מידג' דקטר
 | |
| לידה |
25 ביולי 1927 סיינט פול, ארצות הברית  |
|---|---|
| פטירה |
9 במאי 2022 (בגיל 94) מנהטן, ארצות הברית |
| מדינה |
 ארצות הברית |
| השכלה |
St. Paul Central High School |
| בן או בת זוג |
נורמן פודהורץ (1956–?) |
| צאצאים |
רייצ'ל אברמס |
| פרסים והוקרה |
המדליה הלאומית למדעי הרוח (2003) |
  | |
מידג' דקטר (באנגלית: Midge Decter; 25 ביולי 1927 – 9 במאי 2022) הייתה סופרת, פובליציסטית, עורכת עיתונות ועיתונאית יהודיה-אמריקאית נאו קונסרבטיבית, אנטי פמיניסטית.
קורות חיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]דקטר נולדה בסיינט פול, מינסוטה, ב-1927, אחת משלוש בנותיו של זוג יהודי - הארי רוזנטל ורוז (לבית קלמנסון). אביה היה סוחר במוצרי ספורט. כבר בעת לימודיה בתיכון עבדה, וכתבה למגזין הספרותי של בית הספר. למדה כשנה, אך לא סיימה תואר ראשון באוניברסיטת מינסוטה. בת 19 עברה לניו יורק, ולמדה כשנתיים בבית המדרש לרבנים באמריקה[1], השייך לזרם יהדות קונסרבטיבית.
ב-1947, כשהייתה בת 20, ותוך כדי לימודיה נישאה למשה דקטר (אנ') (1921–2007), לימים עורך עיתונות ופעיל יהודי ידוע למען היתרי יציאה ליהודי ברית המועצות[2]. מנישואין אלה נולדו לה שתי בנות, אחת מהן רייצ'ל אברמס (אנ') (1951–2013), סופרת, פובליציסטית ואמנית ידועה בזכות עצמה. כעבור שבע שנים השניים התגרשו.
למדה זמן קצר באוניברסיטת ניו יורק וב-1949 החלה לעבוד כמזכירתו של רוברט וורשו (אנ') (1917–1955), אחד העורכים של הקומנטרי, שהוקם ארבע שנים קודם לכן כירחון ליברלי של הקהילה היהודית האמריקאית[3]. דקטר הפכה לחלק מהחוג האינטלקטואלי הליברלי היהודי שהיווה את מערכת הירחון וכשהחלה לכתוב בעצמה, הן ב"קומנטרי" והן מעל במות אחרות ובמשך למעלה מעשור, הביעה דעות ליברליות.
באמצע שנות החמישים הגיע לקומנטרי נורמן פודהורץ, שהיה החל מ-1956 לבעלה השני וממנו נולדו לה שני ילדים, ג'ון פודהורץ והעיתונאית ובעלת הטור רותי בלום (אנ'). ב-1960 נורמן פודהורץ מונה לעורכו של הירחון והפך אותו בהדרגה לשמרני יותר ויותר. בתקופה זו החלה גם כתיבתה של דקטר, לנטות יותר ויותר לכיוון השמרני ובעיקר לניציות מבחינה מדינית-ביטחונית כנגד ברית המועצות. מאמריה הופיעו בשורה ארוכה של מגזינים ובהם: Commentary ,First Things ,Atlantic ,National Review ,New Republic ,Weekly Standard ,American Spectator ועוד.
במקביל לכתיבה ובמשך למעלה מעשרים שנה עבדה כעורכת עיתונות במגזינים Midstream (אנ'), קומנטרי (Managing Editor), הארפר'ס, Saturday Review (אנ') (Managing Editor) וכן במכון הדסון. עוד במקביל עבדה דקטר גם כעורכת ספרותית במספר הוצאות ספרים, האחרונה שבהן Basic Books (אנ').
ארגונים ופרסים
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-1981 ייסדה דקטר, יחד עם דונלד ראמספלד את הוועד למען העולם החופשי (אנ'). וועד זה היה מרכז חשיבה נאו קונסרבטיבי ידוע, ובו לקחו חלק רבים מראשי הנאו קונסרבטיבים של אותה תקופה, בהם ג'ין קירקפטריק, לשק קולקובסקי, אירווינג קריסטול, סימור מרטין ליפסט, טום סטופארד, ג'ורג' ויל, אליוט אברמס, מייקל לדין, ריצ'רד פרל, פול וולפוביץ' ועוד. במשך כעשור, עד נפילת חומת ברלין ובעקבותיה התפרקות ברית המועצות הייתה דקטר יו"ר משותפת של גוף זה יחד עם רמספלד.
