מורנוב

מורנוב (שכונה)

מדינה	פולין פולין
עיר	ורשה ורשה
קואורדינטות	52°15′05″N 20°59′40″E / 52.251386°N 20.994459°E / 52.251386; 20.994459
http://osiedle-muranow.waw.pl/

מורנוב (בפולנית: Muranów) היא שכונה הנמצאת ברבעים וולה ושרודמיישצ'ה במרכז העיר ורשה, בירת פולין. זוהי השכונה הצפונית ביותר של אזור מרכז העיר. היא נוסדה במאה ה-17 ושמה נגזר משם הארמון השייך לסימון ג'וזפה בלוטי, אדריכלית ונציאנית, שהגיעה לוורשה מהאי מוראנו שבאיטליה. השכונה ידועה כמרכזה ההיסטורי של הקהילה היהודית בוורשה, וסביבה שכן גטו ורשה במלחמת העולם השנייה.

מוראנוב היה פעם האזור הרב-תרבותי, הצפוף והמגוון ביותר של ורשה, אזור עשיר באדריכלות היסטורית, בבזארים, בכנסיות ובבתי כנסת. בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, (1918–1939), היה המחוז מיושב בעיקר ביהודים, ובשנת 1940, במהלך מלחמת העולם השנייה, לאחר כיבוש ורשה על-ידי הגרמנים, הם הקימו בה את הגטו. בשנת 1943, לאחר מרד גטו ורשה, עליו פיקד מרדכי אנילביץ', נהרס הרובע עד היסוד, ונותרו ממנו רק מבנים בודדים.

לאחר סיום המלחמה, בשנות ה-50 ו-60 של המאה ה-20, נבנתה מוראנוב מחדש כרובע בסגנון ריאליזם סוציאליסטי-מודרניסטי וכיום יש בה גם מגדלים וגורדי שחקים.

היסטוריה 1700–1900

ב-1686 הקימה סימון ג'וזפה בלוטי, אדריכלית איטלקית שעבדה עבור המלכים מיכאל הראשון ויאן סובייסקי, ארמון קטן היכן שהיה אז האזור הכפרי בצפון ורשה. בלוטי החליטה לקרוא לאחוזה מוראנו, על שם אי הולדתה שליד ונציה.

בעשורים שלאחר מכן הופיעו בסביבת מגוריה של בלוטי כמה יישובים עצמאיים המכונים ג'ורידיקה. השטחים הללו - שהיו שטחי אדמה בבעלות פרטית בתוך העיר, ולפעמים שטחים אוטונומיים בעלי שלטון עצמי - משכו מתיישבים זרים, ועם הזמן הפכו לעיירות מסחר קטנות סביב ורשה. הבולטות מבין העיירות הללו היו לשנו ונובולפי, וכיום אלו רחובות בולטים בשכונת מוראנוב.

במהלך המאה ה-19, מאחר שהוטלה הגבלה על מספר היהודים שהורשו להתגורר במרכז העיר, החלו להתיישב במורנוב מהגרים יהודים מליטא ובלארוס העכשווית (אז חלק מהאימפריה הרוסית). בתקופה זו החלה השכונה להפוך לאזור רב-תרבותי ומודר חברתית בדומה ל-איסט אנד של לונדון. עברית, יידיש ורוסית היו השפות הזרות הנפוצות ביותר במורנוב עד מלחמת העולם הראשונה (1914–1918). בתקופה זו הייתה העיר צפופה ותנאי החיים בה פיגרו אחרי מחוזות מרכזיים אחרים. רוב האוכלוסייה הייתה ענייה או מהמעמד הבינוני הנמוך, בעוד שהעניים ביותר מבין תושבי ורשה התרכזו בעיקר בשכונות מרינצטט, פווישלה וסולץ' שלאורך נהר הוויסלה. מרבית הבניינים במורנוב היו אז בתי מגורים, עם מעט מתקנים תעשייתיים ביניהם. התעשייה הכבדה והמפעלים של ורשה הוקמו בעיקר במחוז וולה המערבי. מוראנוב הפכה ידועה לשמצה כמוקד של פשע זעיר, ושכנו בה שניים מבתי הכלא הבולטים בוורשה - פאוויאק וסרביה. בדומה לאיסט אנד בלונדון, נדחקה מוראנוב לשוליים, וכונתה בפי המקומיים "המחוז הצפוני" (dzielnica północna או strefa północna) - מונח סלנג מקביל למונח "המערב הפרוע" בארצות הברית.

למרות המוניטין השלילי, היו ברחובותיה הראשיים של מוראנוב בתים ובתי דירות מעוטרים בעושר רב, שהתיישבו בהם בעיקר תושבים עשירים ומכובדים. סביב האזור היו פזורים מספר ארמונות, וכן שרידים של האיחוד הפולני-ליטאי הישן שחדל להתקיים בשנת 1795. כיכר מוראנוב ("פלאק מוראנובסקי") הייתה הלב המסחרי של הרובע, שהופעל על ידי רשת חשמליות נרחבת שנבנתה בתקופת המצאת הרכב החשמלי. בסוף המאה ה-18 נהרס ארמון בלוטי, ובמקומו נבנה המחסן של רשת חשמליות. ב-1903 הושלמה בצומת הרחובות Długa ו-Nalewki בניית אולם מסחר וקניות מודרני בשם "Pasaż Simonsa" .

בתקופת בין המלחמות (1918–1939) היו כ-90% מתושבי מורנוב יהודים, או ממוצא יהודי. בית הקברות היהודי של ורשה ברחוב אוקופובה היה חלק ממוראנוב ההיסטורית.

