מסה על שכל האדם

מסה על שכל האדם
An Essay Concerning Human Understanding

הכריכה המקורית של "מסה על שכל האדם" מ-1689
מידע כללי
מאת	ג'ון לוק
שפת המקור	אנגלית
סוגה	פילוסופיה
נושא	תורת ההכרה
הוצאה
תאריך הוצאה	1690

מסה על שכל האדם (באנגלית: An Essay Concerning Human Understanding) הוא חיבור של הפילוסוף האנגלי ג'ון לוק העוסק בתורת ההכרה, ביסודות הידע וההבנה האנושיים ובמגבלותיהם. המסה הודפסה לראשונה ב-1689, ולוק הספיק לערוך לאחר מכן שלוש מהדורות מתוקנות שלה, שהאחרונה מביניהן התפרסמה ב-1700.^[1] המסה נחשבת לטקסט מכונן בתולדות האמפיריציזם המודרני. לוק מבקר בה את הרעיון לפיו קיימים מושגים אוניברסליים הטבועים בכל בני האדם מלידה. הוא טוען שמקור כל הידע האנושי הוא בניסיון החושי ובניסיון העיוני. לפי לוק, בני אדם אינם חווים דברים בעולם באופן ישיר, אלא בתיווך האידיאות שנוצרות בשכלם בעקבות הניסיון. המסה דנה גם בתפקיד השפה ובקשיים הנוצרים עקב הצורך להשתמש במילים בשביל להבין ולמסור ידע. לוק דן בדרכים השונות להשגת ידע, מבחין בין סוגים שונים של ידע, ובשימוש בכוח השיפוט על מנת להבחין בין דרגות שונות של ודאות.

רקע היסטורי ואינטלקטואלי

ערך מורחב – ג'ון לוק

לוק רכש את השכלתו ועבד באוניברסיטת אוקספורד, שם נחשף למחשבה הפרוטסטנטית האורתודוקסית שאפיינה את המוסד. הלימודים באוקספורד הדגישו פרשנויות אנגליקניות של כתבי אריסטו. לוק העיד על עצמו שהלימודים ברוח זו לא עניינו אותו במיוחד. מנגד, הוא נמשך לפילוסופיה של רנה דקארט. מאוחר יותר בחייו לוק כתב, "עלי תמיד להכיר תודה בפני אותו ג'נטלמן [דקארט], שבצדק הוא נערץ, על כך שהושיע אותי מהדרך חסרת הפשר של דיון פילוסופי הנהוג באוניברסיטאות".^[2] ב-1668, שנה לאחר שהצטרף לביתו של אנתוני אשלי קופר, התקבל כחבר בחברה המלכותית. הוא התעניין ברפואה ובכימיה ולמד מקשריו עם הרופא המפורסם תומאס סידנהם ועם המדען רוברט בויל. קשריו עם אנשי החברה המלכותית קירבו את לוק לגישה המדעית ברוחו של פרנסיס בייקון. גם הפילוסופיה של דקארט וגם רוח המהפכה המדעית השפיעו על כיוון מחשבתו של לוק במסה על שכל האדם. לדוגמה, כמו דקארט הקנה לוק חשיבות רבה לאידיאות, אך דחה את הרעיון שחלק מהאידיאות שבשכלנו הן מולדות, וברוח המדע הניסיוני של בייקון, ראה בהן תוצר של הניסיון.

לוק מתאר את הנסיבות שהובילו אותו לכתוב את המסה באיגרת לקורא:

חמישה או שישה ידידים שנפגשו בחדרי, ודנו בנושא רחוק מאוד מזה, מצאו עצמם עד מהרה ניצבים בפני מבוי סתום בשל הקשיים שקמו מכל עבר. לאחר שבמשך זמן מה עמדנו נבוכים בלא להתקרב כלל לפתרון של הספקות שבלבלו אותנו, עלה בדעתי שהדרך שבה הלכנו לא הייתה נכונה, ושלפני שפָּנִינּו לחקירות שטבען כזה, היה עלינו לבחון תחילה את יכולותינו שלנו, ולראות באילו מושאים שכלנו כשיר או אינו כשיר לעסוק. הצעתי זאת לחבורה, והכל הסכימו מיד, ובעקבות זאת גם הוסכם שזו צריכה להיות חקירתנו הראשונה. דרך כמה מחשבות חפוזות ובלתי מעוכלות על נושא שמעולם לא חשבתי עליו לפני כן, שאותן העליתי על הכתב לקראת פגישתנו הבאה, נכנסנו לראשונה לדיון זה, אשר החל, כאמור, במקרה, ונמשך הודות להפצרותיהם של ידידיי.

— ג'ון לוק, מסה על שכל האדם, הוצאת שלם, האיגרת לקורא, עמ' 10. עברית:עפר קובר

מהערה של אינטלקטואל אחר שהשתתף בשיחה, הפילוסוף ג'יימס טירל, ידוע שהיא התרחשה ב-1671 בבית של הפטרון של לוק, אנתוני אשלי קופר, ועסקה בנושאים הקשורים במוסר ובאמונה המבוססת על התגלות.^[3][4] לוק דן ישירות בנושא זה בחלק האחרון של המסה, בו הוא מבקר זרמים קנאיים בנצרות, שמצהירים על ידע המושג בהתגלות ופוסלים את השימוש בתבונה כדרך ללמוד ולבקר את טענותיהם. לוק עצמו היה אדם דתי, ובמסה הוא מסביר מדוע יש ידע ודאי לגבי הקיום של אלוהים, אך הוא ביקש להבחין בצורה ברורה בין אמונה לידיעה, והתנגד לגישות דתיות שפוסלות את השימוש בתבונה לבחינת האמונה.

הטיוטות המוקדמות ביותר שנמצאו ואשר מעידות על תהליך העבודה של לוק על המסה מתוארכות ל-1671. היומנים שלוק השאיר אחריו מראים שהוא המשיך לעסוק בהן לאורך השנים עד פרסומן, אף שעסק גם בנושאים אחרים הקשורים בעבודתו עם שפטסברי ובפילוסופיה פוליטית. בין השאר, דעותיו של לוק בנושא סובלנות דתית השתנו מקצה לקצה והוא הפך לתומך נלהב של מדיניות סובלנית. גישה זו השפיעה על עמדותיו במסה, שמציגה את המגבלות והקושי הרב בידיעה של האמת בנושאים של דת ומוסר. גם בנושאים הקשורים ישירות לתורת ההכרה, הדגשים בתאוריה של לוק השתנו באופן ניכר במהלך עבודתו. הפילוסוף גילברט רייל כתב שבכתב היד הראשון של לוק, תאוריית המושגים המולדים, שלביקורת עליה לוק מקדיש חלק ניכר מהטקסט בגרסאות מאוחרות יותר, כמעט שאינה מוזכרת.^[5]

עמדותיו הפוליטיות של לוק וקשריו עם שפטסברי, שהיה האופוזיציונר הבולט ביותר בשלהי כהונתו של צ'ארלס השני, העמידו אותו בסכנה, וב-1683 הוא גלה מרצון להולנד, שם היה לו זמן להשלים את העבודה על המסה. הוא חזר לאנגליה ב-1689, לאחר המהפכה המהוללת. באותה שנה פרסם את החיבור הפוליטי החשוב ביותר שלו, שתי מסכתות על ממשל מדיני ואת המהדורה הראשונה של המסה על שכל האדם. המסה הייתה הטקסט היחיד שעליו חתם לוק בשמו, והיא הפכה אותו לפילוסוף מוערך באנגליה ובצרפת. חלק מקוראיו פרסמו ביקורות על המסה עוד בימי חייו (החשובה שבהן היא הביקורת של אדוארד סטילינגפליט), והתגובות של לוק לביקורות סייעו לו לערוך את המהדורות הבאות.

דת וסובלנות

תחריט של ג'ון לוק, מאת ג'יימס גודבי (1790–1815)

פרשנים של לוק הציעו לקרוא את המסה על רקע המחלוקות בתקופתו באשר למקומה של הדת, לערכה של הסובלנות בענייני דת, וליחס בין אמונה דתית ושימוש בתבונה.^[6] פרשנות זו נסמכת בין השאר על הקטע באיגרת לקורא שנזכר לעיל, אשר ידוע כי הוא מתייחס לשיחה שעסקה בנושאים הקשורים במוסר ובאמונה המבוססת על התגלות.^[3][4] לוק דן בנושא זה בחלק האחרון של המסה.

נושא ההתגלות היה חשוב כיוון שזרמים שונים בדת הנוצרית בתקופתו של לוק, טענו שאמונתם היא מחייבת היות שמקורה בהתגלות ישירה. לטענתם, אמיתות האמונה שנמסרה בהתגלות נמצאת מעבר לתחום התבונה. לוק מכנה גישות קנאיות מסוג זה "התלהבות" (Enthusiasm).^[7] הוא לא פסל היתכנות של התגלות אלוהית, שהיא בוודאי בכוחו של אלוהים, אך הוא יצא נגד המחשבה לפיה אין לבחון טענות המגיעות בדרך זו באמצעות טיעונים תבוניים. הנחת המוצא של לוק היא שכל מה שאלוהים מגלה הוא אמת, כיוון שאלוהים לעולם אינו משקר; אבל, לטענתו, תמיד יכול להיות ספק באשר לטענה שמה שהתגלה אכן נמסר על ידי אלוהים בהתגלות. לכן, גם טענות שמתבססות על התגלות הן בגדר אמונה (Belief) ולא ידע. לפי לוק, בניגוד להתלהבות בת זמנו, אלוהים ליווה התגלויות שמתוארות במסורת בנסים שמספקים קריטריון אפיסטמי להבנה שאכן מדובר בהתגלות. בנוסף, כיוון שההבנה האנושית מוגבלת לאידיאות הפשוטות שיש בשכל האדם, אדם שחווה התגלות לא יכול להבין או למסור אידיאות פשוטות חדשות שאינן זמינות לאחרים בעקבות הניסיון.^[8] נובע מכך שתוכן ההתגלות נתון באופן שניתן לבחינה על ידי התבונה. במקרים שבהם התבונה מראה לאדם שטענה המוצגת כהתגלות אינה נכונה, יש סיבה טובה לפקפק באמיתות הטענה שהתוכן אכן נמסר בהתגלות. בהיעדר הוכחה שמדובר בהתגלות, יש סיבה טובה לחשוב שמה שמורה התבונה הוא ידע ודאי.

לפי ההיסטוריון ג'ון מרשל (אנ'), טיעון זה לגבי ההתגלות הוא מטרתה המרכזית של המסה, והוא נבע מרצונו לשים קץ ל"פולמוסים הגדולים" שאפיינו את תחום הדת בתקופתו. הוא קיווה שהמסה תיצור הבחנה ברורה בין אמונה, ובכלל זאת אמונה דתית, לבין ידע; אך הבנה נכונה של ההבחנה הזו, לא מוזילה את ערכה של האמונה הדתית, אלא דורשת מהמאמין לבחון את אמונתו לאורה של התבונה. שימוש נכון בתבונה בהקשר של אמונה דתית ימנע את כל אותן הדעות האבסורדיות והדעות הקדומות, שלוק מזהה כפוגעניות ביחס לאלוהים.^[9][10]

לפי גילברט רייל, בתקופתו של לוק, הפכו מחלוקות בענייני דת לעיתים קרובות למחלוקות פוליטיות, וללא הכרה בערכה של הסובלנות, הצדדים במחלוקות האמינו, לעיתים קרובות, שהפתרון היחיד למחלוקת הוא ניצחון פוליטי של הצד שלהם וענישה של הצד האחר. על רקע זה, התפיסה שלוק מקדם במסה היא שהמידה בה ניתן לדרוש הסכמה לדעה היא יחסית לחוזקן של הראיות שניתן להציג כתמיכה באותה דעה. מחד, התאוריה שלוק פיתח מצמצמת מאוד את תחום הדברים שלגביהם קיים ידע ודאי; מאידך, גם בתחומים שבהם אין ידע ודאי, לוק שואף במסה לתת לקוראיו כלים לבחון את הבסיס לדעתם ואת מידת סבירותה. רייל מסכם, מנקודת מבט זו, שהמטרה המרכזית של לוק היא ללמד מהו שכל ישר, כיצד להשתמש בו, וכיצד לקדם באמצעותו את ערך הסובלנות. מנקודת מבט זו, הקהל המיידי של לוק אינו הפילוסופים שהפכו שאלות הנוגעות להכרה ולמדע למקצוע, אלא קהל הקוראים והאינטלקטואלים בציבור הרחב.^[11]

