מילדרד גילארס

מילדרד גילארס
Mildred Gillars
לידה 29 בנובמבר 1900
פורטלנד, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 25 ביוני 1988 (בגיל 87)
קולומבוס, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה Mildred Elizabeth Sisk עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ארצות הברית, גרמניה הנאצית עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה Lockbourne עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה אוניברסיטת ווסליאן באוהיו עריכת הנתון בוויקינתונים
מעסיק תאגיד השידור של הרייך עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

מילדרד אליזבת גילארס (באנגלית: Mildred Elizabeth Gillars;‏ 29 בנובמבר 1900 – 25 ביוני 1988),[1] שכונתה "ציר סאלי" (Axis Sally) יחד עם ריטה צוקה (אנ'), הייתה שדרנית אמריקאית, שהועסקה על ידי גרמניה הנאצית להפצת תעמולה במהלך מלחמת העולם השנייה. לאחר לכידתה בברלין לאחר המלחמה, היא הפכה לאישה הראשונה שהורשעה בבגידה נגד ארצות הברית.[2] במרץ 1949 היא נידונה למאסר של עשר עד שלושים שנה. היא שוחררה בשנת 1961.

חיים מוקדמים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

היא נולדה כמילדרד אליזבת סיסק בפורטלנד, מיין, היא לקחה את שם המשפחה גילארס בשנת 1911 לאחר שאמה נישאה בשנית.[3][4] משפחתה התגוררה בבלווי שבאוהיו שם אביה היה רופא שיניים עד שמלאו לה 16. בגיל 16 עברה להתגורר עם משפחתה בקונאוט, אוהיו. בשנת 1918 היא נרשמה ללימודי אומנויות דרמה באוניברסיטת אוהיו ווסליאן, אך עזבה מבלי להשלים את לימודיה.

לאחר מכן עברה לגריניץ' וילג', ניו יורק, שם עבדה בעבודות שונות למימון שיעורי דרמה. היא עבדה עם חברות מניות והופיעה בוודוויל אך היא לא הצליחה לבסס קריירה מוצלחת בענף. היא עבדה גם כדוגמנית אמן אצל הפסל מריו קורבל, אך לא הצליחה למצוא עבודה קבועה, ולכן בשנת 1929 עברה לצרפת וחיה בפריס במשך חצי שנה.[5]

בשנת 1933 היא עזבה את ארצות הברית שוב והתגוררה תחילה באלג'יר, שם מצאה עבודה כעוזרת לתלבושות.[6] בשנת 1934 היא עברה לדרזדן, גרמניה, ללמוד מוזיקה, ובהמשך הועסקה כמורה לאנגלית בבית הספר ברליץ בברלין.

עבודה כתעמולנית נאצית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1940 קיבלה עבודה כקריינית בתחנת הרדיו הממלכתית הגרמנית Reichs-Rundfunk-Gesellschaft (RRG).

עד שנת 1941 ייעצה מחלקת המדינה של ארצות הברית לאזרחים אמריקאים לעזוב את גרמניה ואת השטחים הנשלטים על ידי גרמניה. עם זאת, גילארס בחרה להישאר מכיוון שארוסה, פול קרלסון, אזרח גרמני, אמר כי לעולם לא יתחתן איתה אם תחזור לארצות הברית. זמן קצר לאחר מכן נשלח קרלסון לסייע למאמץ המלחמתי הגרמני בחזית המזרחית, שם נהרג.[7]

שידוריה של גילארס היו בתחילה לא פוליטיים. זה השתנה בשנת 1942 כאשר מקס אוטו קוישביץ (אנ'), מנהל התוכנית באזור ארצות הברית בתחנה, ליהק את אותה במופע חדש בשם Home Sweet Home. עד מהרה היא רכשה כמה שמות בקרב קהל ה-GI שלה, כולל "כלבת ברלין",[2] מתוקת ברלין, אולגה וסאלי, אך הכינוי הנפוץ ביותר היה "ציר סאלי". השם הזה כנראה הגיע כאשר התבקשה בשידור לתאר את עצמה, וגילארס אמרה שהיא "הטיפוס האירי... סאלי אמיתית."[7]