מלחמת העולם השנייה

ערך מורחב – גטו ורשה

סמוך לכיבוש פולין במהלך מלחמת העולם השנייה, הוגדרה מוראנוב כגטו, בשל אוכלוסייתה היהודית הגדולה, ויהודים שהתגוררו בחלקים אחרים של העיר נאלצו לעבור לגור בה. בנובמבר 1940 נותקה מוראנוב משאר חלקי ורשה, והוקפה בחומת לבנים בגובה 3 מטרים, שבראשה חוטי תיל. בגטו מצאו את מותם כ-92,000 איש כתוצאה ממחלות, רעב והוצאות להורג. רובם נשלחו למחנה ההשמדה בטרבלינקה וחלקם למיידנק. באפריל 1943 מרדו היהודים בגרמנים במה שנודע בשם מרד גטו ורשה. המרד דוכא, ולאחר מכן הרסו הגרמנים עד היסוד את הגטו ואת שכונת מוראנוב כולה. מבנייני הפאר ופלאי הארכיטקטורה המוכרים של מוראנוב נותרו רק כנסיית סנט אוגוסטינוס, ששימשה כמגדל שמירה, ובית הקברות היהודי. צריף התותחנים המלכותי מהמאה ה-18, שנותר בשלמותו, נהרס רק ב-1965. מספר מועט של מבנים מהתקופה שלפני המלחמה שוחזרו, כמו ארמונות מוסטובסקי וקרסינסקי.

מ-1945

מוראנוב העכשווית היא תופעה ייחודית: זהו אזור המגורים היחיד בעולם שנבנה, במכוון, על הריסות של גטו - גטו ורשה, והוא בנוי ברובו משימוש משני בהריסות הגטו. משנת 1989 עברה השכונה מהפך משמעותי - אזורים רבים פונו ובמקומם נבנו שיכונים חדשים וגורדי שחקים.

באפריל 2013 נפתח ברחוב אנילביצ'ה 6 המוזיאון לתולדות יהודי פולין.

היסטורית, מורנוב היותה את המתחם הרב-תרבותי, הצפוף והמגוון ביותר בורשה עם אדריכלות היסטורית, בזארים, כנסיות ובתי כנסת. בתקופה בין מלחמות העולם (1918–1939), השכונה הייתה מאוכלסת בעיקר ביהודים. בהתאם, ב-1940 כאשר הוקם גטו ורשה על ידי כוחות הכיבוש הגרמנים מורנוב היותה את הגרעין להקמת הגטו לאחר מרד גטו ורשה ב-1943 בפיקודו של מרדכי אנילביץ', השכונה נחרבה כליל. רק בניינים מועטים שרדו מן המלחמה. מורנוב שוקמה מחדש לחלוטין לאחר המלחמה כאזור שיכונים בשנות ה-50–1960, ובשנים האחרונות הוקמו בה מבנים מודרניים וגורדי שחקים.

כיום זוהי שכונה מרווחת וירוקה, אך העבר ממשיך לרדוף אותה, ובין תושביה יש כאלה שמספרים על פגישות עם רוחות רפאים של יהודים.

ההיסטוריה של השכונה, וגם סיפורי הרוחות שעוסקים בה, מקבלים ביטוי בסרט "מורנוב" שיצר הבמאי חן שלח בשנת 2020^[1]

מורנוב באמנות

ההיסטוריה יוצאת הדופן של השכונה, וסיפורי הרוחות שמתייחסים אליה, מצאו את ביטויים באמנויות שונות: קולנוע, ספרות, תיאטרון וארכיטקטורה.

הסופרת הפולניה סילוויה חוטניק כתבה סיפור קצר, שעובד לאחר מכן למחזה "רוחות מורנוב". המחזה הוצג בתיאטרון דרמטיצ'ני בוורשה, ובשנת 2012 הוצג בתיאטרון "עיתים" בתל אביב^[2]. ההצגה מספרת על סבתא פולניה שמשכנעת את נכדיה לרדת למרתף הבית, שנבנה על חורבות גטו ורשה ולמצוא שם אוצרות יהודיים.

הבמאי חן שלח יצר בשנת 2021 את הסרט התיעודי מורנוב, שמספר את סיפורה של השכונה, על כל מרכיביו ^[3]

בני מר, בספרו "סמוצ'ה: ביוגרפיה של רחוב יהודי בוורשה", מתאר את החיים ברחוב סמוצ'ה, שהוא חלק מרובע מורנוב ^[4]

גיא שחר בחר לתכנן מחדש את השכונה, כפרויקט לסיום לימודי ארכיטקטורה ובינוי ערים בטכניון, ויצר גם סרטון ובו קטעי וידאו תיעודיים שמציגים את הרובע היהודי והגטו לפני המלחמה, ואת הבנייה שלו מחדש לאחריה^[5].

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא מורנוב בוויקישיתוף

• אתר האינטרנט הרשמי של מורנוב
• דף ביקורות על הספר סמוֹצֶ'ה – ביוגרפיה של רחוב יהודי בוורשה, הוצאת מאגנס

הערות שוליים

1. מורנוב (2020), באתר אידיבי
2. מיכאל הנדלזלץ, אמש בתיאטרון: הרוחות המבקשות לחיות, באתר הארץ, ‏28.6.2012
3. מורנוב - הסרט, ‏2021-04-07
4. Facebook, www.facebook.com
5. ורשה: פאר – שואה – התחדשות – סרטון וידאו | גיא שחר, ‏2014-04-26