בדומה לרייל, הפילוסוף והתאולוג ניקולס וולטרסטרוף (Nicholas Wolterstorff) כתב שלוק פנה במסה לציבור הרחב, שהיה עסוק בדעות לוחמניות לגבי דת ומוסר, בעידן בו אין מסורת מוסכמת שבכוחה לברור לגבי שאלות אלה. "השאלה הטורדנית" שהניעה את לוק לכתוב את המסה היא "איך אנו יכולים לעצב את אמונותינו בנושאים יסודיים של דת ומוסר, באופן שיאפשר לנו לחיות יחד בהרמוניה חברתית, וזאת בתקופה שבה איננו יכולים יותר לפנות למסורת משותפת ומאוחדת?".^[12] בתשובה לשאלה זו, המסה של לוק מספקת הדרכה לאלו שמבקשים למצוא את דרכם מחוץ לתחום המצומצם בו קיים ידע ודאי. באופן זה, על פי וולטרסטרוף, יש לקרוא את המסה כתשובה של לוק לקָטָקלִיזם שחוללה הרפורמציה הפרוטסטנטית, ומניע זה הוא שהופך את תורת ההכרה של לוק למודרנית,^[13] ולפרק חשוב בפילוסופיה של הדת באירופה.^[14][15]

ניתן למצוא במסה עדויות לתפיסה התאולוגית של לוק עצמו. הוא מספק הוכחה לקיום האל, דוחה את הגישה הנייטיביסטית לפיה אלוהים הטביע באדם ידע המצוי בו מלידה, ומסביר שאלוהים נתן לאדם את כישורי התבונה הנדרשים על מנת לדעת חלק מהדברים על העולם, להכיר את העולם דרך הניסיון, ולבחון את ידיעתו ואמונותיו. מחשבה עצמאית, לפי לוק, היא לא רק אפשרית, אלא מהווה חובה כלפי האל.^[16] אף על פי שלוק עצמו לא הביע תמיכה בדאיזם, ואף פרסם ביקורת כלפי אמונה זו, חלק מפרשניו זיהו דמיון בין הגישות. חבריו הדאיסטים מתיו טינדל ואנתוני קולינס הושפעו מתורת ההכרה שפיתח. דרכם ודרך קוראיו במאה ה-18 השפיעה תורת ההכרה של לוק על התפתחות הדאיזם במערב אירופה.^[17]

לא קיים קונצנזוס בין חוקרים לגבי הגישה הדתית בה לוק עצמו החזיק. חלק מפרשניו סבורים שהחל משנות ה-80 של המאה ה-17 הוא השתייך לסוציניאניזם, פלג אוניטרי שהדגיש את חשיבות התבונה והסובלנות ודחה את האמונה המקובלת לגבי השילוש הקדוש, או לכל הפחות אמונתו הדתית הייתה קרובה לאמונה הסוציניאנית. עם זאת, ייתכן שעמדותיו של לוק לגבי חלק מתפיסות הסוציניאניזם התגבשו רק בשנות התשעים, כך שתורת ההכרה שלו אינה צריכה להתפרש כביטוי לעמדות סוציניאניות חד משמעיות.^[18] בימי חייו של לוק, ביקרו אדוארד סטיליגפליט וגוטפריד וילהלם לייבניץ את המסה על שכל האדם בטענה שהספר תומך באמונה הסוציניאנית.^[19] להאשמה בסוציניאניזם, אמונה שנחשבה למינות, היו יכולות להיות השלכות חמורות בתקופתו של לוק, ואפשר שמסיבה זו היו ללוק גם סיבות אישיות לטעון בזכותה של הסובלנות הדתית.

מבנה המסה ומטרתה

המסה מחולקת לארבעה חלקים המכונים "ספרים". הספר הראשון מוקדש להפרכה של התאוריה לפיה ישנם מושגים הטבועים באדם מלידה ומהווים את הבסיס לידע. החלק השני מסביר מהן אידיאות, דן במקורות של האידיאות ואפיונן, כולל מיון של האידיאות לסוגים שונים ודיון באידיאות חשובות מסוימות. החלק השלישי דן בטבע השפה, מקורותיה, השימוש בה ותפקידה בהבנה ובידע. החלק הרביעי דן בידע ובמגבלותיו, בהבחנה בין ידע, דעה ואמונה, בדרגות שונות של ידיעה, ובסוגים שונים של מדע.

לוק טוען בפתח הספר שקהילת הידע בת זמנו לא חסרה בנאים דגולים שעתידים להשאיר אחריהם מונומנטים חשובים של ידע, שיזכו להערצת הדורות הבאים. הוא מציין במיוחד את ההישגים של אייזק ניוטון, רוברט בויל, כריסטיאן הויגנס ותומאס סידנהם. בהמשך לאנלוגיה בין עולם הידע לעולם הבניין, הוא ממשיל את חיבורו לעמל של עובד זוטר שמטרתו אינה להקים עוד מונומנט מפואר, אלא לנקות מעט את הקרקע עליה מושתת עולם הידע:^[20]

קהילת המלומדים אינה חסרה כעת בנאים־אומנים, שתכניותיהם הכבירות לקידום המדעים תֹותֵרְנָה אחריהם מצבות־עד שתעוררנה את הערצת הדורות הבאים. אבל לא כל אחד צריך לקוות להיות בויל או סידנהם. ובדור שהקים מדענים דגולים כמו הויגנס ומר ניוטון שאין דומה לו, עם עוד אחרים מסוגם, הרי זה שאפתני די והותר להיות פועל פשוט אשר רק מנקה מעט את הקרקע ומפנה חלק מן הפסולת הנמצאת בדרך לידיעה.

המקור באנגלית

The commonwealth of learning is not at this time without master-builders, whose mighty designs, in advancing the sciences, will leave lasting monuments to the admiration of posterity: but every one must not hope to be a Boyle or a Sydenham; and in an age that produces such masters as the great Huygenius and the incomparable Mr. Newton, with some others of that strain, it is ambition enough to be employed as an under-labourer in clearing the ground a little, and removing some of the rubbish that lies in the way to knowledge

— ג'ון לוק, מסה על שכל האדם, הוצאת שלם, האיגרת לקורא, עמ' 12. עברית: עפר קובר

על אף שלוק מביע במסה ביטחון ביכולת "לנקות" את יסודות הידע מתפיסות מוטעות והבלים, הוא סבר שהיכולת האנושית למצוא ודאות היא חלקית ומוגבלת, ושבני אדם, מטבע הדברים, לעולם אינם חסינים מטעויות. בהתאם, הבנה של מגבלות הידע האנושי היא מטרה מרכזית בתורת ההכרה שפיתח. במקרים רבים בני אדם צריכים להסתדר ללא ידע ודאי, כלומר לבסס את הבנתם על דעות ואמונות. אולם גם במקרים אלה יש להבחין בין מידות שונות של הסכמה (Assent) שניתן לייחס לדעה או לאמונה כביטוי של אמת. בהתאם, מטרה נוספת של לוק היא למצוא קריטריונים למידת האמת של דעות ואמונות. מטרות אלה מצריכות גם הבנה של מקורות הידע וההבנה האנושיים. לוק מנסח את מטרת המסה על שכל האדם כך: "לשאול לגבי המקור, הוודאות, וההקף של הידע האנושי; יחד עם הבסיס והמידות של אמונה, דעה והסכמה".^[21]

ספר ראשון: על המושגים המולדים

הטיעון של לוק לגבי מקור הידע האנושי מתחיל בשלילה של הגישה הרווחת בתקופתו, לפיה ישנם אידיאות ועקרונות שהם מולדים ואוניברסליים וטבועים בכל יצור אנושי (רעיון המכונה בפסיכולוגיה נייטיביזם). העמדה שאותה לוק מבקר הייתה משותפת לזרמים שונים בפילוסופיה בת זמנו, כולל הפילוסופיה של דקארט ותלמידיו, פילוסופים בולטים בכנסייה האנגליקנית, והמסורת הפלטוניסטית. לפני לוק תומאס הובס, פייר גסנדי ואחרים כבר ביקרו את אותה התפיסה, אך היא נותרה הגישה הדומיננטית בפילוסופיה.^[2] לפי תפיסה זו, העקרונות שטבועים בכל אדם הם ברורים לכול, נטבעו באדם על ידי אלוהים, והם מהווים את הבסיס לידע, לאמת ולכללי מוסר אוניברסליים. לוק טען שאין לתפיסה זו בסיס. ראשית, כיוון שלא קיימים עקרונות אוניברסליים ומוסכמים על כל בני האדם. כך למשל, אידיאות כגון זהות, אי-אפשרות, ואלוהים, או עקרונות מעשיים כמו עבודת האל – דברים שפילוסופים בני זמנו של לוק חשבו לטבועים בכל בן אנוש – אינם אוניברסליים, כיוון שאינם קיימים אצל ילדים, ובמקרים רבים אף אינם ברורים למבוגרים. שנית, גם אם אידיאות ועקרונות אלה היו אוניברסליים, אין משתמע מכך שהם טבועים בכל אדם מלידה, כיוון שייתכנו דרכים אחרות להגיע להסכמה אוניברסלית.

הפרכת התפיסה בדבר עקרונות מולדים מובילה את לוק להנחת המוצא שלפיה כל האידיאות המהוות את הבסיס לידיעה מגיעות מהניסיון, דרך החושים, כאשר מדובר בניסיון שמקורו באובייקטים חיצוניים, או עיון פנימי (רפלקציה), כאשר מדובר בניסיון של פעולות פנימיות לשכל, כגון מחשבה, הטלת ספק, אמונה, רצון וכדומה. ההנחה היא שהשכל האנושי בראשיתו הוא, במילים של לוק, כמו "דף לבן נטול תווים".^[22] על אף שלוק לא השתמש בביטוי, מקובל לתאר רעיון זה כרעיון לפיו השכל הוא "טאבולה ראסה" (לוח חלק) לפני הניסיון.^[23] כיוון שהידע לפי גישה זו מגיע מהניסיון בלבד, לוק נחשב להוגה חשוב בהתפתחות האמפיריציזם. עם זאת, בתקופתו של לוק לא היה מקובל להבחין באופן מוחלט בין "אמפיריציזם" ל"רציונליזם", והעיקרון לפיו מקור הידע לגבי הטבע הוא בהתבוננות וניסיון היה מקובל בתקופתו על אחרים בחברה המלכותית, גם לפני יציאתה של המסה לאור.^[24]

ספר שני: על האידיאות

כל מה שאנחנו יודעים, מבינים וחושבים מקורו בניסיון, אך אין לנו, בני האדם, יכולת לחוות מושאים (אובייקטים) באופן ישיר, אלא רק בתיווך האידיאות שהם יוצרים בשכלנו. לפיכך, האידיאות מהוות את אבני הבניין של ההכרה והידע שלנו לגבי העולם. רעיון זה לא אמור לסתור את התפיסה האמפיריציסטית, כיוון שהאידיאות עצמן קיימות אך ורק בעקבות הניסיון.^[25] בהתאם, לוק מבחין בין אידיאות (Ideas) שבשכלנו ומהוות את "המושא המיידי" של השכל, לבין איכויות (Qualities) באובייקטים אשר מכוחן נוצרות האידיאות. אחת הדוגמאות שלוק מספק היא של כדור שלג: לכדור השלג יש את הכוח (power) לייצר בנו אידיאות כגון "לבן", "קר" ו"עגול". הכוח בכדור השלג שמייצר בנו אידיאות אלה נקרא "איכויות", בעוד ש"לבן", "קר" ו"עגול" כתחושות או תפיסות הנתונות להבנה כמושאים של השכל הן אידיאות.^[26] ייתכנו גם אידיאות שאין להן מושא חיצוני, כפי שקורה כשאנחנו חושבים או מדמיינים משהו שאינו קיים.