בשנת 1943, אישה איטלקית-אמריקאית, ריטה זוקה, החלה לשדר גם לכוחות אמריקניים מרומא, תוך שימוש בשם "סאלי". השתיים לעיתים קרובות בולבלו זו עם זו ורבים אף חשבו שהן אותה שדרנית למרות שגילארס שנאה את זוקה.[7]

התוכניות העיקריות של גילארס מברלין היו:

  • "Home Sweet Home Hour", מ-24 בדצמבר 1942 ועד 1945.[8] תוכנית תעמולה קבועה שמטרתה לגרום לכוחות אמריקאים באירופה לחוש געגועים. נושא רציף של השידורים הללו היה בגידה של נשות חיילים ואהובות בזמן שהמאזינים הוצבו באירופה ובצפון אפריקה. היא שאלה האם הנשים יישארו נאמנות, "במיוחד אם אתם הבנים נהייתם מושחתים ולא חוזרים בחתיכה אחת".[9] התוכנית ניסתה לנצל את פחדיהם של חיילים אמריקאים מפני העורף. השידורים נועדו לגרום לחיילים להרגיש ספק בנוגע למשימתם, למנהיגיהם ולסיכויים שלהם לאחר המלחמה.[10]
  • "Midge at the Mike",[2] שודרה ממרץ ועד סוף הסתיו 1943, בו ניגנה שירים אמריקאיים שזורים בתעמולה תבוסתנית, רטוריקה אנטישמית והתקפות על פרנקלין ד. רוזוולט.
  • "GI's Letter-box" וגם "Medical Reports"‏ (1944). הופנו לקהל הביתי בארצות הברית, בו גילארס השתמשה במידע על פצועים ושבויים אמריקאים כדי לגרום לפחד ודאגה במשפחותיהם. לאחר הפלישה לנורמנדי (6 ביוני 1944), עבדה במשך זמן משארטר ופריז למטרה זו, ביקור חולים וראיונות שבויים,[11] בטענה שקרית שהיא נציגת הצלב האדום הבינלאומי.[12] בשנת 1943 סיירה במחנות שבויים בגרמניה, ראיינה את האמריקאים שנתפסו ותיעדה את המסרים שלהם עבור משפחותיהם בארצות הברית. הראיונות נערכו אז לשידור כאילו הדוברים טופלו היטב או אוהדים את העניין הנאצי.

גילארס ערכה את השידור המפורסם ביותר שלה ב-11 במאי 1944, שבועות ספורים לפני הפלישה לנורמנדי, צרפת, במחזה רדיו שכתב קוישביץ, Vision of Invasion. היא גילמה את אוולין, אם מאוהיו, שחולמת שבנה מת מוות מחריד על ספינה בתעלה האנגלית במהלך ניסיון פלישה לאירופה הכבושה.

קוישביץ מת באוגוסט 1944 ושידוריה של גילארס הפכו לחסרים וחוזרים על עצמם ללא האנרגיה היצירתית שלו. היא נשארה בברלין עד סוף המלחמה. השידור האחרון שלה היה ב-6 במאי 1945, יומיים בלבד לפני הכניעה הנאצית.

עיכוב, משפט ומאסר

[עריכת קוד מקור | עריכה]

התובע הכללי האמריקני שלח את התובע ויקטור ס. וורהייד לברלין כדי למצוא ולעצור את גילארס. הוא והסוכן המיוחד של חיל המודיעין, הנס וינזן, היו עם יתרון מוצק אחד בלבד: ריימונד קורץ, טייס B-17 שהופל על ידי הגרמנים, נזכר שהאישה שביקרה במחנה הכלא שלו וערכה ראיונות היא השדרנית שכינתה את עצמה "מידג מִיקרוֹפוֹן". לדברי קורץ, האישה השתמשה בכינוי ברברה מום. וורהייד ארגן כרזות מבוקשות עם תמונתה של גילארס שיוצגו בברלין, אך פריצת הדרך הגיעה כשהודיעו לו שאישה המכנה את עצמה "ברברה מום" מוכרת את רהיטיה בשוקי יד שנייה ברחבי העיר. בעל חנות שהחזיק שולחן השייך לגילארס עוכב, וב"חקירה אינטנסיבית" חשף את כתובתה של גילארס. כשעצרו אותה ב-15 במרץ 1946 ביקשה גילארס לקחת איתה תמונה של קוישביץ.[7]

