![]() | |||||
מטילדה גז, 1965 | |||||
לידה |
15 באוגוסט 1918 סוסה, תוניסיה ![]() | ||||
---|---|---|---|---|---|
פטירה |
3 במאי 1990 (בגיל 71) בית החולים הדסה (תל אביב), ישראל ![]() | ||||
מדינה |
ישראל ![]() | ||||
תאריך עלייה | 1957 | ||||
מקום קבורה |
בית העלמין הדרום ![]() | ||||
מפלגה |
רשימת פועלי ישראל ![]() | ||||
סיעה | רפ"י, עבודה, המערך (השני) | ||||
| |||||
| |||||
![]() ![]() |
מטילדה גֶז (15 באוגוסט 1918 – 3 במאי 1990) הייתה אשת ציבור ישראלית. כיהנה כחברת הכנסת בשנים 1965–1977, חברת לשכת מפא"י, ציר בקונגרס הציוני[1], ונשיאת ארגון ויצו בתוניסיה טרם עלייתה לישראל.
גז נולדה בשנת 1918 למשפחת ביתן בסוסה שבתוניסיה להורים בעלי מעמד בקהילה היהודית.
בשנת 1936 נישאה ועברה להתגורר עם משפחת בעלה בעיר ספאקס, ממנה גורשה עם הקהילה היהודית המקומית במהלך מלחמת העולם השנייה. על ימים אלו אמרה גז, לימים, שהלכה בגאווה עם טלאי צהוב כסמל יהודי[2]. לאחר חזרת המשפחה לביתם, החלה גז לפעול לקידום הציונות. פעילותה בפדרציה הציונית של תוניסיה הובילה לפעילות ציבורית רחבה במסגרת עליית הנוער, ויצו וארגונים חברתיים ויהודיים נוספים. בוויצו נבחרה לשמש נשיאת הארגון הארצי והשתתפה מטעמה בקונגרס הציוני הכ"ד (1956).
ביקורה בירושלים ופגישתה עם דוד בן-גוריון הובילו להחלטתה לעלות עם משפחתה לישראל. כעבור חודשים ספורים שלחה את בנה במסגרת עליית הנוער ולאחר מכן הצטרפה עם בתה. בעלה הצטרף למשפחה לאחר חיסול עסקיו.
עם עלייתה לישראל החלה גז לפעול במסגרת מפא"י ועבדה במחלקת הקליטה של המפלגה. גז השתתפה בכינוסי הסברה של מפא"י[3], בין השאר בקרב העולים דוברי צרפתית[4].
קשריה עם בן-גוריון הובילו לפרישתה עמו אל שורות רפ"י, מטעמה נבחרה לכנסת השישית. לאורך שלוש כנסות כיהנה כחברת הכנסת והייתה פעילה בוועדת הפנים, בוועדת העבודה, בוועדה לשירותים חברתיים ובוועדת החינוך והתרבות. גז הייתה פעילה בדרישה להנהגת ביטוח בריאות ממלכתי[5]. בסוף 1967 הייתה גז בין המתנגדים לאיחוד עם מפא"י ואחדות העבודה[6], אולם משדעתה לא נתקבלה הסכימה להצטרף למפלגת העבודה שהוקמה כתוצאה מהאיחוד[7].
בשנת 1974 נבחרה להנהלת בית ברל[8]. כן הייתה ראש מחלקת הקליטה במפלגתה[9] ופעלה להקמת ועדת העלייה והקליטה של הכנסת.
בשנת 1977 פרשה מהכנסת, אך המשיכה בפעילות פוליטית במפלגתה. בסוף 1977 נבחרה לנציגה לקונגרס הציוני[10]. בשנת 1980 נבחרה לוועדה המדינית של המפלגה[11]. בשנת 1983 קיבלה את אות יקיר התנועה הציונית[12].
גז התגוררה בשכונת רמת אביב מאז עלייתה מתוניסיה[1], והייתה אם לשניים. בנה, ג'ורג', לקה במחלת נפש בעת שירותו הצבאי[13].
גז נמנתה על ניצי מפלגת העבודה. באוקטובר 1974 חתמה יחד עם משה דיין על עצומה של הליכוד נגד החזרת יהודה ושומרון[14], מתוך ראייה שיהודה ושומרון הם הלב של המדינה. כן הייתה חברה בחוג לשלמות הארץ במפלגתה[15]. בסוף שנת 1974 נמנתה על חברי מפלגת העבודה שקראו לממשלת אחדות עם הליכוד[16] ובאוגוסט 1975 נמנתה על המתנגדים להסכם הביניים בין ישראל למצרים 1975[17]. בשנת 1976 הייתה חברה בוועד של חברי כנסת שקרא לחידוש היישוב היהודי בחברון[18]. במאי 1978 כתבה מכתב למערכת שבו הביעה תמיכה בדברי הרמטכ"ל, רפאל איתן, שצה"ל לא יוכל להגן על מדינת ישראל ללא יהודה, שומרון והגולן[19].