תאוריה זו מעלה את השאלה מה ניתן לומר על איכויות במושאים עצמם. לעניין זה, לוק מבחין בין איכויות ראשוניות (Primary qualities) לבין איכויות משניות (Secondary qualities). לוק מספק מספר ניסוחים להבחנה הזו והמשמעות המדויקת שלה נתונה לפרשנות. לפי ניסוח אחד ניתן לומר על איכויות ראשוניות שהן נמצאות במושאים עצמם, שהן בלתי נפרדות מהמושאים, שהן בלתי משתנות ובלתי תלויות בשכל האדם.^[27] כדי להסביר את ההגדרה הזו לוק מבקש שנדמיין גרגר חיטה שנחצה שוב ושוב לחלקיקים הולכים וקטנים עד שהחלקיקים אינם ניתנים יותר לחישה. לחלקיק החיטה הקטנטן יהיו אותן איכויות ראשוניות שמצאנו בגרגר הגדול, כגון קשיות, צורה, תנועה או מנוחה, גודל ומספר.^[28] מנגד, איכויות משניות אינן שום דבר במושאים עצמם מלבד הכוח ליצור תחושות באדם דרך האיכויות הראשוניות. הן תלויות באיכויות הראשוניות המהוות את המקור שלהן ובאדם שחש בהם.^[29] הדוגמאות של לוק הן צבע, טעם, חום או קור, קול וכדומה - איכויות שההופעה שלהן תלויה גם באופן שבו השכל או איברי החישה מפרשים אותן. לדוגמה, הוא אומר שייתכן ששני בני אדם ירטיבו את ידיהם באותם המים, אך אחד מהם ירגיש שהמים חמים והשני ירגיש שהמים קרים; האיכויות הראשוניות של המים (תנועה, לדוגמה) הן זהות, אך הכוח שלהן ליצור אידיאה של חום או של קור משתנה מאדם לאדם. לוק אומר שאידיאות של איכויות ראשוניות הן דמויות (Resemblances) של האיכויות הראשוניות עצמן, והדפוסים שלהן קיימים באמת באובייקטים החיצוניים לנו, בעוד שאידיאות שנוצרות כתוצאה מאיכויות משניות אינן דמויות שלהן. המשמעות של טענה זו ומידת המחויבות של לוק למשתמע ממנה אינה מוסכמת על פרשניו.^[30]

בנוסף לאיכויות ראשוניות ומשניות, לוק כותב גם על סוג נוסף של איכויות (המכונות לעיתים בספרות איכויות שלישוניות, אף שלוק אינו משתמש בביטוי זה). איכויות השייכות לסוג שלישי הן כוחות של גופים מסוימים המאפשרים להם לשנות את האיכויות של גופים אחרים. כך למשל אש יכולה לשנות את הצבע של חומרים מסוימים.^[29]

התאוריה של לוק לגבי הקשר בין איכויות לאידיאות נשענת בחלקה על התאוריה המדעית בת תקופתו, לפיה עולם החומר כולו מורכב מחלקיקים קטנים (Corpuscles). תאוריה זו, המכונה התאוריה הקורפוסקולרית (Corpuscularianism), דומה לגישות אטומיסטיות בפילוסופיה היוונית. בויל, דקארט, גסנדי וניוטון, אישים שהשפיעו על ההגות של לוק, האמינו בגישה זו.^[31] לפי התאוריה, אנחנו חשים באובייקט חיצוני כאשר אותם חלקיקים קטנים נעים מהאובייקט אל איברי החישה שלנו ויוצרים תנועה בגופנו שמגיעה בסופו של דבר אל המוח. כשלוק כתב שאיכויות ראשוניות יוצרות אידיאות בשכלנו הוא דמיין תהליך מעין זה שמתואר בתאוריה, ובמספר מקומות הוא מתייחס לתאוריה זו באופן מפורש. עם זאת, התשובה לשאלה האם התאוריה הקורפוסקלרית היא הכרחית ובסיסית עבור תורת ההכרה של לוק אינה מוסכמת על כל פרשניו. ראשית, אימוץ תאוריה פיזיקלית כבסיס לתאוריה אפיסטמולוגית חותר תחת המטרה המוצהרת של לוק לספק תאוריה מינימלית של יסודות ההכרה, אשר קודמים ואינם תלויים בממצאי המדע. שנית, לוק עצמו מתייחס לתאוריה הקורפוסקלרית כהיפותזה ולא כעובדה מוגמרת. בחלק מהמקומות שבהם הוא מתייחס במפורש לגישה הוא מקדים ואומר שמדובר בסטייה מהנושא המרכזי שלו. הערות אלה מובילות חלק מהפרשנים של לוק להבין את התאוריה הקורפוסקולרית כדוגמה או השערה ולא כבסיס הכרחי לתורת ההכרה של לוק.^[32] שלישית, בעוד שאימוץ התאוריה הקורפוסקלרית מרמז על הבנה מכניסטית של העולם, לוק מאמץ מכניזם באופן מוגבל ומפרט לגבי בעיות שונות שהתפיסה המכניסטית אינה יכולה להסביר.^[33]

אידאות פשוטות ומורכבות

לוק פיתח טקסונומיה של אידיאות המובחנות על ידי פרמטרים שונים.^[34] הסיווג המרכזי הוא בין אידיאות פשוטות (Simple ideas) לאידיאות מורכבות (Complex ideas). אידיאות פשוטות נוצרות באופן פסיבי דרך הניסיון, כאשר אנחנו נפגשים עם מושאים. למשל, חישה של קוביית קרח יכולה ליצור אצלנו את האידיאות "קר" ו"קשה". לא ניתן ליצור, להרוס, להעלים, לשנות, או לפרק אידיאה פשוטה לאידיאות אחרות.^[35] אידיאות פשוטות יכולות להיווצר גם כתוצאה מניסיון בעיון פנימי. כך למשל, לוק מחשיב את האידיאות "תפיסה" ו"רצון" לאידיאות פשוטות.^[36] הן יכולות להיווצר גם בשילוב של חישה ועיון פנימי, כמו במקרה של כאב והנאה.^[37]

אידיאות מורכבות, מנגד, נוצרות משילוב, הפשטה או חיבור של אידיאות פשוטות.^[38] למשל, האידיאות "אדם", "סוס", "זהב", "מים" וכדומה הן אידיאות מורכבות, גם אם חווינו אותן במציאות, כיוון שהן מכילות בתוכן מספר אידיאות אחרות. השכל יכול ליצור אידיאות מורכבות באופן אקטיבי, כמו שקורה למשל כשאנחנו מדמיינים דבר שלא ראינו.

לוק מחלק אידיאות מורכבות למספר סוגים: אידיאות של עצמים (Substances), כגון אדם; של אופנים (Modes), כגון משולש, רצח, הודיה ויופי; ושל יחסים (Relations) כמו זהה, שונה, דומה, גורם ל-, וגדול מ-.^[34] לוק מפתח את הדיון בנוגע לאידיאות מורכבות מסוימות שהוא רואה כחשובות לעיסוק בשאלות פילוסופיות שחורגות מאפיסטמולוגיה גרידא. כך למשל, הדיון על האידיאה "זהות" משמש את לוק לדיון מורחב על המשמעות של זהות אישית, במהלכו הוא דוחה את הטענות לפיהן זהות אישית היא זהות של האורגניזם או זהות של הנפש לאורך זמן ומקום, וטוען כי משמעותה הנכונה היא זהות של התודעה.^[39][40] לטיעון זה הייתה השפעה נרחבת על הפילוסופיה המודרנית של מושג הזהות והפילוסופיה של העצמי (Self).^[41]

פרשנים של לוק חלוקים בדעתם לגבי השאלה באיזו מידה ואופן האידיאות מייצגות את המושאים במציאות. כאמור, הדברים היחידים שזמינים ישירות לתפיסה של האדם הן האידיאות. מצב זה מעלה את האפשרות שהאידיאות מהוות "מסך" בינינו לבין המציאות,^[42] כפי שטען תומאס ריד. אם לוקחים את הטענה הזו לקצה הלוגי שלה, ייתכן שאנחנו לא יכולים להגיד שום דבר אמיתי על העולם החיצוני ואף ייתכן שלא קיים שום דבר מחוץ לשכל. הפילוסוף בן זמנו של לוק, אדוארד סטילינגפליט, טען שאם התאוריה של לוק נכונה הרי שכאשר לוק סוגד לאלוהים הוא למעשה סוגד לאידיאות של עצמו.^[43] ג'ורג' ברקלי טען שמשמעות התאוריה של לוק היא שאין לנו אפשרות להשוות בין האידיאות שבשכלנו לבין המושאים במציאות, אלא רק בין אידיאות לאידיאות אחרות.^[44] לוק רצה להימנע מספקנות רדיקלית מעין זו. אולם, השאלות כיצד בדיוק לוק ניסה להתגבר על הבעיות האלה ובאיזו מידה הוא מצליח להתגבר עליהן הן נושא לוויכוח בין הפרשנים של לוק. לגבי אידיאות פשוטות, כיוון שהשכל אינו יכול ליצור אותן, לוק טוען שהן לעולם לא בידיון או דמיון, אלא תוצר טבעי ורגיל של דברים שפועלים עלינו והן מייצגות דברים במציאות. דבר זה נכון גם לגבי אידיאות פשוטות של איכויות משניות. האידיאה "לבן" שנוצרת כשאנחנו חוזים בכדור שלג אינה דמות (Resemblance) של משהו שנמצא בכדור השלג, אבל היא תואמת לתכונות שקיימות באמת בכדור השלג. לפי חלק מהפרשנים של לוק הצהרות אלה מורות על כך שהתאוריה שלו היא גרסה של ריאליזם פילוסופי, אבל גם בין אלה שמקבלים את הטענה הזו יש הבדלים משמעותיים.^[45]

ספר שלישי: על המילים

פסל שיש של ג'ון לוק (1808 בערך), מאת ריצ'רד ווסטמקוט, מוצב ביוניברסיטי קולג' לונדון.

הדיון על טבעה ושימושיה של השפה בספר השלישי של המסה הוא תוספת מאוחרת לתורת ההכרה של לוק, ובמקור הוא תכנן לעבור ישירות מהדיון על טבען של האידיאות לדיון על הידע ומגבלותיו. בכל הטיוטות של המסה שנשמרו, כולל זו של 1685, השימוש בשפה אינו מופיע כנושא מרכזי. על פי עדותו של לוק עצמו, הוא הבין בסופו של דבר שעל מנת לכתוב על הידע ומגבלותיו יש להבין ראשית את הקשר בין האידיאות לבין המילים שמשמשות להוראתן.^[46]

לפי לוק, הסימון או ההוראה (Signification) המיידי והראשוני של מילים אינו מורה על דבר מלבד האידיאות בשכלו של הדובר.^[47] בפתח החלק השלישי של המסה לוק קובע שאלוהים יצר את האדם כיצור חברתי, ולכן תכנן אותו כך שיוכל להשתמש בשפה לצורך תקשורת בין בני האדם, כך שאדם יוכל לחלוק את מחשבותיו ולתעד אותן בזיכרונו.^[48] היכולת להשתמש בקול לצורך שפה התפתחה באופן טבעי. אולם הקביעה שמילה מסוימת משמשת להוראה על אידיאה מסוימת ולא אחרת היא רצונית ושרירותית. אין קשר טבעי בין מילים לבין מה שהן אמורות לייצג, שכן אם היה קשר כזה הייתה רק שפה טבעית אחת. השימוש במילים הוא וולונטרי ושרירותי, אך במובלע הוא מבוסס על הסכמה בין המשתמשים בשפה.^[47]

שאלת הקשר בין מילים לבין דברים שקיימים במציאות מעוררת שאלות דומות לשאלת הקשר בין אידיאות לבין איכויות. ג'ון סטיוארט מיל ביקר את ההגדרה של לוק, כיוון שלתפיסתו כאשר אדם אומר "השמש היא הגורם ליום" הוא אינו מתכוון לומר "האידיאה של השמש בשכלי גורמת לאידיאה של היום בשכלי".^[49][50] עם זאת, מרבית הפרשנים היום סבורים שעבור לוק, לפחות כאשר מדובר במילים שמסמנות אידיאות פשוטות ואידיאות מורכבות של עצמים, קיים למילים שימוש אמצעי (לא מיידי) ומשני והוא ההוראה על דברים (רפרנטים) שקיימים באופן עצמאי במציאות או, לכל הפחות, שבני האדם מניחים שיש להם קיום כזה.^[51]

לוק הכיר בכך שיש מילים (מיליות) שאינן משמשות לתיאור אידיאות, אלא לחיוב ושלילה, קישור בין אידיאות, בין הגדים ובין משפטים. מילים אלה מורות על היחס בין האידיאות בשכל הדובר.^[52]

עבור לוק יש חשיבות מיוחדת למילים כלליות או מופשטות ולמילים שמסמנות סוגים. ללא מילים כאלה (למשל "כיסא") היה לנו צורך במילה עבור כל פריט יחיד (למשל, עבור כל כיסא). היבט זה של השפה הוא חיוני, לא רק עבור תקשורת, אלא גם עבור ידע. מילים כלליות מסמנות אידיאות מורכבות וכלליות שנוצרות כאשר מפשיטים מאידיאה את הנסיבות הספציפיות לה כמו זמן ומקום, ולכן לוק טוען שהן אידיאות מופשטות של אידיאות מורכבות יותר. בתהליך ההתפתחות של שפה אצל ילדים, המילים מסמנות בתחילה דבר פרטיקולרי ואחר כך עוברות הפשטה (לדוגמה, עבור הילד, המילה "אמא" מסמנת בתחילה את האמא הספציפית שלו ומתפקדת לכן כשם עצם פרטי. מאוחר יותר המילה מופשטת ומציינת שם כללי). מילים כלליות הן המצאות של האדם והן מייצגות אידיאות בשכל ולא דברים שקיימים במציאות, שכן דברים במציאות הם תמיד פרטיקולריים.^[53]