לאחר מכן היא הוחזקה על ידי חיל המודיעין במחנה קינג, אוברורסל, יחד עם משתפי הפעולה הרברט ג'ון בורגמן (אנ') ודונלד ס. דיי (אנ'), עד שחרורה על תנאי ממעצר ב-24 בדצמבר 1946. עם זאת, סירבה לעזוב את בית המעצר הצבאי[13] ונעצרה מחדש ב-22 בינואר 1947[14] הפעם לבקשת משרד המשפטים. בסופו של דבר הוטסה לאמריקה כדי להמתין למשפט באשמת סיוע לכוחות הגרמניים ב-21 באוגוסט 1948.[15]

לכן הוגש נגדה כתב אישום ב-10 בספטמבר 1948, והואשמה בעשרה סעיפי בגידה, מתוכם הופיעו במשפט עצמו שמונה, כשהחל ב-25 בינואר 1949. התביעה הסתמכה על המספר הגדול של תוכניותיה שהוקלטה על ידי נציבות התקשורת הפדרלית, שהוצבה בסילבר היל, מרילנד, כדי להראות את השתתפותה הפעילה בפעילות תעמולה המופנית נגד ארצות הברית. כמו כן הוצג כי היא נדרה שבועת אמונים לפיהרר אדולף היטלר. ההגנה הצהירה כי שידוריה הציגו אמנם דעות לא פופולריות, אך אינם מסתכמים בהתנהלות בגידה. כן נטען שהייתה בהשפעתו המהפנטת של קוישביץ ולכן אינה אחראית באופן מלא למעשיה עד לאחר מותו.[16] ב-10 במרץ 1949 הרשיע חבר המושבעים את גילארס בסעיף בגידה אחד,[17] שהתייחס אל חזון הפלישה. היא נידונה ל -10 עד 30 שנות מאסר[18] וקנס של 10,000 דולר. בשנת 1950, בית המשפט לערעורים האמריקני במחוז קולומביה אישר את ההרשעה.[19] גילארס ריצתה את עונשה בבית המאסר הפדרלי לנשים באלדרסון, מערב וירג'יניה. היא זכתה לשחרור על תנאי בשנת 1959, אך הגישה בקשה כמקובל, ושוחררה בפועל רק ב-10 ביוני 1961.[20][21]

חיים מאוחרים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שהמירה את דתה לקתוליות בעת שהותה בכלא, עברה גילארס להתגורר במנזר גבירתנו מבית לחם בקולומבוס, אוהיו ולימדה גרמנית, צרפתית ומוזיקה באקדמיה סנט ג'וזף בקולומבוס.[22] בשנת 1973 חזרה לאוניברסיטת ווסליאן באוהיו כדי להשלים את התואר באמנויות.[23] גילארס מתה מסרטן המעי הגס במרכז הרפואי גרנט בקולומבוס ב-25 ביוני 1988.[3][7] סיפורה עובד לסרט קולנוע בשם "American Traitor: The Trial of Axis Sally" משנת 2021, בכיכובם של אל פצ'ינו, מידו ויליאמס (אנ') (בתפקיד גילארס) ותומאס קרצ'מן.

