לידה |
1877 קומו, איטליה |
---|---|
פטירה | 1958 (בגיל 81 בערך) |
מדינה | ארצות הברית, איטליה |
בן או בת זוג | פדרו אסטבה |
מריה רודה (באיטלקית: Maria Roda; 1877–1958) הייתה פעילה אנרכיסטית-פמיניסטית, סופרת ונואמת איטלקייה-אמריקאית, שהשתתפה במאבקי עובדי הטקסטיל באיטליה ובארצות הברית בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20.
מריה רודה נולדה בשנת 1877 בקומו שבאיטליה, והתחילה את פעילותה בתנועות רדיקליות בגיל צעיר. אמה, אדל פרבינצ'יני, נפטרה כאשר רודה עודה ילדה, ואביה, צ'זרה רודה בלזריני, גידל אותה ואת שלוש אחיותיה. צ'זרה היה פועל טקסטיל, ופעיל בארגוני עובדים אנרכיסטיים מקומיים. כדי לסייע לכלכלת המשפחה, מריה ואחיותיה החלו לעבוד במפעל המשי של קומו. שם הכירה פעילים עמיתים של אביה, נהייתה אנרכיסטית והחלה בפועלה הרדיקלי.[1] ממשלת איטליה החשיבה את צ'זרה רודה לאחד מראשי התנועה האנרכיסטית, ושמה עליו, וכן על מריה, מעקב צמוד.
ב-1891 נעצרה מריה רודה ונשלחה לכלא לשלושה חודשים בשל מעורבותה בשביתה במילאנו. היא הואשמה בהסתת הפועלים נגד המשטרה. למרות גילה הצעיר - היא הייתה בת 14 - הוטל עליה עונש מאסר, כיוון שהמשיכה לגלות עמדת התנגדות אל מול השופט. כשנשאלה במשפט לגבי התעמרותה המיוחסת בשוטר בתפקיד בזמן השביתה, שהובילה לכאורה למהומות, היא אמרה: "אני מרחמת על השוטר הזה. אני מרחמת עליו כי הוא בקושי מרוויח את פת לחמו, כי הוא יצור מסכן. אבל זה מרשים לראות אותו רודף אחר אחיו שאף הם יצורים מסכנים... שיחשוב על זה." היא הייתה לדמות אהודה ומפורסמת בחוגים אקטיביסטיים באירופה בשל נכונותה לדבר את אשר על ליבה.[2]
משפחת רודה היגרה לארצות הברית בשנת 1893, כאשר מריה בת 17. הם התיישבו בפטרסון, ניו ג'רזי, ובמהרה נהיו פעילים בתנועה האנרכיסטית האיטלקית, באחד הארגונים הגדולים והמשפיעים בארצות הברית, Gruppo Diritto all'Esistenza (ארגון זכות הקיום). מריה הייתה מתוסכלת מהדרת הנשים בתנועה, ויחד עם עוד כמה נשים פעילות (כולל נינפה ברוניו וארנסטינה קרבלו) הקימה את Gruppo Emancipazione della Donna (ארגון שחרור הנשים) ב-1897, כדי שנשים בתנועה האנרכיסטית יוכלו להיפגש ולפתח תאוריות משלהן ושיטות לאקטיביזם מהפכני של מעמד הפועלים. רודה ועשרות נשים אחרות החלו לכתוב, להדפיס ולהפיץ כתבים אנרכו-פמיניסטיים, וליצור קשרים עם קבוצות פמיניסטיות אחרות. שני מאמרים של רודה פורסמו ב-La Questione Sociale (עיתון אנרכיסטי בשפה האיטלקית): "Alle operaie" (לנשים עובדות), 15 בספטמבר 1897, ו-"Alle Madri" (לאמהות), ב-7 בספטמבר 1901.[3]
אמה גולדמן שמעה את רודה נואמת בעצרת גדולה בשנת 1894, אשר חגג את שחרורה של גולדמן מהכלא. למרות שהנאום היה באיטלקית וגולדמן לא הבינה דבר ממנו, היא כתבה בזיכרונותיה כמה התרגשה מהנוכחות הכריזמטית של רודה. היא כתבה: "היופי המוזר של מריה, הניגון של הדיבור שלה, עוררו את כל הקהל לכדי התלהבות מתלקחת. מריה הייתה כקרן אור שמש עבורי." ואז היא הבטיחה להיות ל"מורה, חברה, ועמיתה" של רודה.[4]
בן זוגה לחיים של רודה היה פדרו אסטבה, אנרכיסט קטלוני, דפס ועורך עיתון שעזר להקים את La Questione Sociale, אחד העיתונים האנרכיסטיים העיקריים בשפה האיטלקית בארצות הברית.[5] בזמן שאסטבה היה העורך של La Questione Sociale, מ-1899 עד 1906, כתיבת נשים בעיתון הייתה בשיאה.[6] רודה ואסטבה חיו בפטרסון לפחות עד 1908, ולאחר מכן גם חיו בטמפה, פלורידה, בברוקלין, ובוויהוקן ניו ג'רזי, כדי להפיץ האידאולוגיה ולארגן עובדים מן השוליים. הבית שלהם בוויהוגן היה מרכז של אקטיביזם רדיקלי במהלך שנות ה-30. נולדו לרודה ואסטבה עשרה ילדים, אך רק שמונה שרדו עד בגרות (ויולט, סנסיטיבה, סיריו, איריס, פלורה, פדרו, הליוס וזפיר); הם איבדו את בנם בן העשר בפיצוץ שכנראה היה ניסיון התנקשות בחייו של אסטבה.[7]