נשפון צהוב

קריאת טבלת מיוןנשפון צהוב
מיון מדעי
ממלכה: בעלי חיים
מערכה: מיתרניים
על־מחלקה: בעלי ארבע רגליים
מחלקה: יונקים
סדרה: עטלפים
תת־סדרה: דמויי נשפון
משפחה: נשפוניים
סוג: נשפון צהוב
מינים

4

שם מדעי
Dasypterus
‏פטרס, 1870
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

נשפון צהוב (שם מדעי: Dasypterus) הוא סוג או תת-סוג של עטלף קטן-בינוני במשפחת הנשפוניים, ובו 4 מינים, שחיים ביבשת אמריקה. הוא תואר במקור כתת-סוג של נשפון שעיר-זנב בשנת 1870 על ידי הזואולוג הגרמני וילהלם פיטרס ומאז נמצא בליבה של מחלוקת טקסונומית בקהילה המדעית האם הוא זכאי למעמד של סוג עצמאי. במחקר משנת 2017, נמצא שרמת הסטיה של הנשפון הצהוב לבין תת-הסוגים האחרים גדולה יותר מהנדרש עבור סוג עצמאי; בשל כך, ערך זה מתייחס לנשפון הצהוב כאל סוג עצמאי.

מיון וטקסונומיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנשפון הצהוב מסווג בשבט Lasiurini בתת-משפחת נשפונים דו-גוניים שבמשפחת הנשפוניים, לצד קרוביו הנשפון האדום ונשפון הכפור, ומשמעות שמו המדעי: ״שעיר-כנף״. הסיווג שלו התחלף פעמים רבות במשך השנים. במקור, וילהלם פיטרס תיאר אותו כתת-סוג של נשפון שעיר-זנב. בשנת 1893, הזואולוג האמריקני הריסון אלן העלה אותו לרמה טקסונומית של סוג, וכך סבר גם בהמשך הזואולוג הספרדי אנחל קבררה. במשך 60 השנים הבאות, היחס אליו בספרות הזואולוגית היה כאל סוג עצמאי.

בשנת 1961, צמד זואולוגים סברו שיש להוריד את מעמדו חזרה לתת-סוג, ועמדה זו התקבלה על ידי ארגוני שימור וחלק מהקהילה המדעית. היחס אליו עד תחילת המאה ה-21 היה חצוי בין מצדדי הסוג לבין מצדדי התת-סוג. המחלוקות הטקסונומיות נמשכו גם בעשור השני של המאה ה-21, כשמחקרים בשנת 2015, 2016, 2017 ו-2018 העלו ממצאים סותרים. במחקר משנת 2017, רמת הסטיה הגנטית בין הנשפון הצהוב, הנשפון האדום ונשפון הכפור נמצאה גדולה בהרבה מהסטיה שנצפתה בין סוגים אחרים של עטלפים (במיוחד בין הנשפון הצהוב לשניים האחרים), ולכן המסקנה הייתה שהשלושה הם סוגים נפרדים. גם מחקר משנת 2018 תמך בכך, אולם הזואולוגים שערכו אותו סברו שהיות ומרבית ארגוני השימור מתייחסים לשלושת הסוגים הללו כאל סוג אחד (נשפון שעיר-זנב), יש להשאיר אותם כתת-סוגים כדי למנוע בלבול טקסונומי.

תיאור

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנשפון הצהוב מתאפיין בגוף דק, כנפיים ארוכות וצרות, ראש עגול נפוח וחרטום קצר ושטוח. הלוע מחודד ורחב עקב נוכחות של בלוטות משני צדדיו. העיניים קטנות וחרוזיות והאף רחב עם נחיריים עגולים. הניבים גדולים וחדים. האוזניים קצרות, מעוגלות ומופרדות זו מזו ויש להן צפירים קטנים. הזנב ארוך ונכלל לחלוטין בכנף הזנב השעירה והרחבה. אורך הראש והגוף של מיני הנשפון הצהוב 60–124 מ״מ, אורך הזרוע 43–64 מ״מ ואורך הזנב 40–81 מ״מ; משקלם נע בין 6 ל-30 גרם. מלבד הצבע החיצוני, הנשפון הצהוב נבדל מהנשפון האדום ונשפון הכפור בכך שיש למיניו רק מלתעה אחת בלסת העליונה.