דקטר הייתה גם, יחד עם זביגנייב בז'זינסקי, דיק צ'ייני, ג'ון מקיין, הסופר טום קלנסי ועוד, בין ראשי "קרן ג'יימסטאון" (אנ'), שהוקמה במטרה לסייע לעריקים מברית המועצות. במקביל כיהנה גם בחבר המנהלים של Nicaraguan Freedom Fund,, Jewish Policy Center (אנ'), ועוד שורת ארגונים שמרניים או ניציים נוספים.
עם נפילת ברית המועצות וסגירתו של "הוועד למען העולם החופשי" העבירה דקטר את מרכז הכובד של פעילותה יותר לתחום החברתי ופחות לתחום המדיני. בתקופה זו היא הצטרפה ל"מכון לענייני דת וחיים ציבוריים" (Institute of Religion and Public Life), בו הייתה עמיתה בכירה בשנים 1990–1995 וכן כיהנה כחברת מועצת המנהלים או הנאמנים של הארגונים השמרניים Softer Voices[4], Philadelphia Society (אנ'), Independent Women's Forum(אנ'), קרן הריטאדג' ועוד וכחברה במכון הובר, מכון הדסון ועוד.
ב-1997 הייתה בין מייסדי מרכז החשיבה הנאו שמרני החדש של ויליאם קריסטול ורוברט קגן, פרויקט המאה האמריקאית החדשה (אנ'), יחד עם שורה ארוכה של חוקרים ופובליציסטים נאו קונסרבטיבים אחרים. לא פחות מעשרה מהמייסדים (אף כי לא דקטר עצמה) הצטרפו בהמשך לממשל הנשיא ג'ורג' בוש (הבן).
ב-2003 זכתה במדליית מדעי הרוח האמריקאית[5] ובמשך השנים גם בפרסים נוספים, בהם פרס סידני הוק (אנ')[6] ופרס American Liberty Award[7], שניהם ב-2013, פרס Clare Boothe Luce Award, ב-2012 ועוד.
נפטרה ב-9 במאי 2022.
ספריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]- The Liberated Woman and Other Americans, 1970 (אסופת מאמרים שפורסמו במשך כעשור בכתבי העת: Harper's ,Atlantic Monthly ,Commentary, מרביתם עדיין בתקופת חייה הליברלית)[8]
- The New Chastity and Other Arguments Against Women's Liberation, הוצאת קפריקורן, 1972[9]
- Liberal Parents, Radical Children, הוצאת Coward, McCann & Geoghegan, 1975[10]
- AN OLD WIFE'S TALE, הוצאת Regan Books / Harper Collins Publishers, 2001[11].
- Always Right: Selected Writings of Midge Decter, הוצאת Heritage Foundation, 2002
- Rumsfeld : A Personal Portrait, הוצאת Regan Books, 2003[12]
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- מידג' דקטר, Losing the First Battle, Winning the War, קרן הריטאדג', דצמבר 2000
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
מידג' דקטר, ברשת החברתית Goodreads- על מידג' דקטר, באתר Philadelphia Society
- "Converts Podhoretz & Decter Didn't Get a Job from Reagan, but Don't Knock a Blurb", מגזין פיפל, פברואר 1981
- "Decter's Decades", ויקלי סטנדרד, דצמבר 2001
- על מידג' דקטר, באתר Right Web, מרץ 2014
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ על מידג' דקטר, באתר ארכיון נשים יהודיות
- ^ מאמר הספד על משה דקטר, הניו יורק טיימס
- ^ MIDGE DECTER, "Remembering Robert Warshow, קומנטרי, אפריל 2002
- ^ על הארגון, באתר NNDb
- ^ מידג' דקטר באתר NEH
- ^ טקס הענקת הפרס, סרטון ביוטיוב
- ^ טקס הענקת הפרס, סרטון ביוטיוב
- ^ מאמר ביקורת על הספר, הניו יורק טיימס, 19 בספטמבר 1971
- ^ מאמר ביקורת על הספר, ניו יורק טיימס, 15 באוקטובר 1972
- ^ מאמר ביקורת על הספר, ניו יורק טיימס, 22 ביוני 1975
- ^ מאמר ביקורת על הספר, ניו יורק טיימס, 16 בספטמבר 2001
- ^ מידג' דקטר מתראיינת על הספר