משה גידמן

משה גידמן
Moritz Güdemann
לידה 19 בפברואר 1835
כ בשבט תקצ"ה
הילדסהיים, הרפובליקה הפדרלית של גרמניה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 5 באוגוסט 1918 (בגיל 83)
באדן, האימפריה האוסטרו-הונגרית עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה בית העלמין היהודי הישן של וינה עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ממלכת פרוסיה, ציסלייטניה (ארצות אוסטריה) עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות ? – 5 באוגוסט 1918 עריכת הנתון בוויקינתונים
תפקידים נוספים רב ראשי עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

הרב ד"ר משה מוריץ גִידֶמַן (בגרמנית: Moritz Güdemann)‏ (כ בשבט תקצ"ה, 19 בפברואר 1835, הילדסהיים – 5 באפריל 1918) היה רב והיסטוריון אוסטרי, רבהּ הראשי של וינה. הוא השתייך לאסכולת ברסלאו והיה ממתנגדי הרפורמים והציונות ומראשי "רבני המחאה".

ביוגרפיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו.

נולד בהילדסהיים לאביו ר' יוסף ולאמו בונא. אביו, שלא היה תלמיד חכם גדול, נפטר כשהיה בן 11. הוא למד מפי רב העיר ר' מאיר לאנדסבערג. ב-6 באוגוסט 1854 הלך לברסלאו ללמוד בבית המדרש לרבנים בברסלאו, והיה מתלמידיו הראשונים של זכריה פרנקל ולמד מיעקב ברנייס. הוא קיבל תואר דוקטור בשנת 1858, והוסמך לרבנות בשנת 1862 בבית המדרש לרבנים בברסלאו. בשנה שלאחר מכן נקרא לשמש רבהּ של מגדבורג. בשנת 1866 עבר לווינה, וכיהן בה כדרשן. כעבור שנתיים, ב-1868, נתמנה לרב בעיר. בשנת 1890 נתמנה לרב ראשי.

שמו של גידמן יצא לפניו כחוקר ההיסטוריה של החינוך והתרבות היהודיים, והוא פרסם שורה של מחקרים בתחומים אלה. בנוסף, נטל גידמן חלק פעיל במוסדות הקהילה ובחינוך.

יחסו לציונות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1871, בראשית דרכו כרב בבית הכנסת טמפלגאסה בעיר וינה, מחה גידמן בתוקף כנגד הצעת הקהילה היהודית בעיר למחוק מספרי התפילה את כל הקטעים המתייחסים לשיבה לציון ולחידוש עבודת הקרבנות בבית המקדש, ואף איים להתפטר מחבר הנאמנים של הקהילה אם יתעלמו מעמדתו[1].

בתחילת דרכו של תאודור הרצל תמך גידמן ברעיונותיו. כאשר החל הרצל לקדם את הרעיון הציוני, בחודש יוני 1895, קיווה להשיג את המימון למימושו ממשפחת רוטשילד. את תמיכת הציבור קיווה לרכוש דרך הרבנים האורתודוקסים, ועל כן פנה לגידמן – רבהּ הראשי של בירת האימפריה האוסטרו-הונגרית. במכתבו לגידמן ב-11 ביוני 1895 כתב הרצל: "עזרתו של כבודו – אקווה כי לא הייתה זאת טעות מצדי – הייתה בטוחה בעיני מראש"[2]. באמצע חודש אוגוסט שנת 1895 הציג הרצל בפני גידמן את חיבורו המדיני הראשון, "הנאום בפני הרוטשילדים", שהדהימו:

אם הצדק אתך, כל השקפתי עד היום קורסת. ובכל זאת, הייתי רוצה שאתה תהיה הצודק. עד היום האמנתי שאין אנו עַם, כלומר: אנו יותר מעַם. האמנתי שניתן לנו הייעוד ההיסטורי להיות נושאי רעיון האנושות בין העמים.
אתה נראה לי כמו משה. היֶה מי שאתה! אולי אתה הוא מי שאלוהים בחר בו[3].

הרב גידמן ביקר את הרצל פעם אחת, ב-24 בדצמבר 1895, בעת חג החנוכה. הוא הזדעזע לגלות עץ חג מולד גדול בביתו, ומאז לא הגיע שוב למקום ויחסו להרצל הצטנן עוד יותר[4].