הגדרות, לפי לוק, הן הוראה על המשמעות של מילה אחת באמצעות מילים אחרות שאינן נרדפות. מילים שמסמנות אידיאות פשוטות, ורק הן, אינן ניתנות להגדרה. לוק מספק מספר הסברים לכך. ראשית, לא ייתכן שכל המילים ניתנות להגדרה שכן אם זה היה המצב, תהליך ההגדרה היה נמשך אד אינפיניטום. שנית, לא ניתן להגדיר משהו שאינו מורכב מדברים אחרים ללא שימוש במילים נרדפות. שלישית, אידיאות פשוטות, בהגדרה, יכולות להיווצר אך ורק על ידי הניסיון דרך הרשמים שאובייקטים יוצרים בשכלנו. אם ניתן היה להגדיר אידיאה פשוטה על ידי מילים אחרות שאינן נרדפות משמעות הדבר הייתה שניתן ליצור בשכלנו אידיאות פשוטות שלא בדרך הניסיון. לוק אומר שאנחנו יכולים להיווכח באמת של טענה זו אם ננסה להגדיר טעם כלשהו למי שלא חווה אותו, או צבע כלשהו לאדם עיוור מלידה. הטענה משמשת את לוק לביקורת על המחשבה הסכולסטית ועל הוגים מודרניים מסוימים, כגון דקארט, שניסו להגדיר מונחים כמו תנועה ואור. הגדרות כאלה משתמשות בז'רגון חסר משמעות או במילים נרדפות, כגון בהגדרה של תנועה כמעבר ממקום למקום, בה המילה "מעבר" היא נרדפת ל"תנועה".^[54] טיעונים אלה השפיעו על האופן בו מילונאים כמו סמואל ג'ונסון הבינו את תפקידן של הגדרות.^[55]

מילים שמסמנות אידיאות מורכבות ניתנות תמיד להגדרה. עם זאת, כדי שההגדרה תהיה מובנת לנמען יש צורך בניסיון שיקנה לו את האידיאות הפשוטות המרכיבות את האידיאה המורכבת. למשל, "קשת" היא מילה שמסמנת אידיאה מורכבת והיא ניתנת להגדרה, אך אדם עיוור מלידה לא יוכל להבין את ההגדרה כיוון שחסרות לו האידיאות הפשוטות של הצבעים.^[56]

תקשורת באמצעות מילים, בין אם לשימושים בחברה האזרחית או לשימוש בפילוסופיה, לעולם מעוררת ספק ואינה מושלמת. הספק מתעורר כיוון שאין אנו יכולים להיות בטוחים שהמילים שבהן אנו משתמשים כדי לסמן אידיאות מסוימות בשכלנו מעוררות את אותן אידיאות בשכלו של האחר.^[57] בעיה זו היא אינהרנטית לשפה ואינה קשורה בהכרח לשימוש שגוי במילים.^[58][59] בני אדם משתמשים במילים כדי לסמן, בין השאר, אידיאות מורכבות של עצמים (כמו "זהב") שמניסיונם קיימים במציאות, כלומר הם מצפים שהאידיאה שבשכלם תתאים לדפוס או לאוסף מסוים של איכויות שמופיעות במשותף במציאות. אבל עצמים במציאות הם מורכבים מאוד, מופיעים בדרכים שונות למתבוננים שונים, יכולים להשתנות, וכוללים לעיתים איכויות שאין אנו מכירים בצורה מושלמת.^[60] בשימוש במילים שמסמנות אופנים מעורבים (כמו "רצח" או "צדק") הבעיה היא הפוכה: הן כוללות אידיאות שאין להן קיום עצמאי מחוץ לשכל (כמו "כוונה" במקרה של רצח) ולכן לא תמיד קיים בסיס חיצוני להתאמה בין המשמעות שלהן אצל אנשים שונים.^[61] דבר זה נכון לגבי כל המילים שמסמנות מושגים מתחום המוסר שהם אידיאות של אופנים מעורבים. זו בעיה חמורה כיוון שללא מילים שמסמנות אידיאות מתחום המוסר לא היו לנו אידיאות מוסריות כלל. למילים יש תפקיד מכונן בעיצוב אידיאות מורכבות מסוג זה. הן קושרות יחד אוסף של אידיאות שלא קיימות בהכרח כאוסף יציב או "טיפוס" (species) במציאות. התוצאה היא שהשימוש במילים, בין אם להוראה על עצמים ובין אם להוראה על אופנים הוא הכרחי אך אינו חף מספק ומאי-בהירות.^[62] דפוסים של שימוש חוזר במילים מסייעים להקל על הבעיה, אך לא פותרים אותה.^[61]

מעבר לספק האינהרנטי לשימוש בשפה, בני אדם יכולים להשתמש במכוון ושלא במכוון בשפה באופן רשלני ושגוי. הדיון של לוק לגבי הדרכים בהן בני אדם עושים שימוש לרעה בשפה משמש אותו גם כדי לבקר את הסכולסטיקה וזרמים אחרים בפילוסופיה בת זמנו. לוק טוען שתיקון השגיאות שאנשים עושים בשפה הוא הכרחי בחיפוש אחר האמת, אך קשה לביצוע בפועל. ז'רגון והמצאה של מילים חדשות הם הרבה פעמים אמצעים לשימוש לרעה בשפה, והוא מציע להשתמש במילים באופן קרוב ככל האפשר למשמעות הרגילה והיומיומית שלהן. בשיח פילוסופי יש להצהיר על משמעות המילים בהן אנחנו משתמשים. כיוון שהגדרה של מילים המסמנות אידיאות פשוטות אינה אפשרית, יש להכריז על משמעותן באמצעות מילים נרדפות או באמצעות דוגמאות. כשמשתמשים במילים המסמנות אופנים מעורבים (כמו מילים מתחום המוסר), יש להצהיר את הגדרתן וכשמשתמשים במילים להוראה על עצמים יש להגדיר ולהראות.^[63]

ספר רביעי: על הידיעה והדעה

לוק מצהיר בפתח החלק הרביעי של המסה על שכל האדם שהידע האנושי נוגע לאידיאות בלבד, ומגדיר ידע כתפיסה של קשר והסכמה, או חוסר הסכמה וסתירה (Repugnancy) בין אידיאות.^[64] משתמע מהגדרה זו שידע נתון בצורה של טענות לגבי ההסכמה או לגבי הקשר בין אידיאות.^[65]

דרכים להשגת ידע

לוק מחלק את עולם הידע על פי שלוש דרכים בהן אנו תופסים את ההסכמה או את הקשר בין אידיאות: (1) ידע אינטואיטיבי שהוא מיידי; (2) ידע דמונסטרטיבי שנסמך על הוכחות; (3) ידע חושי.^[66]

עבור לוק מידת הוודאות של ידע אינטואיטיבי וידע דמונסטרטיבי היא שווה וגבוהה יותר ממידת הוודאות של ידע חושי. ידע אינטואיטיבי הוא ידע שאי אפשר לעמוד בפניו והוא כאילו כופה את עצמו עלינו בוודאות שאינה מותירה מקום לספק. למשל, אנחנו יודעים ששחור שונה מלבן באופן מיידי וללא כל צורך בהוכחה.^[67] הוודאות של כל הידע שלנו תלויה בידע אינטואיטיבי. למעשה, הקיום של ידע אינטואיטיבי הוא התחליף של לוק לצורך באידיאות מולדות.^[68]

כאשר אינטואיציה מיידית אינה מספיקה אנחנו זקוקים לידע דמונסטרטיבי הנסמך על הוכחות. הדוגמאות של לוק לקוחות בעיקר מתחום הגאומטריה, כמו ההוכחה שסכום הזוויות במשולש זהה לסכום שתי זוויות ישרות. ידע דמונסטרטיבי תלוי בידע אינטואיטיבי שמתערב בכל שלב של ההוכחה.^[69] אם לדוגמה אנחנו לא יודעים מה היחס בין זווית a לזווית b, אך יודעים באופן אינטואיטיבי ששתי הזוויות שוות לזווית c, אנחנו יכולים לדעת ש-a=b על סמך הזהות האינטואיטיבית של c עם עצמה.^[70] הוכחות מסובכות יותר יכולות לכלול שרשרת ארוכה של צעדים שמתחילים בידע אינטואיטיבי ומשתמשים בו לכל אורך הדרך. כיוון שידע דמונסטרטיבי נסמך על ידע אינטואיטיבי מידת הוודאות שלהם שווה; אך ידע דמונסטרטיבי יכול להיות פחות בהיר לשכל, ואנחנו יכולים לטעות לגביו, כך שהוא פחות בטוח.

ידע חושי נוגע לדברים ממשיים שקיימים מחוץ לשכלנו. לוק מודה בכך שידע מסוג זה אינו תואם להגדרתו, לפיה ידע הוא הסכמה או אי-הסכמה בין אידיאות בלבד. הוא אף מודע לטיעון לפיו אין לנו כלל יכולת לדעת שקיימים דברים מחוץ לשכלנו.^[71] עם זאת, הוא מסרב לקבל את הטענה וקובע שגם ידע חושי, על אף שרמת הוודאות שלו היא נמוכה יותר, צריך להיחשב לידע. התשובה של לוק לספקנים היא פרגמטית ואירונית: "אני עונה שאנו מוצאים בוודאות שעונג וכאב מופיעים אחרי האפליקציה של אובייקטים מסוימים עלינו – אובייקטים שאת הקיום שלהם אנחנו תופסים, או חולמים שאנחנו תופסים, על ידי חושינו; הוודאות הזו היא חזקה באותה מידה כמו מידת האושר או הסבל שלנו, ומעבר לה אין לנו עניין בלדעת או בלהיות".^[71]

סוגים של ידע

דיוקן של ג'ון לוק, מאת ג'ון גרינהיל (1644–1676).

לוק מחלק טענות ידע לארבעה סוגים, שבכל אחד מהם למונח "הסכמה" יש משמעות שונה: (א) זהות; (ב) יחס; (ג) קיום משותף או קשר הכרחי; (ד) קיום ממשי.^[72] זהות וקיום משותף הם למעשה סוגים של יחס שלוק מקדיש להם דיון נפרד בשל חשיבותם. הקטגוריה השנייה, יחס, היא למעשה שם כולל לכל יחס אחר שאינו זהות או קיום משותף.

טענות הזהות הבסיסיות ביותר, אותן השכל תופס בצורה אינטואיטיבית, הן הזהות של כל אידיאה עם עצמה והשונות שלה מכל אידיאה אחרת. למשל "לבן הוא לבן" ו"לבן הוא לא אדום". מתוך טענות מעין אלה בני אדם ניסחו חוקים כלליים כמו חוק הזהות שקובע שכל דבר הוא עצמו וחוק אי-הסתירה, אבל לוק סבור שזהו ידע הנתון לבני אדם באופן מיידי וברור, "במבט ראשון", ושהחוקים הכלליים לא הופכים את הידע הזה לברור יותר משהיה.^[73]

טענות לגבי קיום משותף או אי-קיום משותף רלוונטיות במיוחד לגבי אידיאות מורכבות של עצמים. למשל, לוק אומר, "זהב" היא אידיאה מורכבת של עצם שבו מתקיימות במשותף אידיאות אחרות כמו יציבות בחשיפה לאש, צבע צהוב מסוים, משקל מסוים, נתיכות, חשילות, מסיסות במי מלך וכו'.^[74] אף על פי שידע זה חשוב מאוד למדע, הוא מצומצם ומוגבל.^[75] סיבה אחת לכך היא הקושי למצוא קשרים הכרחיים בין אידיאות פשוטות. סיבה שנייה היא חוסר היכולת שלנו לדעת אלו קשרים מתקיימים בין האיכויות שבעצמים, ובמיוחד הבורות "חסרת המרפא" שלנו לגבי הקשר בין איכויות ראשוניות ואיכויות משניות. לוק מביא סיבות נוספות ומסקנתו היא שבתחום זה אנחנו צריכים להסתפק בעיקר בניסויים שיכולים להרחיב את ההבנה שלנו לגבי עצמים אבל לא להביא לידע ודאי.