הפרווה של הנשפון הצהוב ארוכה ורכה כמשי; היא חלקה ומבריקה ומשתרעת גם על חלק מהכנפיים וכנף הזנב. צבעה הכללי נע בין צהוב-קש לצהבהב בהיר, זהוב, כתמתם, בז׳ או אוכרה. האוזניים והמצח כתומים או זהובים והפנים ורודות-אדמדמות. הזרועות והרגליים בצבע בורדו או ורוד מלוכלך. הכנפיים שחרחרות-אפורות, אולם לעיתים קרובות נראות צהובות בשל כתמי השיער הצהובים שמעטרים את חלקים ניכרים מקרומי התעופה.

תפוצה וביולוגיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
נשפון צהוב מערבי.

הנשפונים הצהובים מצויים באמריקה הצפונית, באמריקה הדרומית ובאזור הים הקריבי. טווח התפוצה של הסוג כולל את דרום ומזרח ארצות הברית, מרבית מקסיקו, בליז, ניקרגואה, גואטמלה, הונדורס, קובה, אי הנעורים, אל-סלבדור, קוסטה ריקה, פנמה, וונצואלה, קולומביה, אקוודור, פרו, ברזיל אזור גויאנה, טרינידד וטובגו, בוליביה, אורוגוואי, פרגוואי וארגנטינה. בית הגידול של הסוג מגוון למדי, וכולל יער גשם טרופי, יער עננים, יער מנגרובים, יער סובטרופי יבש, חורש, סוואנה טרופית, ערבות-עשב של הפמפס, ביצות הפנטנל, שדות של דגניים, ומדבריות עם בתה נמוכה וקקטוסים דוגמת מדבר סונורה ומדבר מוהאבי.

הנשפונים הצהובים פעילים בלילה, ושיא הפעילות שלהם מתרחשת בשעתיים הראשונות לאחר השקיעה. את שעות היום הם מבלים בעלווה צפופה, חללי עצים, גבעולי תירס יבשים, אפיפיטים סבוכים דוגמת אזוב ספרדי וטילנדסיה ותחת כפות של דקל, קוקוס ובננה. הנשפונים הצהובים חיים בבדידות או בקבוצות קטנות של עד 15 פרטים. הם ניזונים מחרקים קטנים ובינוניים ומחפשים אותם בשטחים פתוחים בגובה 5–7 מטר בסמוך לאתרי הלינה וליד מקורות מים. התזונה שלהם כוללת זבובים, יתושים, שפיריות, שפריריות, ציקדות וחיפושיות.

מינים החיים בצפון אמריקה נוטים לנדוד בסוף הקיץ ובתחילת הסתיו לעבר הדרום החמים יותר, ועשויים לעשות קיצור דרך מעל האוקיינוס האטלנטי במרחק של מאות קילומטרים מהחוף כדי להסתייע ברוחות חזקות ומהירות. אלו שנשארים בצפון במהלך החורף נכנסים לתרדמת כאשר הטמפרטורות צונחות. הנשפוניות מתרבות לפני החורף (לעיתים קרובות תוך כדי הנדידה), אך מאחסנות את הזרע במשך 6 חודשים. ההיריון נמשך 3.5-3 חודשים ולאחר מכן הנשפונית ממליטה 1–4 וולדות. למרות האופי המתבודד של הסוג, הנשפוניות עשויות להקים מושבת המלטות גדולה של עד 100 פרטים כדי לשמר את חום גופם. הגורים נגמלים לאחר כחודשיים.

מינים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוג זה 4 מינים:

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]