בטרם יצא לאור "מדינת היהודים" בפברואר 1896 שלח הרצל עותק של החיבור לגידמן, שהשיב לו: "קראתי הכל ולא מצאתי מקום לערער". ואולם עם פרסום "מדינת היהודים" ניתק הקשר ביניהם. לאורך הקשר בין הרצל לגידמן, שנמשך כמעט שמונה חודשים – מאז מכתבו הראשון אליו ועד לאחר פרסום "מדינת היהודים" בחודש פברואר 1896 – ניסה הרצל לשכנעו לתמוך ברעיונותיו; ואכן, עולה כי היו פעמים שבהם הביע גידמן התלהבות מהם. ואולם, כשנה לאחר תחילת המגעים בין הרצל לגידמן, ב-14 במאי 1896, רשם הרצל ביומנו כי גידמן עזבו[5].

ב-17 באפריל 1897 פרסם גידמן קונטרס אנטי-ציוני בשם "יהדות לאומית" (Nationaljudentum), ובו ביקר את נטיית הציונות להדגיש את הפן הלאומי שביהדות על חשבון הפן הדתי שבה. הקונטרס זכה לתגובה מנומסת אך תקיפה מצד הרצל בשבועון Österreichische wochenschrift[6], ובהמשך מצד חברים אחרים בתנועה הציונית.

כתביו

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • Die Geschichte der Juden in Magdeburg, 1865.
  • Die Neugestaltung des Rabbinenwesens, 1866.
  • Sechs Predegten, 1867.
  • Jüdisches im Christenthum des Reformationszeitalters, 1870.
  • Jüdisches Unterrichtswesen Während der Spanisch-Arabischen Periode, 1873.
  • Religionsgeschichtliche Studien, 1876.
  • Geschichte des Erziehungswesens und der Kultur der Abendländischen Juden (3 vols.) 1880-1888.
  • Nächstenliebe, 1890.
  • Quellenschriften zur Geschichte des Unterrichts und der Erziehung bei den Deutschen Juden, 1894.
  • Das Judenthum in Seinen Grundzügen und nach Seinen Geschichtlichen Grundlagen Dargestellt, 1902.
  • Das Judenthum im Neutestamentlichen Zeitalter in Christlicher Darstellung, 1903.

כתביו שהופיעו בעברית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • ראובן בריינין, לוח אחיאסף, תרנ"ו, עמ' 214-218
  • מרדכי אליאב, הרצל והציונות בעיני מוריץ גידמן, בתוך: הציונות ז', 1981, עמ' 399–425
  • תאודור הרצל, עניין-היהודים – ספרי יומן, א-ג, מהדורת ונקרט-היימן, ירושלים, 1997 – על רבני המחאה ותגובה לגידמן
  • יוסף פרנקל, "בין הרצל לגידמן", שיבת ציון 4 (תשט"ו-תשט"ז), עמ' 100–114
  • Robert S. Wistrich, "Zionism and its religious critics in fin-de- siècle Vienna", Jewish History, Vol. 10, No. 1, March 1996
  • Joseph Fraenkel, "Moritz Gudemann and Theodor Herzl", Yearbook of the Leo Baeck Institute, 11, 1966, pp. 67-82. (באנגלית)

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא משה גידמן בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ עסטרייך-אונגארן, המגיד, 20 במרץ 1872
  2. ^ הרצל, כתביו, ב, עמ' 64 (היומן, א, 11 ביוני 1895. מובא אצל: יוסף שלמון, "הרצל והאורתודוקסיה".
  3. ^ מובא בתוך: ראובן הכט (עורך), בתקוע השופר: הרצל, דמותו פועלו ומבחר כתבים, מולדת, 1999, עמ' 573.
  4. ^ Robert S. Wistrich, Die Juden Wiens im Zeitalter Kaiser Franz Josephs, Böhlau Verlag, 1999. עמ' 386.
  5. ^ הרצל, כתביו, ב', עמ' 259. מובא אצל יוסף שלמון, "הרצל והאורתודוקסיה".
  6. ^ בנימין זאב הרצל, "היהדות הלאומית" של ד"ר גידמאן, באתר פרויקט בן-יהודה