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מילדרד גילארס בוויקישיתוף
  • מילדרד גילארס, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
  • מילדרד גילארס, בביצוע Axis Sally Broadcast, סרטון באתר יוטיוב
  • Taylor, Blaine (21 במרץ 2016). "Mildred Gillars (a.k.a. 'Axis Sally') in WWII". Military Heritage. נבדק ב-11 במרץ 2018. {{cite web}}: (עזרה)
  • מילדרד גילארס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ "Mildred Gillars | American traitor". Encyclopedia Britannica (באנגלית). נבדק ב-20 באוקטובר 2017. {{cite news}}: (עזרה)
  2. ^ 1 2 3 Ian, Crofton (2009). Traitors & Turncoats: Twenty Tales of Treason from Benedict Arnold to Ezra Pound. London: Quercus. pp. 131. ISBN 9781848660113. OCLC 298185611.
  3. ^ 1 2 "Mildred Gillars, 87, of Nazi radio, Axis Sally to an allied audience", New York Times, 2 ביולי 1988 {{citation}}: (עזרה).
  4. ^ Blundo, Joseph "Joe" (30 בינואר 2011), "Sally's axis of evil ended at convent in Columbus", Columbus Dispatch, אורכב מ-המקור ב-21 בינואר 2013, נבדק ב-17 בפברואר 2011 {{citation}}: (עזרה).
  5. ^ Lucas, Richard (7 במאי 2013). Axis Sally: The American Voice of Nazi Germany. Casemate Publishers. p. 42. ISBN 9781480406605. נבדק ב-7 במרץ 2018. {{cite book}}: (עזרה)
  6. ^ Axis Sally (PDF), Washington, DC, USA: Department of Justice.
  7. ^ 1 2 3 4 5 Lucas, Richard (23 בנובמבר 2009). "Axis Sally: The Americans Behind That Alluring Voice". HistoryNet (באנגלית אמריקאית). נבדק ב-6 במרץ 2018. {{cite web}}: (עזרה)
  8. ^ Axis Sally (part 15) (PDF), FoIA record, Washington, DC: Department of Justice.
  9. ^ Andrews, Evan. "6 World War II Propaganda Broadcasters". History.
  10. ^ Pfau, Ann Elizabeth (2010), Axis Sally, the Greatest Generation, and Generation Y.
  11. ^ Axis Sally (part 3) (PDF), FoIA record, Washington, DC: Department of Justice.
  12. ^ Richard Lucas, Axis Sally: The American Voice of Nazi Germany (2001).
  13. ^ "'Axis Sally', 2 Other Broadcasters Released". The Deseret News. 24 בדצמבר 1946. נבדק ב-6 במרץ 2018. {{cite news}}: (עזרה)(הקישור אינו פעיל, March 2018)
  14. ^ Axis Sally (part 1) (PDF), FoIA record, Washington, DC: Department of Justice, p. 15.
  15. ^ "Spinster Charged With Treason". The Canberra Times. 23 באוגוסט 1948. נבדק ב-6 במרץ 2018. {{cite news}}: (עזרה)
  16. ^ Dutkin, Howard L. (25 בפברואר 1949). "Love for Mystic Professor Led Her to 'Destiny,' Sally Says". The Washington Post. {{cite news}}: (עזרה)
  17. ^ "Mildred Elizabeth Sisk: American-Born Axis Sally". HistoryNet (באנגלית אמריקאית). 12 ביוני 2006. נבדק ב-6 במרץ 2018. {{cite web}}: (עזרה)
  18. ^ "Axis Sally Is Given 10 to 30-Year Term On Treason Charge". Charleston Gazette. 26 במרץ 1949. {{cite news}}: (עזרה)
  19. ^ Gillars v. United States, 182 F.2d 962 (D.C. Cir. 1950).
  20. ^ Jack Davis (10 ביולי 1961). "'Axis Sally' Out After 11 Years". Associated Press. {{cite news}}: (עזרה)
  21. ^ Don Marsh (11 ביולי 1961). "Almost Silent 'Axis Sally' Gains Freedom". Charleston Gazette. {{cite web}}: (עזרה)
  22. ^ "Women of the Third Reich: Mildred Elizabeth Gillars (1901–1988)". Jewish Virtual Library. The American-Israeli Cooperative Enterprise. אורכב מ-המקור ב-5 באוקטובר 2012. נבדק ב-6 במאי 2012. {{cite web}}: (עזרה)
  23. ^ "People, June 25, 1973". Time. Time Inc. 25 ביוני 1973. ISSN 0040-781X. אורכב מ-המקור ב-27 באוקטובר 2010. נבדק ב-6 במרץ 2018. {{cite journal}}: (עזרה)