טענות לגבי יחסים אחרים בין אידיאות הן תחום נרחב ולוק מודה שקשה להעריך את היקפו ואת מידת הידע האפשרית בו. עם זאת, הוא מביע ביטחון בכך שניתן להרחיב את הידע האנושי לגבי יחסים בתחומים שאינם כמותיים. תוך שימוש נבון בתבונה, חוקי מוסר מסוימים יכולים להיות מוכחים כידע דמונסטרטיבי וודאיים כמו גאומטריה ואלגברה. לוק מציע שכדי להתגבר על הבעיות שכרוכות בשימוש במילים לצורך מציאת חוקי מוסר ניתן להשתמש בסימנים ובתרשימים.^[76]

טענות לגבי קיום ממשי הוא התחום המצומצם ביותר. לבני אנוש יש ידע אינטואיטיבי ודאי של הקיום של עצמם וידע דמונסטרטיבי ודאי לגבי קיום האל.^[77] הוכחת קיום האל מתחילה באינטואיציה של כל אדם לגבי הקיום של עצמו, ומכאן למסקנה הכללית יותר שמשהו קיים. לוק אומר שאם משהו קיים אז חייבת להיות ישות שקיימת מאז ומעולם. הסיבה היא הידע האינטואיטיבי שלא יכול להיווצר יש מתוך אין: לכל קיום שאינו נצחי יש התחלה מתוך קיום אחר; נובע מכך שיש ישות שהיא נצחית ואין לה התחלה, אחרת או שנוצר יש מתוך אין, שזה לא אפשרי, או ששום דבר לא קיים, שגם זה לא אפשרי. וכל כוח שקיים נוצר מתוך הכוח הראשוני שיש לאותה ישות נצחית ולכן הישות הזו היא בעלת העוצמה הגדולה ביותר. ואותו דבר לגבי כל ידע שקיים, מה שמוביל למסקנה שזוהי ישות בעלת הידע הרב ביותר. ולישות הזו שהיא נצחית, בעלת העוצמה הרבה ביותר ובעלת הידע הרב ביותר אנחנו קוראים אלוהים, ודרך ההוכחה הזו אנחנו יודעים באופן ודאי על קיומה.^[78]

ידע לגבי קיום ממשי של כל שאר הדברים נסמך על החושים והוא כאמור מוגבל. לוק מונה בעיות שונות שקשורות ביכולת להבין את הקיום הממשי של דברים. לדוגמה, מחסור באידיאות פשוטות. האדם הוא יצור מוגבל ולוק חושב שסביר שאלוהים לא נתן לו את כל החושים והיכולות השכליות האפשריות. סביר שליצורים אינטליגנטיים אחרים יש אידיאות פשוטות שהן הכרחיות עבור ידע ודאי ואינן זמינות עבורנו, כפי שלאדם עיוור חסרות האידיאות של הצבע. דוגמה נוספת היא חוסר יכולת להכיר עצמים שאינם גשמיים ושלא ניתן לשלול את קיומם, כמו מלאכים וישויות רוחניות אחרות. בעיות אחרות הן פרקטיות יותר, כמו מרחק רב מאובייקטים לא מוכרים ביקום, קושי בהבנה של חלקיקים קטנים מדי לחישה, וחוסר יכולת להבין קשרים בין אידיאות וקשרים בין איכויות.^[79]

גם בנושא הגוף והנפש והיחסים ביניהם, לוק טוען שהידע שלנו מוגבל בהיקפו. אין לנו אפשרות לדעת האם המחשבה תמיד נפרדת מהחומר או שמא יש חומר המסוגל למחשבה, שכן על אף שחומר ללא מחשבה אינו יכול ליצור מחשבה, אין זה מחוץ לגבולות האפשרי שאלוהים יכול להוסיף (Superadd) את יכולת המחשבה לגופים גשמיים.^[80] בהתאם, לוק מסרב להכריע בין גישות דואליסטיות לבין גישות הנוקטות במוניזם מטריאליסטי.^[81][82] לפי לוק פילוסופים נדרשים להפגין צניעות בעניינים אלה אשר אין לגביהם תשובה ודאית. במהלך דיונו על מושג התודעה קובע לוק שהדעה הסבירה יותר היא שהתודעה אינה חומרית, אך אינו מפרט מדוע.^[83] חלק מפרשניו של לוק רואים בהצהרה זו ביטוי נאמן לעמדה של לוק, אך כיוון שעמדה זו אינה מתיישבת היטב עם הגישה של לוק כלפי בעלי חיים — בניגוד לדקארט, לוק חשב שבעלי חיים מסוגלים לחשוב, אך כמו דקארט הוא נטה לחשוב שבעלי חיים עשוים מחומר — פרשנים אחרים, כמו וולטר, סבורים שבניגוד להצהרתו לוק חשב שדואליזם היא הגישה הפחות סבירה.^[84]

שיפוט, דעה, אמונה והסתברות

בהינתן שהידע של האדם מוגבל מטבעו, בני אדם נאלצים לפעול במקרים רבים על פי אמונות או דעות שאינן ודאיות. בנוסף, גם אם ניתן היה לדעת הכול, מסיבות פרקטיות לא ניתן לחיות רק על פי ידע. לוק אומר, למשל, שאם אדם היה אוכל רק כשהוא יודע בוודאות שהאוכל שלפניו יזין אותו, הוא לא היה שורד.^[85] אולם אין משמעותן של קביעות אלה שבהיעדר ידע אנחנו נאלצים לבחור באמונות או בדעות באופן שרירותי. בהיעדר ידיעה בני אדם משתמשים בכוח השיפוט (Judgment) שלהם, והם יכולים באמצעות השיפוט גם להבחין בין רמות שונות של ביטחון בדעה או אמונה, או במילים אחרות בהסתברות של אותה אמונה או דעה. המונח הסתברות (Probability), בשימוש של לוק, אינו מתייחס להסתברות סטטיסטית, אלא לסבירות של דעה או אמונה.^[86]

כאמור, ידע, לפי הגדרתו של לוק, הוא תפיסה של הסכמה או חוסר הסכמה בין אידיאות. המילה תפיסה (Perception) אצל לוק שמורה למקרים בהם יש ודאות. בניגוד לידע, כשאנחנו משתמשים בשיפוט אנחנו לא תופסים, אלא מניחים, הסכמה או אי-הסכמה בין אידיאות.^[87] חלק מהידע שלנו הוא אינטואיטיבי, במובן שאנו תופסים את הוודאות שלו באופן מיידי. שיפוט הוא לעולם לא מיידי באופן זה. הוא מתייחס לטענות שקיים לגביהן ספק. אם כן, כמו בידע דמונסטרטיבי, שיפוט מערב הוכחות לגבי ההסכמה או אי ההסכמה בין אידיאות. אולם בניגוד לידע דמונסטרטיבי, ההוכחות שמעורבות בשיפוט הן לא מיידיות (אינטואיטיביות), אלא מבוססות על הנחות שאנו מאמינים שהסתברותן גבוהה.^[88][89]

הבסיס להסתברות יכול להיות משני סוגים: ניסיון אישי מהעבר או עדות של אחרים.^[90] דוגמה שלוק נותן להסתברות המבוססת של על ניסיון אישי היא האמונה שלנו לגבי דברים שקיימים מחוץ לטווח החושים שלנו. כשאדם רואה אנשים אחרים הוא יודע שהם קיימים (ידע חושי), אבל ידע זה מוגבל להווה. אם לאחר מכן הוא נכנס לחדר ולא רואה עוד אנשים סביבו, הוא לא יכול לדעת שיש עוד אנשים מלבדו בעולם, אבל יכול לשפוט, מניסיונו האישי, שאכן קיימים אנשים נוספים בעולם וזוהי אמונה בדרגת הסתברות גבוהה.^[88] דוגמה שלוק נותן להסתברות המבוססת על עדות היא אדם ששמע ממתמטיקאית בעלת מוניטין שסכום זוויות במשולש שווה לסכום שתי זוויות ישרות, אך לא טרח לתפוס עובדה זו כידע דמונסטרטיבי על ידי הבנת ההוכחה. בעוד שאותו אדם לא יודע בוודאות שטענה זו נכונה, יש לו בסיס להניח שהטענה נכונה בהסתברות גבוהה ולהאמין בה.^[88] דרגות של הסתברות משני הסוגים משתנות ממקרה למקרה, ולוק קובע קריטריונים רבים לבחינה של דרגת ההסתברות. אין לנו ברירה אלא להסתמך על אמונות ודעות במהלך החיים אך אנחנו יכולים, ומבחינה מוסרית צריכים, לנסות לבחון ככל האפשר את הבסיס להסתברות שאנחנו מקנים לדעות ואמונות.^[91]

כמו בידע, רוב בני אדם לא יכולים לזכור בכל רגע נתון את ההוכחות שהיו להם כשגיבשו אמונה או דעה. מסיבה זו לא ניתן לצפות מבני אדם להתכחש לדעה או לאמונה ברגע שהם שומעים טיעון שכביכול מפריך אותה.^[92] כיוון שכך וכיוון שהאמונות והדעות שלנו מבוססות על ניסיון אישי ועל המוניטין והסמכות שאנחנו מקנים לאנשים אחרים המוכרים לנו, לוק חושב שראוי לכבד את ריבוי הדעות בחברה תוך שמירה על שלום ועל ערך החברות.^[92]

תגובות והשפעה

המסה על שכל האדם הפכה לטקסט מכונן ורב השפעה בפילוסופיה של ההכרה ובתחומים נוספים, כגון מטאפיזיקה, הפילוסופיה של השפה, הדת, ותאוריות של העצמי. בזכות המסה, שהייתה הטקסט היחיד שלוק לא פרסם בעילום שם, שמו הלך לפניו, עוד בימי חייו, כפילוסוף דגול. עם זאת, המסה עוררה מחלוקת וספגה ביקורת עזה מצד אנשי דת ומוסר שסברו כי היא מעודדת אתאיזם ואי-מוסריות. במאה ה-18 הפכה תורת ההשכלה של לוק למשפיעה עוד יותר וזכתה להערכה מצד הוגים מזרמים שונים, כגון האינטלקטואלים של הנאורות הסקוטית והאנציקלופדיסטים בצרפת. וולטר כינה את לוק "הרקולס של המטאפיזיקה", ובמאה התשע עשרה כינה אותו ההיסטוריון לזלי סטיבן "השליט האינטלקטואלי של המאה ה-18".^[93] מעמד תורת ההכרה של לוק התערער במאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, כאשר הוגים אנטי-אמפיריציסטים ביקרו את גישתו ומסקנותיו והוגים אמפיריציסטיים רבים התייחסו אליה כאל מונומנט היסטורי חשוב אך בלתי-מספק. החל מסוף המאה העשרים זוכה המסה להערכה מחודשת.

תגובות בני זמנו של לוק

המסה זכתה לתשומת לב רבה יחסית מייד עם יציאתה לאור, וביקורות עליה פורסמו בכתבי העת האינטלקטואלים. גילברט רייל כתב שהשפעתה של המסה על בני זמנו של לוק הייתה כה מיידית ועמוקה, שניתן לדעת מקריאה של מספר שורות בכל חיבור מהמאה השבע-עשרה אם הוא נכתב לפני או אחרי יציאתה של המסה לאור.^[94] ב-1700 הופיע תרגום של המסה לצרפתית, וב-1701 הופיע תרגום ללטינית. שני התרגומים תרמו לתפוצה רחבה של הרעיונות של לוק מחוץ לבריטניה, ובמיוחד בצרפת.^[95][96] לוק זכה לתשבחות רבות על המסה, אך גם לביקורות. עיקר הביקורת הגיעה מאנשי כנסייה, והיא הופנתה כלפי שלילת רעיון המושגים המולדים, ההשלכות התאולוגיות של טיעון זה, והספקנות שגישתו של לוק מעוררת.^[97] כך למשל, הבישוף של ווסטר, אדוארד סטיגלינפליט, תקף את הטיעון של לוק וטען ששלילת התאוריה שאלוהים הטביע באדם עקרונות אוניברסליים המשמשים כבסיס לידע תוביל לאתאיזם, לסוציניאניזם ולאי-מוסריות. לוק כתב מספר תגובות לסטיגלינפליט, שהודפסו בסופו של דבר יחד עם הביקורות עצמן. מנגד, בחוג של החברה המלכותית, התקבלה המסה לרוב בחיוב. אייזק ניוטון פירש בתחילה את הרעיון שאין מושגים מולדים כפגיעה חמורה בעקרונות המוסר ואת לוק עצמו כ"הוביסט" - כינוי גנאי במאה השבע-עשרה למי שכביכול מסכים עם תומאס הובס, ובמקרים רבים למי שנחשד באתאיזם - אך מאוחר יותר הוא השתכנע בעצמו שמושגים מולדים אינם קיימים.^[98] בין האינטלקטואלים שהגנו על לוק הייתה הסופרת והפילוסופית קתרין טרוטר קוקברן (אנ'), שכתבה מספר טקסטים להגנתו.

