![]() | |
תמונת מיכאיל קטקוב, סביב שנות ה-70 של המאה ה-19 | |
לידה |
1 בנובמבר 1818 (יוליאני) מוסקבה, האימפריה הרוסית ![]() |
---|---|
פטירה |
20 ביולי 1887 (יוליאני) (בגיל 68) זנאמנסקויי (אנ') סמוך למוסקבה ![]() |
מדינה |
האימפריה הרוסית ![]() |
מקום קבורה |
Novo-Alekseevsky convent ![]() |
השכלה |
הפקולטה להיסטוריה ופילולוגיה של אוניברסיטת מוסקבה ![]() |
מעסיק |
האוניברסיטה הקיסרית של מוסקבה ![]() |
בן או בת זוג |
Sofya Shalikova ![]() |
פרסים והוקרה | |
חתימה |
![]() ![]() |
![]() ![]() |
מִיכַאִיל נִיקִיפוֹרוֹבִיץ' קַטְקוֹב (ברוסית: Михаи́л Ники́форович Катко́в; 13 בפברואר 1818 – 1 באוגוסט 1887) היה עיתונאי רוסי שמרן בעל השפעה בתקופת שלטונו של הצאר אלכסנדר השלישי. הוא היה חסיד של הלאומנות הרוסית (אנ'), דמות חשובה ביצירת הרגשה של זהות ותכלית לאומית. לאחר מלחמת קרים (1856) והמרד הפולני של 1863, נטש קטקוב את דעותיו האנגלופיליות הליברליות ודחה את הרפורמות המוקדמות של הצאר אלכסנדר השני. במקום זאת הוא קידם את רעיון המדינה הרוסית החזקה הנתמכת על ידי עם רוסי נלהב בעל השקפה לאומית מאוחדת. רעיונותיו התבססו על רעיונות מערביים (בניגוד לרעיונות סלאבופיליים). כתב העת הספרותי שלו "Ру́сский ве́стник" (רוסקי וסטניק, "השליח הרוסי") והעיתון "Моско́вские ве́домости" (מוסקובסקי ודומוסטי, "חדשות מוסקבה") היו כלי תקשורת מצליחים ומשפיעים בקידום דעותיו.[1][2]
קטקוב היה בנם של פקיד ממשלתי רוסי ואצילה גאורגית. עם סיום לימודיו באוניברסיטת מוסקבה, התמסר קטקוב לספרות ופילוסופיה. בשנים 1845–1850 לימד פילוסופיה באוניברסיטת מוסקבה.[3] בתקופת שלטונו של הצאר ניקולאי הראשון, קיסר רוסיה, הוא לא היה פעיל פוליטית ולכן לא התנגש עם השלטונות. בתחילה ובמשך זמן מה, הוא אהד את התנועה הליברלית ברוסיה (אנ') ותנועת הרפורמה שהתחזקו בשנים המוקדמות של שלטונו של אלכסנדר השני (1855–1881). הוא תמך בחום בהכנסת מוסדות ליברליים מהסוג הבריטי, אך כאשר קלט כי התסיסה קיבלה גוון סוציאליסטי וניהיליסטי, ושחלקים מהמחנה הליברלי הפגינו תמיכה בשאיפות הלאומיות הפולניות, הוא שינה בהדרגה את גישתו עד שנחשב בעיני הליברלים הרוסים כבוגד.[4]
בתחילת 1863 הוא קיבל על עצמו את הניהול והעריכה של העיתון "חדשות מוסקבה (אנ')", והוא מילא תפקיד זה עד מותו בשנת 1887. בשנה הראשונה לעריכתו, הייתה ל"חדשות מוסקבה" תפוצה של 6,000 גיליונות. עד 1866, התפוצה עלתה ל-12,000. במהלך 24 שנות העריכה, הוא הפעיל השפעה ניכרת על דעת הקהל ואפילו על הממשלה, בכך שייצג ביכולת רבה את הרוח השמרנית המתונה של מוסקבה בניגוד לרוח האולטרה-ליברלית והקוסמופוליטית של סנקט פטרבורג. עם הסלאבופילים, הוא הסכים לתמוך בהרחבת ההשפעה הרוסית בחבל הבלקן, אך הוא התרחק מהם בזהירות וגינה את רגשנותם.[4]
במהלך משפט ה-193 (אנ') בין 1877 ל-1878, שבו הואשמו 193 סטודנטים באוניברסיטאות בבגידה בשל מחאה בעד חוקה לאומית, צידד קטקוב בקונסטנטין פובדונוסצב (אנ') בדרישה מאלכסנדר השלישי להחמיר בעונשים ולנקוט בקו ריאקציונרי ושמרני יותר.[5]
קטקוב גינה את הפוגרומים שנעשו כנגד היהודים באוקראינה, המכונים הסופות בנגב בשנים 1881–1882, ואת האנטישמיות.[3]
אף על פי שבדרך כלל היה מתון בדעותיו, הוא היה חריף ביותר ולעיתים קרובות אלים בדרכי הביטוי שלהם, ולכן עשה לו אויבים רבים, ולפעמים ספג את מורת רוחם של הצנזור של העיתונות והשרים, שכנגדם הוא נהנה לא פעם מההגנה של הצאר אלכסנדר השלישי בהתחשב בהסברה המוכשרת שלו לאינטרסים לאומיים. הוא זכור בעיקר כמתנגד נמרץ לשאיפות הלאומיות הפולניות, לליברליזם, לשיטת ההוראה הציבורית המבוססת על מדעי הטבע ולהשפעה הפוליטית הגרמנית. כמתנגד להשפעה הפוליטית הגרמנית, הוא סייע להכין את הדרך לברית הצרפתית-רוסית.[4] לאחר מותו של קטקוב, את מקומו בראשות השמרנים תפסו קונסטנטין פובדונוסצב ואלכסיי סובורין.