מריו ג'אקומלי, מאת מ. מרטינו | |
לידה |
1 באוגוסט 1925 סניגליה, איטליה |
---|---|
פטירה |
25 בנובמבר 2000 (בגיל 75) סניגליה, איטליה |
תחום יצירה | צילום |
www | |
מריו ג'אקומלי (באיטלקית: Mario Giacomelli; 1 באוגוסט 1925 – 25 בנובמבר 2000) היה צלם איטלקי.[1]
ג'אקומלי נולד בסניגליה, עיר-נמל קטנה הממוקמת לחופי הים אדריאטי באיטליה, בה העביר כל חייו. משפחתו הייתה ענייה, ואביו נפטר כשמריו היה בן 9. בגיל 13 הוא התחיל להתלמד בבית דפוס מקומי, אותו רכש בשנת 1944 ושהיה מקור ראשי לפרנסתו כל חייו.
ג'אקומלי התחיל לצלם יחסית מאוחר בחייו, לאחר שקנה לעצמו לחג המולד של 1953 מצלמה קומט בנצ'יני (Comet Bencini). כבר ב-1954 החל לצלם בבית האבות המקומי בו עבדה אמו, והתחיל ליצור גוף עבודות שהתפרש לאורך כשלושים שנה: "המוות יבוא ויהיו לו עינך". ב-1954 ג'אקומלי הצטרף לקבוצת הצלמים "מיזה" (Misa”), אותה ייסד ג'וזפה קוולי (Giuseppe Cavalli) בסניגליה, ובה היו חברים עוד שמונה צלמים.
נוף חקלאי מקומי תפס חלק משמעותי בצילומים מראשית דרכו כצלם. בשנת 1955 ג'אקומלי התחיל "לשפר" את הנוף שצילם. לאחר תקופת הבציר, הוא היה מבקש מחקלאים לחרוש, תחת הדרכתו, צורות על שדותיהם כאילו היה מפסל באדמה. אז היה מצלם את השדות ממטוס קל של חברו. למרות שג'אקומלי לא ביסס את פעולותיו בהתאם למושג כלשהו שניסח, עבודתו למעשה הקדימה כמעט בעשור את אמנות אדמה.
לפי מושגי עולם הצילום "המקצועי", ג'אקומלי היה חובבן שעסק באמנות בזמנו הפנוי מעבודתו העיקרית, לרוב ללא שום תמורה כספית. הוא התקשר עם עולם הצילום ה"חיצוני" על ידי הגשות לתחרויות ולירחוני הצילום. למרות הפרסום היחסי והסטטוס (לעיתים היה לצלם היחיד המייצג את איטליה מחוץ לגבולותיה), ג'אקומלי התייחס בזלזול למוסכמות הצילום, ולרוב היה מנותק מהסצנה צילומית עכשווית. ג'אקומלי התעלם מגישות הצילומיות מקובלות לטכניקה ולאיכות. בעבודותיו האותנטיות ניתן למצוא לרוב נגטיבים שרוטים, חוסר מיקוד, וריטוש שנעשה בעט כדורי כחול. צורת עבודתו הבלתי קונבנציונלית כללה אי-הזזה של ראש מגדל הגדלה (אנ') (משום שהחליט על גודל תצלומים קבוע), אי-שימוש במד חום בהכנת הכימיקלים, זלזול בזמני החשיפה והפיתוח (בעיקר לכוון חשיפת יתר ופיתוח יתר), שימוש מכוון בסרטי צילום שתוקפם פג (“זה עוזר להדגיש את מושג הגסיסה", טען), שטיפה של הצילומים בכיור כביסה, ניקוי הנגטיבים באצבעות (“כדי להעביר חלק ממני") ואחסון שלהם בקערות.
ג'אקומלי התפרסם לראשונה מחוץ לאיטליה עם הסדרה "סקנו" ("Scanno"), אותה צילם בין השנים 1957 ו-1959 בכפר קטן הקרוי בשם סקנו(אנ'). בשנת 1963 האוצר פיירו רקניצ'י (Pierro Racanicchi) הראה חלק מהסדרה לג'ון זרקובסקי, אוצר המחלקה לצילום של המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק. זרקובסקי קנה כמה עבודות וכלל אותם בתצוגת המוזיאון. בין העבודות שנרכשו היה "ילד מסקנו", שנכללה מאוחר יותר בספרו של זרקובסקי "מסתכלים על תצלומים"[2]
ג'אקומלי התפרסם באנגליה לאחר שעבודותיו נבחרו על ידי ביל ברנט (אנ') לתערוכה "האדמה" במוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון, 1975. בין השנים 1983–1986 רטרוספקטיבה ניידת של כ-90 עבודות הוצגה באנגליה ובצפון אירלנד - שם אף עוררה מחלוקת וקריאות להורידה עקב הבוטות של התמונות מבית האבות (הסדרה "המוות יבוא ויהיו לו עינך"). העיתונות המקומית פרסמה כתבות הקוראות להורדה של התמונות ה"מטרידות" מן התצוגה לאור מה שהם הגדירו "חדירה לפרטיותם של הזקנים". נציג הגלריה של המועצה הבריטית לאמנות, בה הוצגה התערוכה, הגיב: "...אני מוצא את התמונות מטרידות פחות בהרבה מאלא שאתם בעיתון שמים כל יום".[3]
ג'אקומלי היה סיוטו של כל אוצר וסוחר אמנות. הוא לא ניהל רישום של הדפסים, ואף פעם לא ידע כמה נעשו ומה מיקומם. לסדרות לא היה מספר קבוע של הדפסים, והתאריכים התייחסו ליום ההדפסה ולא ליום הצילום – אם היו רשומים כלל, לעיתים יכול היה גם לרשום תאריך ושם אחר על אותו ההדפס. ג'אקומלי לא הבין את הצורך בסדרה מוגבלת, ואם משהו רצה עותק נוסף מאותו הנגטיב הוא לא ראה סיבה לסרב. הוא ראה את עצמו אמן ולא יצרן פרטי אספנות, ולכן לתאריך הצילום או ההדפסה לא היו השלכות על המסר הטמון בהם. כל זה גרם לכך שג'אקומלי, למרות הרשימה הולכת וגדלה של תערוכות בינלאומיות, עד שנות ה-1990 לא הצליח להתפרנס מאמנותו, ולעיתים קרובות בקושי כיסה את ההוצאות. ב-1994 הוא התקשר עם הגלריה פוטולוגי [1] במילאנו, שהייתה הגלריה הראשונה שתפקדה כסוכנו הבינלאומי.
ג'אקומלי נפטר ממחלת הסרטן ב-25 בנובמבר 2000.
בפברואר 2001, חודשיים לאחר מותו של ג'אקומלי, נפתחה רטרוספקטיבה גדולה של כ-250 תמונות במוזיאון פלאצו דלה אספוזיציוני(אנ') ברומא.