הפילוסוף גוטפריד וילהלם לייבניץ כתב בתגובה למסה את "מאמרים חדשים על התבונה האנושית",^[99] חיבור בו הוא מפריך פרק-אחר-פרק את הטענות של לוק. לוק היה מודע לביקורת של לייבניץ, שגם ניהל עימו תכתובת, אך את החיבורים עצמם לייבניץ החליט לא לפרסם לאחר שנודע לו על מותו של לוק. הם התפרסמו לבסוף ב-1765. על עמדותיו אל מול אלה של לוק, כתב לייבניץ: "מעל הכול לקחתי על עצמי להציל את אי-החומריות של הנפש, דבר שלוק מותיר בספק. אני מצדיק גם את הקיום של אידיאות מולדות [innate ideas], ומראה שהנפש יוצרת מעצמה את התפיסה שלהן. אכסיומות, גם כן, אני רואה בחיוב, בעוד שללוק דעה שלילית כלפיהן. בסתירה ללוק, אני מראה שהאינדיבידואליות של האדם, אשר דרכה הוא משמר את זהותו, היא ההמשכיות של המרכיב [substance] הפשוט, או הבלתי-חומרי, שמחייה אותו; [...] שאין לא ריק ולא אטומים; שחומר, או העיקרון הפסיבי, לא יכול להיות מודע, אלא כאשר אלוהים מאחד עמו מרכיב מודע. אכן, אנו לא מסכימים על מספר רב של דברים נוספים [...] אף על פי שאני משוכנע שכוונתו של לוק הייתה טובה לחלוטין".^[100]

פילוסוף נוסף, בן המאה ה-17, שהושפע מלוק הוא ג'ורג' ברקלי, שאת חיבורו מ-1713, "עקרונות דעת האדם", ניתן לקרוא כתגובה ללוק.^[101] ברקלי פיתח פילוסופיה אידיאליסטית לפיה לא קיימים דברים שהם חומריים בלבד, במובן שהם עצמאיים מהשכל. לפי ברקלי הרעיון שקיים חומר באופן עצמאי ובלתי תלוי בשכל עשוי להביא לאתאיזם ולספקנות. לטענתו, ניתן לקבל את ההנחה של לוק שהאובייקטים של השכל הם אידיאות בלבד ומכך נובע שכל הדברים שאנו תופסים כאילו היו קיימים בעולם באופן עצמאי מהשכל הם אידיאות והם תלויים בשכלנו. לוק וממשיכיו עונים (לפי ברקלי) שאמנם האובייקט המיידי של השכל הוא אידיאות, אך האידיאות מייצגות אובייקטים אחרים שקיימים במנותק מהשכל ונתפסים באופן לא מיידי. לפי ברקלי פתרון זה אינו מוצלח וחסר בסיס. בהתאם, הוא ביקר אלמנטים שונים בתאוריה של לוק שיכולים להתפרש כתמיכה בטענה שקיים חומר עצמאי מהשכל. הוא שולל את ההבחנה בין איכויות ראשוניות לאיכויות משניות, ומראה שאין אפשרות לתפוס או לתאר דברים על ידי איכויות ראשוניות בלבד תוך הפשטה של האיכויות המשניות. גם הרעיון שאידיאות של איכויות ראשוניות הן דמויות (resemblances) של האיכויות עצמן הוא חסר פשר, כיוון שהדבר היחיד שיכול להידמות לאידיאה הוא אידיאה אחרת. בנוסף ביקר ברקלי את הדיון של לוק על אידאות מופשטות וטען שהוא מוביל לסתירות.^{[102][103][104]}

בנוגע לדיון של לוק על טבעה של השפה, התאולוג הקתולי ג'ון סרג'נט (אנ') כתב מספר טיעוני ביקורת, שחזרו על עצמם מאוחר יותר בתחום הפילוסופיה של הלשון. סרג'נט ביקר את הרעיון שכאשר אנחנו משתמשים במילים אנחנו מסמנים את האידיאות שבשכלנו ולא את העצמים עצמם שקיימים בעולם. לפי סרג'נט, "כשג'נטלמן מבקש ממשרתו להביא יין מהמרתף, הוא לא מתכוון לבקש ממנו שיביא את האידיאה של היין שבראשו, אלא את היין, שבעצמו נמצא במרתף". ג'ון סטיוארט מיל הביע ביקורת דומה במאה ה-19.^[50] בנוסף, לפי סרג'נט, הטיעון של לוק שהשימוש במילים תלוי בהסכמה בין הדוברים על משמעותן נמצא בסתירה עם טיעונו שהמילים מסמנות אידיאות בשכלנו, שאינן נגישות לאף אחד מלבד הדובר עצמו. סרג'נט שואל, כיצד ניתן מלכתחילה להגיע להסכמה, אם המצב הראשוני הוא שאף אדם לא יכול לדעת מה נמצא בשכלו של אדם אחר. ברקלי ביקר גם כן את התאוריה של לוק לגבי שימוש בשפה, בין השאר בטענה שתכלית השפה היא לא רק תקשורת והבהרה של האידיאות שבשכלנו, אלא גם עירור של תחושות ורגשות, באופן שאינו מתווך על ידי אידיאות.^[105][106]

השפעה במאה ה-18

לביקורת של לוק על רעיון האידיאות המולדות הייתה השפעה רבה על הפילוסופיה של המאה ה-18.^[107] בתחילת המאה היא צברה תומכים רבים והייתה לעמדה המקובלת.^[108] ג'ון רוג'רס כתב שהפילוסופיה של לוק "משלה" בפילוסופיה של המאה ה-18, לא במובן שפילוסופים במאה זו היו "לוקיאנים", אלא במובן שרוב הדיונים הפילוסופים החלו מתשובות שהוא סיפק ונושאים שהוא העלה.^[109] דוגמה בולטת להשפעה של המסה על התפתחות האמפיריציזם היא תורת ההכרה של דייוויד יום. יום אימץ את הביקורת של לוק על רעיון האידיאות המולדות וקיבל חלקים מהותיים מהתורה של לוק. חידוש משמעותי בפילוסופיה של יום הוא ההבחנה בין רשמים לבין אידיאות, אשר לא קיימת אצל לוק. יום גם הושפע, כמו רבים אחרים במאה ה-18, מהתאוריה של לוק על זהות אישית. גם בתחום התאולוגיה, רעיונות מהמסה ומכתבים אחרים של לוק היו במרכז השיח.^[110]

בצרפת למסה הייתה השפעה הולכת וגוברת החל מראשית המאה ה-18.^[111] שני גורמים הביאו לכך שההתייחסות של לוק לאפשרות קיומו של חומר חושב הייתה השפעה רבה בקרב אינטלקטואלים צרפתיים. ראשית, במהדורה השנייה של המסה בצרפתית, שפורסמה ב-1729, נוספה הערה ארוכה לגבי המחלוקת בין לוק לסטילינגפליט בנושא. שנית, בחיבור "מכתבים פילוסופיים על האנגלים" וולטר הדגיש את ההתייחסות לנושא ושיבח את לוק על כך שהוא מכיר בבורות של בני אדם בנושאים מטאפיזיים מעין אלה. כתוצאה מכך, ההערה של לוק, שאינה מרכזית למסה, הפכה בצרפת ובמקומות אחרים באירופה לנושא בוער.^[112] החיבור אף הוחרם בשל הערה זו במדינות מסוימות.^[113] וולטר סייע להפצה של הרעיונות של לוק גם בספרו "אלמנטים של הפילוסופיה של ניוטון". מלבד וולטר, אישים בולטים אחרים בנאורות הצרפתית הושפעו מלוק. דני דידרו כתב את הערך על לוק באנציקלופדיה הגדולה ועסק בבעיות העולות במסה בכתבים שונים, כגון "מכתב על העוורים: לשמושם של הרואים"; העבודות של אטיין בונו דה קונדיאק הושפעו כמעט כולן מהמסה וקידמו רעיונות מרכזיים בה.^[114]

השפעה במאות ה-19 וה-20

המסה של לוק המשיכה להיות בדפוס לאורך המאה ה-19. בשנת 1805 יצאה המהדורה ה-21 של המסה, בשנת 1860 יצאה המהדורה ה-32, ואחריה יצאו מספר מהדורות נוספות, זאת בנוסף לחמש מהדורות לפחות של כל עבודותיו של לוק. ב-1894 יצאה מהדורה של המסה שנערכה על ידי אלכסנדר קמפבל פרייזר (אנ'), אשר נחשבה למקור בר-סמכא במשך שנים רבות, על אף שכיום ידוע שהיא כוללת טעויות רבות. המהדורה של פרייזר כללה גם הערות פרשניות רבות, שבהרבה מקרים היו ביקורתיות ושליליות כלפי הטיעונים של לוק.^[115] הרוח הפרשנית הזו שיקפה דעיכה כללית יותר במוניטין של המסה לאורך המאה ה-19, עד שיקומו לקראת סוף המאה העשרים.

האנס אורסלף כתב שבמאה ה-19 היו ללוק מגנים ומבקרים, "אבל הדעה הרווחת נעה בין עוינות קיצונית ולעג לביקורת מתנשאת על נקודות מבודדות ומינוריות".^[116] לפי אורסלף, הדיון על המסה במאה ה-19 הוא דוגמה לאופן שבו טקסטים פילוסופים יכולים להיקלע למחלוקת סוערת באופן שמקשה על הבנתם, אך המחלוקת מראה גם שלוק נותר דמות רבת השפעה במאה ה-19.^[117] הוא מתארך את תחילתה של רוח זו ל-1829,^[118] השנה בה יצאו לאור ה"הרצאות על הפילוסופיה המודרנית" של הפילוסוף הצרפתי ויקטור קוזן.^[119] חלק ממבקרי המסה במאה ה-19, כגון תומאס קרלייל האשימו את המסה של לוק בדרדור הרוח והמוסר של התקופה, והעדיפו את האידיאליזם הגרמני שנטה יותר לנשגב.^[120] אך גם אינטלקטואלים רדיקליים יותר, כגון ויליאם הזליט, נטו לביקורת על המסה, תוך הדגשת סגנון הכתיבה של לוק, אותו הם מצאו כבד, טרחני ופדנטי.^[121]

ההחלטה באוניברסיטת אוקספורד לא ללמד את המסה, שהתקבלה עוד בימי חייו של לוק,^[122] לא השתנתה עד סוף המאה ה-19. בקיימברידג', לעומת זאת, המסה של לוק זכתה להערכה רבה בתחילת המאה ה-19. לקראת אמצע המאה, הערכה זו פינתה את מקומה לביקורת חסרת פשרות. אדם סדג'וויק ראה את המסה כמקור לטעויות של אחרים וקידם באופן מודע פילוסופיה "אנטי-לוקיאנית" בקיימברידג'. הוא וויליאם יוּוֵל תקפו את טיעוני המסה וביקורתם זכתה לתהודה רבה.^[123]

ג'ון סטיוארט מיל היה חריג בולט בהערכתו למסה. על אף שגם לו הייתה ביקורת על חלק מהטיעונים של לוק, הוא תקף בשפה חריפה וסרקסטית את מבקריו של לוק בקיימברידג' והצביע על טעויות בפרשנויות של המבקרים. מיל התייחס למסה ולכתביו האחרים של לוק כאל חלק ממסורת פילוסופית, שהתפתחה בלמידה מתוך ניסוי ואינדוקציה ואשר המשיכה בימיו בכתביו התועלתניים והרדיקליים של ג'רמי בנת'אם. מסורת זו עומדת אל מול השמרנים האנטי-אינדוקטיביים, שהאמינו במאה ה-19 בנחיתותו של לוק אל מול הפילוסופיה של קאנט, שלינג והגל. הוא ביקש להגן על הגישה של לוק וממשיכי דרכו, אך גם לעדכנהּ ולפרשהּ מחדש, במטרה להפריך את הפרשנות השטחית של מבקריהם. הדיון בין מיל לאנשי קיימברידג' זכה לתהודה והחריף את העוינות של מבקרי המסה.^[124]

ג'ון רוג'רס מסכים שהשפעת המסה של לוק דעכה במאה ה-19 ובעשורים הראשונים של המאה ה-20, בעקבות הפופולריות הגוברת של תורות אפיסטמולוגיות מתחרות, אלה של קאנט והגל.^[125] התייחסות מפורשת של הגל עצמו לתורת ההכרה של לוק נשמרה בהרצאות על תולדות הפילוסופיה, כתבי יד שהשתמרו ונערכו לאחר מותו. בהרצאות, הוא מתייחס לפילוסופיה של לוק כאל שלב משמעותי בהתפתחות הגישה המטאפיזית, שכוללת גם את לייבניץ וכריסטיאן וולף. הגל כותב שהגישה האמפיריציסטית של לוק שלטת עדיין בפילוסופיה האירופאית, אך מטבעה של גישתו ההיסטורית, תורת ההכרה של לוק מופיעה כשלב חולף שסולל את הדרך לגישות מאוחרות יותר שסותרות אותה ומקדמות את הפילוסופיה.^[126] לפי הגל, בעיה מרכזית בגישה של לוק ודומיו היא ההנחה שהפילוסופיה חייבת להתחיל בבחינת הגבולות של היכולות האינטלקטואלית האנושיות; הנחה שבהכרח מובילה למסקנה של קאנט שהיכולות הקוגניטיביות של האדם עומדות כטריז בינו לבין המציאות כפי שהיא.^[127]

