, ובאחד הביקורים דייר כינה את המקום "לול (תינוקות) מהולל". היא הבינה שיש צורך לשנות את היחס אל זקנים כאל ילדים[6].
ב-1970, אף על פי שעבדה בעבודה שאהבה בכנסייה הפרסביטריאנית, נאלצה לפרוש כשהגיעה לגיל 65 - גיל הפרישה בחוק האמריקאי. היא כתבה באוטוביוגרפיה שלה: "פתאום הבנתי משהו, שהבעיה היא לא רק שלי"[3]. באותה השנה, היא התאגדה יחד עם גמלאים נוספים, והם הקימו את תנועת "הפנתרים האפורים", שכללה לא רק גמלאים[7]. חברי התנועה בחרו לא להתמקד רק בנושאים הקשורים לגמלאים[8], לתפיסתם כל העוולות קשורות האחת לשנייה אלא פעלו גם למען סוגיות חברתיות נוספות עוני, חירויות אזרחיות ועוד. המאבק הראשון בו לקחו חלק היה ההתנגדות למלחמת וייטנאם[9]. הסיסמה של הפנתרים האפורים הייתה "מבוגרים וצעירים בפעולה" ורבים מחברי התנועה היו תלמידי תיכון וסטודנטים. קון האמינה כי יש לתת לבני נוער יותר אחריות ולהתייחס אליהם ברצינות אם רוצים שיהיו חברים תורמים בחברה. היא ראתה ביחס לנוער עוד דוגמה, לתרבות המבזבזת משאבים אנושיים.
ב־1973 קון והפנתרים האפורים שיתפו פעולה עם עורך הדין והפעיל החברתי ראלף ניידר וחקרו את הנושא של התעללות בבתי אבות ופרסו את תוצאות המחקר והמלצות לפעילות אזרחית ב-1977[10][1].
הפנתרים האפורים גם נאבקו בתאוריה שהייתה פופולרית אז בתחום הגרונטולוגיה - תיאורית הניתוק (אנ'), שעל פיה הזדקנות היא נסיגה בלתי נמנעת, כתוצאה מירידה באינטראקציה בין האדם המזדקן לבין אחרים במערכת החברתית אליה הוא משתייך אליה. קון טענה כי אורח החיים האמריקאי המתייחס לאדם הזקן כבעיה הוא הבעיה ולא הזקנים. היא האשימה גרונטולוגים שהם מנציחים את התפיסה שזקנים הם מחוסרי יכולות, וטענה שכספי המענקים למחקר מעודדים גישה זו. כן, היא ביקרה גם את ייצוג הזקנים בתקשורת הפופולרית[11]. הפנתרים האפורים קיימו פעמים בשנה כנסים בהם השתתפו נציגים מ-70 סניפים של התנועה[12]. בשיאה היו חברים בפנתרים האפורים 100,000 חברים וקון נעשתה ידועה בעולם[13].
קון העלתה לדיון ציבורי את נושא המיניות בזיקנה וטענה כי נשים זקנות יכולות לקיים מערכת יחסים מינית עם גברים צעירים מהן או עם נשים אחרות[14].
היא גם נקטה עמדה לא פופולרית בנושא הביטוח הלאומי האמריקאי, וטענה כי פוליטיקאים יצרו מלחמה בין-דורית על כספים פדרליים כדי להסיט את תשומת הלב הציבורית מן הסוגיות התקציביות האמיתיות: תקצוב בזבזני של ההוצאות הצבאיות והקלות מיסוי מיוחדות לעשירים.
קון הייתה ביקורת נוקבת על תוכניות הדיור לזקנים והיא כינתה את בתי האבות לולים מהוללים. היא הכירה בכך שתוכניות אלו שמרו על בטיחותם של הזקנים אך, גם גרמו לכך שהם מפרידים את הזקנים מהחברה. קון עצמה גרה בביתה בפילדלפיה, פנסילבניה וחלקה אותו עם מבוגרים צעירים, אשר שילמו שכר דירה נמוך בתמורה לסיוע במטלות ובילוי משותף. היא ראתה במודל מגורים זה, סוג של משפחה אלטרנטיבית שתומכת בחבריה[15]. קון ייסדה את המרכז למשכנתאות משותפות[16][15].
ב-1978 קון הייתה אחת מ-25 הנשים המשפיעות בארצות הברית על פי ה-World Almanac[13].
בשנת 1991, קון כתבה אוטוביוגרפיה בשם "תחת כל אבן", ארבע שנים לפני שנפטרה מדום לב בפילדלפיה בגיל 89.
לחברה ההיסטורית הפרסביטריאנית בפילדלפיה מחזיקה באוסף ההתכתבויות של קון, הכולל מסמכים, חומר דפוס, דוחות, ספרים, תצלומים וחומרים אחרים שמתעדים את חייה האישיים ועבודתה המקצועית.[17]