מייקל איירס (אנ') טען שבמהלך המאה ה-20 פילוסופים בריטים רבים ראו במסה עבודה "סוג ב'", טענה שהוא עצמו ביקש להפריך.^[128] כך לדוגמה, הפילוסוף ברטראנד ראסל, שהיה דמות מרכזית בקבלה-מחדש של אמפיריציזם כגישה פילוסופית במאה ה-20, טען שהפילוסופיה של לוק היא "מאכזבת" ו"חסרת מעוף". ראסל הכיר בכך שלוק "שחרר" את הפילוסופיה המודרנית מה"גיבוב חסר השימוש" שהוא רעיון המושגים המולדים, גם אם "הדוקטרינה שלו עצמו היא ככלל לא כזו שאנחנו יכולים לקבל בימינו".^[129] פילוסוף נוסף שתרם רבות לקידום האמפיריציזם הלוגי בבריטניה במאה העשרים, ואשר לא התרשם במיוחד מהפילוסופיה של לוק, הוא אלפרד ג'ולס אייר. אייר הכיר בחשיבות ההיסטורית של לוק להתפתחות האמפיריציזם, ובמובן זה ראה את עצמו כממשיך דרכו של לוק,^[130] אך הוא ביקר את הערבוב, בפילוסופיה של לוק, בין פסיכולוגיה לפילוסופיה של הידע, וכתב ש"אם לוקחים את טענותיו [של לוק] כפי שהן על פני השטח, כהשערות פסיכולוגיות, אז ככל שהן נכונות הן טריוויאליות, וככל שהן לא טריוויאליות הן לא נכונות".^[131] אייר הציע גם דרכים חיוביות יותר לקרוא את המסה, אך במקרים רבים הוא מצא שידי מבקריו הייתה על העליונה.^[132]

בניגוד לאמפירציסטים של המאה העשרים, שבמקרים רבים התייחסו לביקורת של לוק על רעיון המושגים המולדים כטריוויאלית, נועם חומסקי, שהגן על התאוריה לפיה קיימים מבנים מולדים המאפשרים את רכישת השפה, טען שלוק ביקר רעיונות יצירי דמיונו ושטיעוניו "כבר קיבלו התייחסות ונפתרו בצורה מספקת למדי בדיונים המוקדמים ביותר במאה השבע-עשרה לגבי מושגים מולדים".^[133][134] כך, בעוד שהביקורת של לוק על תאוריית המושגים המולדים תואמת, ברוב המקרים, גישות אמפיריציסטיות בנות ימינו, היא עומדת בסתירה לחלק מהגישות בבלשנות ולגישות שמדגישות את תפקיד האבולוציה בפסיכולוגיה ובשפה האנושית. עם זאת, לפי אדוארד לואי (אנ'), התרומה של לוק לפולמוס בין גישות נייטיביסטיות לגישות אמפיריציסטיות היא "עדיין נקודת הפתיחה לרבים מהדיונים בני זמננו על הנושאים שמונחים על הכף".^[135] לפי לואי, חלפה התקופה בה לוק והמסה שימשו כאיש קש, ו"המוניטין של לוק כפילוסוף רציני וחשוב הוא ככל הנראה גבוה יותר בהווה מאשר בכל זמן אחר מאז המאה השמונה-עשרה".^[136] בשנת 2017, עיתון הגרדיאן בחר במסה על שכל האדם כאחד ממאה הספרים העיוניים הטובים ביותר בהיסטוריה.^[137]

תרגומים לעברית

• מאנגלית: יוסף אור, הוצאת מאגנס, 1935
• קטעים מתוך מסה על שכל האדם, על פי הקיצור של א. ס. פרינגל-פטיסון, מאנגלית: יוסף אור, הוצאת מאגנס, 1972
• מאנגלית: עפר קובר, עורך: דוד הד, הוצאת המרכז האקדמי שלם, 2020

ראו גם

• שתי מסכתות על ממשל מדיני
• מחשבות אחדות אודות החינוך
• איגרת על הסובלנות
• מאמרים חדשים על התבונה האנושית

לקריאה נוספת

• אלעזר וינריב, מדיקרט עד יום: פילוסופיה במאות ה-17 וה-18: כרך ב: לוק, ברקלי, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 2010.

• Hannah Dawson, Locke, Language and Early-Modern Philosophy, (Cambridge University Press: 2007)
• E.J Lowe, The Routledge Guidebook to Locke's Essay Concerning Human Understanding, (Routledge: 2013)
• Lex Newman (editor) The Cambridge Companion to Locke's Essay Concerning Human Understanding, (Cambridge University Press: 2007)
• William Uzgalis, Locke's Essay Concerning Human Understanding, (Continuum: 2007)

קישורים חיצוניים

• ג'ון לוק, מסה על שכל האדם, טקסט מלא באתר Wikisource (באנגלית)
• ההקדשה והאיגרת לקורא, מתוך ג'ון לוק, מסה על שכל האדם, בתרגום עפר קובר, הוצאת שלם, 2020.

• Garth Kemerling, "A Guide to John Locke's Essay concerning Human Understanding", philosophypages.com

הערות שוליים

1. התאריך שרשום על כריכת המהדורה הראשונה הוא 1690, אך הספר הודפס בדצמבר 1689. גם אחרי שהמהודרה הרביעית יצאה לאור, לוק המשיך לערוך ולתקן את המסה עד מותו ב-1704. ב-1706 יצאה מהדורה חמישית שכללה את התיקונים האלה ונוספו לה קטעים מהמחלוקת בין לוק לבין אדוארד סטיגלינפליט. ב-1710 יצאה מהדורה שישית, וב-1714 יצאה מהדורה שביעית הכלולה באסופת "כל כתבי לוק". לוק גם פיקח על התרגום לצרפתית שיצא ב-1700.
2. G.A.J Rogers, "The Intellectual Setting and Aims of the Essay", in The Cambridge Companion to Locke's Essay Concerning Human Understanding, edited by Lex Newman, Cambridge University Press (2007), 11-12
3. Nicholas Jolley, "Locke on Faith and Reason", in The Cambridge Companion to Locke's Essay Concerning Human Understanding, edited by Lex Newman, Cambridge University Press (2007), p. 436
4. Nicholas Walterstroff, “Locke’s Philosophy of Religion”, in The Cambridge Companion to Locke, edited by Vere Chappell, Cambridge: Cambridge University Press, p. 174
5. Gilbert Ryle, "John Locke", Crítica: Revista Hispanoamericana de Filosofía 1(2) (1967), p. 4
6. David C. Snyder, "Faith and Reason in Locke's Essay", Journal of the History of Ideas 47(2) (1986)
7. Nicholas Jolley, "Locke on Faith and Reason", in The Cambridge Companion to Locke's Essay Concerning Human Understanding, edited by Lex Newman, Cambridge University Press (2007), p. 447
8. John Marshall, John Locke: Resistance, Religion and Responsibility Cambridge (1994), p. 352, 444
9. John Marshall, John Locke: Resistance, Religion and Responsibility Cambridge (1994), p. 353
10. See also J. Judd Owen, "Locke's Case for Religious Toleration: Its Neglected Foundation in the Essay Concerning Human Understanding", The Journal of Politics 69(1) (Feb. 2007), pp. 160-163
11. Gilbert Ryle, "John Locke", Crítica: Revista Hispanoamericana de Filosofía 1(2) (1967)
12. Nicholas Wolterstorff, John Locke and the Ethics of Belief (Cambridge University Press: 1996), p. X
13. Nicholas Wolterstorff, John Locke and the Ethics of Belief (Cambridge University Press: 1996), pp. 245-246
14. Nicholas Jolley, "Locke on Faith and Reason", in The Cambridge Companion to Locke's Essay Concerning Human Understanding, edited by Lex Newman, Cambridge University Press (2007), p. 437
15. Nicholas Walterstroff, “Locke’s Philosophy of Religion”, in The Cambridge Companion to Locke, edited by Vere Chappell, Cambridge: Cambridge University Press, p. 172
16. John Marshall, John Locke: Resistance, Religion and Responsibility Cambridge (1994), p. 355
17. John Marshall, John Locke: Resistance, Religion and Responsibility Cambridge (1994), p. 454
18. John Marshall, John Locke: Resistance, Religion and Responsibility Cambridge (1994), pp. 140-141, 345, 348.
19. John Marshall, John Locke: Resistance, Religion and Responsibility Cambridge (1994), p. 348
20. John Locke, An Essay Concerning Human Understanding, edited by Peter H. Nidditich (1975), pp. 9-10
21. John Locke, An Essay Concerning Human Understanding, edited by Peter H. Nidditich (1975), §I.i.2 p. 43
22. John Locke, An Essay Concerning Human Understanding, edited by Peter H. Nidditich (1975), §II.i.2 p. 104
23. Uzgalis, William, "John Locke", The Stanford Encyclopedia of Philosophy (2019), section 2.2
24. Gilbert Ryle, "John Locke", Crítica: Revista Hispanoamericana de Filosofía 1(2) (1967), p. 6
25. Michael Ayers, Locke: Epistemology and Ontology, Routledge (1991), Vol. 1, pp. 14-15
26. John Locke, An Essay Concerning Human Understanding, edited by Peter H. Nidditich (1975), §II.viii.8 p. 134.
27. John Locke, An Essay Concerning Human Understanding, edited by Peter H. Nidditich (1975), §II.viii.9 p. 134
28. John Locke, An Essay Concerning Human Understanding, edited by Peter H. Nidditich (1975), §II.viii.9 p. 135
29. John Locke, An Essay Concerning Human Understanding, edited by Peter H. Nidditich (1975), §II.viii.10 p. 135
30. "There has been considerable scholarly debate concerning the details of Locke’s account of the distinction". Uzgalis, William, "John Locke", The Stanford Encyclopedia of Philosophy (2019), section 2.2
31. Edwin McCann, "Locke's Philosophy of Body", in The Cambridge Companion to Locke, Cambridge University Press (1994), pp. 56-57
32. Lisa Downing, "Locke's Ontology", in The Cambridge Companion to Locke's Essay Concerning Human Understanding, edited by Lex Newman, Cambridge University Press (2007), 353
33. Margaret D. Wilson, "Superadded Properties: The Limits of Mechanism in Locke", American Philosophical Quarterly, Vol. 16, No. 2 (Apr., 1979), pp. 143-150
34. Martha Brandt Bolton, "The Taxonomy of Ideas in Locke's Essay", in The Cambridge Companion to Locke's Essay Concerning Human Understanding, edited by Lex Newman, Cambridge University Press (2007), pp. 67-100
35. John Locke, An Essay Concerning Human Understanding, edited by Peter H. Nidditich (1975), §II.ii.1-2 p. 119
36. John Locke, An Essay Concerning Human Understanding, edited by Peter H. Nidditich (1975), §II.vi.1-2 p. 127.
37. John Locke, An Essay Concerning Human Understanding, edited by Peter H. Nidditich (1975), §II.vii.1 p. 128
38. John Locke, An Essay Concerning Human Understanding, edited by Peter H. Nidditich (1975), §II.xii.1-2 pp. 163-164
39. John Locke, An Essay Concerning Human Understanding, edited by Peter H. Nidditich (1975), §II.xxvii pp. 328-348
40. Gideon Yaffe, "Locke on Ideas of Identity and Diversity", in The Cambridge Companion to Locke's Essay Concerning Human Understanding, edited by Lex Newman, Cambridge University Press (2007), p. 214
41. לדוגמה: Charles Taylor, Sources of the Self: The Making of the Modern Identity, Harvard University Press, p. 172
42. Jonathan Bennett, Locke' Berkeley, Hume: Central Themes, Oxford University Press (1971), p. 69
43. Thomas M. Lennon, "Locke on Ideas and Representation", in The Cambridge Companion to Locke's Essay Concerning Human Understanding, edited by Lex Newman, Cambridge University Press (2007), p. 234
44. Edwin McCann, "Locke's Philosophy of Body", in The Cambridge Companion to Locke, Cambridge University Press (1994), p. 63
45. E.J. Lowe, Locke, Routledge (2005), p. 36
46. Michael Losonsky, "Language, Meaning, and Mind in Locke's Essay", in The Cambridge Companion to Locke's Essay Concerning Human Understanding, edited by Lex Newman, Cambridge University Press (2007), p. 287
47. John Locke, An Essay Concerning Human Understanding, edited by Peter H. Nidditich (1975), §III.ii.1 p. 402
48. John Locke, An Essay Concerning Human Understanding, edited by Peter H. Nidditich (1975), §III.ii.2 p. 405
49. Uzgalis, William, "John Locke", The Stanford Encyclopedia of Philosophy (2019), section 2.3
50. John Stuart Mill, A System of Logic, Ratiocinative and Inductive, People's Edition, Longmans, Green, and Co. (1884), p. 15
51. Michael Losonsky, "Language, Meaning, and Mind in Locke's Essay", in The Cambridge Companion to Locke's Essay Concerning Human Understanding, edited by Lex Newman, Cambridge University Press (2007), pp. 289ff
52. John Locke, An Essay Concerning Human Understanding, edited by Peter H. Nidditich (1975), §III.vii.1 p. 471
53. John Locke, An Essay Concerning Human Understanding, edited by Peter H. Nidditich (1975), §III.iii pp. 409ff
54. John Locke, An Essay Concerning Human Understanding, edited by Peter H. Nidditich (1975), §III.vi.4-9 p. 421-423
55. James McLaverty, "From Definition to Explanation: Locke's Influence on Johnson's Dictionary", Journal of the History of Ideas 47(3): 377-394
56. John Locke, An Essay Concerning Human Understanding, edited by Peter H. Nidditich (1975), §III.vi.12-13 pp. 425-426
57. John Locke, An Essay Concerning Human Understanding, edited by Peter H. Nidditich (1975), §III.ix.4 pp. 476-477
58. Michael Losonsky, "Language, Meaning, and Mind in Locke's Essay", in The Cambridge Companion to Locke's Essay Concerning Human Understanding, edited by Lex Newman, Cambridge University Press (2007), pp. 295-296
59. Hannah Dawson, Locke, Language and Early-Modern Philosophy, Cambridge University Press (2007), p. 210
60. John Locke, An Essay Concerning Human Understanding, edited by Peter H. Nidditich (1975), §III.ix.11 p. 481
61. John Locke, An Essay Concerning Human Understanding, edited by Peter H. Nidditich (1975), §III.ix.7-8 p. 479
62. Michael Losonsky, "Language, Meaning, and Mind in Locke's Essay", in The Cambridge Companion to Locke's Essay Concerning Human Understanding, edited by Lex Newman, Cambridge University Press (2007), p. 300
63. John Locke, An Essay Concerning Human Understanding, edited by Peter H. Nidditich (1975), §III.x pp. 490-509
64. John Locke, An Essay Concerning Human Understanding, edited by Peter H. Nidditich (1975), §VI.i.2 p. 525
65. Lex Newman, "Locke on Knowledge", in The Cambridge Companion to Locke's Essay Concerning Human Understanding, edited by Lex Newman, Cambridge University Press (2007), p. 314
66. John Locke, An Essay Concerning Human Understanding, edited by Peter H. Nidditich (1975), §VI.ii.14 p. 538
67. John Locke, An Essay Concerning Human Understanding, edited by Peter H. Nidditich (1975), §VI.ii.1 pp. 530-531
68. Roger Woolhouse, “Locke’s Theory of Knowledge”, in The Cambridge Companion to Locke, edited by Vere Chappell, Cambridge: Cambridge University Press, p. 153
69. John Locke, An Essay Concerning Human Understanding, edited by Peter H. Nidditich (1975), §VI.ii.2-7 pp. 531-534.
70. Lex Newman, "Locke on Knowledge", in The Cambridge Companion to Locke's Essay Concerning Human Understanding, edited by Lex Newman, Cambridge University Press (2007), p. 322
71. John Locke, An Essay Concerning Human Understanding, edited by Peter H. Nidditich (1975), §VI.ii.14 pp. 536-537
72. John Locke, An Essay Concerning Human Understanding, edited by Peter H. Nidditich (1975), §VI.i.3 p. 525
73. John Locke, An Essay Concerning Human Understanding, edited by Peter H. Nidditich (1975), §VI.i.4 p. 526
74. John Locke, An Essay Concerning Human Understanding, edited by Peter H. Nidditich (1975), §VI.i.6 p. 527
75. Lex Newman, "Locke on Knowledge", in The Cambridge Companion to Locke's Essay Concerning Human Understanding, edited by Lex Newman, Cambridge University Press (2007), pp. 329-331
76. John Locke, An Essay Concerning Human Understanding, edited by Peter H. Nidditich (1975), §VI.iii.18 pp. 548-550
77. John Locke, An Essay Concerning Human Understanding, edited by Peter H. Nidditich (1975), §VI.iii.21 pp. 552-553
78. John Locke, An Essay Concerning Human Understanding, edited by Peter H. Nidditich (1975), §VI.x pp. 619-630
79. John Locke, An Essay Concerning Human Understanding, edited by Peter H. Nidditich (1975), §VI.x pp. 630-639
80. John Locke, An Essay Concerning Human Understanding, edited by Peter H. Nidditich (1975), §VI.iii.6 pp. 540-541
81. M. R. Ayers, "Mechanism, Superaddition, and the Proof of God's Existence in Lock", The Philosophical Review 90(2) (1981), 210-251
82. John Marshall, John Locke: Resistance, Religion and Responsibility Cambridge (1994), p. 349
83. John Locke, An Essay Concerning Human Understanding, edited by Peter H. Nidditich (1975), §II.xxvii.25 p. 345
84. Lisa Downing, "Locke and Descartes", in A companion to Locke, Wiley-Blackwell (2016), pp. 116-118
85. John Locke, An Essay Concerning Human Understanding, edited by Peter H. Nidditich (1975), §VI.xiv p. 652
86. Lorraine Daston, Classical Probability in the Enlightenment, Princeton University Press (1995), p. 45
87. John Locke, An Essay Concerning Human Understanding, edited by Peter H. Nidditich (1975), §VI.xiv.4 p. 653
88. John Locke, An Essay Concerning Human Understanding, edited by Peter H. Nidditich (1975), §VI.xv.1 p. 654
89. David Owen, "Locke on Judgment", in The Cambridge Companion to Locke's Essay Concerning Human Understanding, edited by Lex Newman, Cambridge University Press (2007), pp. 419-422
90. John Locke, An Essay Concerning Human Understanding, edited by Peter H. Nidditich (1975), §VI.xi.9 pp. 635-636
91. Antonia Lolordo, "Locke on Knowledge and Belief", in A companion to Locke, Wiley-Blackwell (2016), p. 308
92. John Locke, An Essay Concerning Human Understanding, edited by Peter H. Nidditich (1975), §VI.xvi.4 pp. 659-660
93. Hans Aarsleff, "Locke's Influence", in The Cambridge Companion to Locke, edited by Vere Chappell, Cambridge: Cambridge University Press, p. 252
94. Gilbert Ryle, "John Locke", Crítica: Revista Hispanoamericana de Filosofía 1(2) (1967), p. 3
95. E.J Lowe, The Routledge Guidebook to Locke's Essay Concerning Human Understanding, Routledge (2013), p. 8
96. Ross Hutchison, Locke in France, 1688-1734, Oxford University Press (1991)
97. G. A. J. Rogers, "The Standing and Reputation of John Locke", in Insiders and Outsiders in Seventeenth-Century Philosophy, edited by G. A. J. Rogers, Tom Sorell and Jill Kraye, (Routledge: 2010), p. 258
98. ניוטון טען שהוא היה חולה כשהוא כתב את הדברים ללוק, וחלק מהחוקרים מסכימים שייתכן שהוא היה חולה וככל הנראה סבל מבעיה נפשית. ראו:
    Anthony Storr, "Isaac Newton", British Medical Journal 291 (1985), p. 1782; Philip Ashley Fanning, Isaac Newton and the Transmutation of Alchemy (North Atlantic Books: 2009), p. 188; G. A. J. Rogers, "The Standing and Reputation of John Locke", in Insiders and Outsiders in Seventeenth-Century Philosophy, edited by G. A. J. Rogers, Tom Sorell and Jill Kraye, (Routledge: 2010), p. 261
99. Full text of Leibnitz's New essays concerning human understanding, together with an appendix
100. John Dewey, Leibniz's New Essays Concerning the Human Understanding: A Critical Exposition, 1888, §70
101. E.J Lowe, The Routledge Guidebook to Locke's Essay Concerning Human Understanding, Routledge (2013), p. 10
102. E.J Lowe, The Routledge Guidebook to Locke's Essay Concerning Human Understanding, Routledge (2013), pp. 53-59
103. Lisa Downing, "George Berkeley", The Stanford Encyclopedia of Philosophy, Spring 2020
104. אלעזר וינריב, מדיקרט עד יום: פילוסופיה במאות ה-17 וה-18: כרך ב: לוק, ברקלי, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 2010
105. George Berkeley, "A Treaties Concerning the Principles of Human Knowledge", 2nd edition, 1734, paragraph 20
106. Walter R. Ott, Locke's Philosophy of Language (Cambridge University Press: 2004), pp. 114-124
107. Hans Aarsleff, "Locke's Influence", in The Cambridge Companion to Locke, edited by Vere Chappell, Cambridge: Cambridge University Press, pp. 255-256
108. William Uzgalis, Locke's Essay Concerning Human Understanding, Continuum (2007), p. 130
109. G. A. J. Rogers, "The Standing and Reputation of John Locke", in Insiders and Outsiders in Seventeenth-Century Philosophy, edited by G. A. J. Rogers, Tom Sorell and Jill Kraye, (Routledge: 2010), p. 257
110. G. A. J. Rogers, "The Standing and Reputation of John Locke", in Insiders and Outsiders in Seventeenth-Century Philosophy, edited by G. A. J. Rogers, Tom Sorell and Jill Kraye, (Routledge: 2010), p. 264
111. Gabriel Bonno, 1947, "The Diffusion and Influence of Locke's 'Essay concerning Human Understanding' in France before Voltaire's 'Lettres Philosophiques'", Proceedings of the American Philosophical Society 91(5): 421-425
112. John Yolton, Locke and French Materialism, Oxford University Press (1991)
113. Hans Aarsleff, "Locke's Influence", in The Cambridge Companion to Locke, edited by Vere Chappell, Cambridge: Cambridge University Press, pp. 264-265
114. Hans Aarsleff, "Locke's Influence", in The Cambridge Companion to Locke, edited by Vere Chappell, Cambridge: Cambridge University Press, pp. 265ff
115. Hans Aarsleff, "Locke's Reputation in Nineteenth Century England", The Monist 55(3) (1971), pp. 395-396
116. Hans Aarsleff, "Locke's Reputation in Nineteenth Century England", The Monist 55(3) (1971), p. 392
117. Hans Aarsleff, "Locke's Reputation in Nineteenth Century England", The Monist 55(3) (1971), p. 422
118. Hans Aarsleff, "Locke's Reputation in Nineteenth Century England", The Monist 55(3) (1971), p. 400
119. See Victor Cousin, Course Of The History Of Modern Philosophy, Volume III, Lectures XV–XXV, available on The Internet Archive and Google Books
120. Hans Aarsleff, "Locke's Reputation in Nineteenth Century England", The Monist 55(3) (1971), p. 408
121. Hans Aarsleff, "Locke's Reputation in Nineteenth Century England", The Monist 55(3) (1971), pp. 396-397
122. לוק עצמו ראה את דחיית המסה באוקספורד כאות כבוד והמלצה על קריאתה.
123. Hans Aarsleff, "Locke's Reputation in Nineteenth Century England", The Monist 55(3) (1971), pp. 397-399
124. Hans Aarsleff, "Locke's Reputation in Nineteenth Century England", The Monist 55(3) (1971), pp. 416-419
125. G. A. J. Rogers, "The Standing and Reputation of John Locke", in Insiders and Outsiders in Seventeenth-Century Philosophy, edited by G. A. J. Rogers, Tom Sorell and Jill Kraye, (Routledge: 2010), p. 266
126. George Wilhelm Friedrich Hegel, Lectures on the History of Philosophy: The Lectures of 1825–1826, Volume III, edited by Robert F. Brown, (University of California Press: 1990), pp. 134-135, 170-178
127. Robert Stern, Routledge Philosophy Guidebook to Hegel and the Phenomenology of Spirit (Routledge: 2002), p. 37
128. Michael Ayers, "The Reputation of Locke's General Philosophy in Britain in the Twentieth Century", in Insiders and Outsiders in Seventeenth-Century Philosophy, edited by G. A. J. Rogers, Tom Sorell and Jill Kraye, (Routledge: 2010), p. 264
129. Bertrand Russell, An Outline of Philosophy (George Allen & Unwin: 1951), p. 256
130. Graham Macdonald and Krishna Nakul, "Alfred Jules Ayer", The Stanford Encyclopedia of Philosophy, Fall 2018 edition
131. A.J. Ayer, "Introduction", in British Empirical Philosophers (Routledge Revivals): Locke, Berkeley, Hume, Reid and J. S. Mill (Routledge: 2013 [1952]), p. 11
132. A.J. Ayer, "Introduction", in British Empirical Philosophers (Routledge Revivals): Locke, Berkeley, Hume, Reid and J. S. Mill (Routledge: 2013 [1952]), pp. 11ff
133. Noam Chomsky, Language and Mind (Cambridge University Press: 2006), p. 71
134. Christopher Wise, Chomsky and Deconstruction (Palgrave Macmillan: 2011), pp. 107ff
135. E.J Lowe, The Routledge Guidebook to Locke's Essay Concerning Human Understanding, Routledge (2013), p. 196
136. E.J Lowe, The Routledge Guidebook to Locke's Essay Concerning Human Understanding, Routledge (2013), pp. 196-197
137. Robert McCrum, "The 100 best nonfiction books: No 90 – An Essay Concerning Human Understanding by John Locke (1689)", The Guardian, October 23 2017

ערך מומלץ