סטיבן לויצקי

סטיבן לויצקי
Steven Levitsky
סטיבן לויצקי בשנת 2013
סטיבן לויצקי בשנת 2013
לידה 17 בינואר 1968 (בן 56)
ברוקליין, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
ענף מדעי מדע המדינה
מקום מגורים ברוקליין (מסצ'וסטס)
מקום לימודים
מנחה לדוקטורט דייוויד קולייר עריכת הנתון בוויקינתונים
מוסדות
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

סטיבן לויצקי (באנגלית: Steven Levitsky; נולד ב-17 בינואר 1968) הוא מדען מדינה יהודי-אמריקאי,[1] מומחה לפוליטיקה השוואתית, פרופסור לממשל וללימודי אמריקה הלטינית באוניברסיטת הרווארד. הוא עוסק בדמוקרטיזציה וסמכותנות, מפלגות פוליטיות ובמוסדות חלשים ובלתי פורמליים, בדגש על פוליטיקה באמריקה הלטינית.[2] לויצקי ידוע בעיקר בשל מחקריו אודות "סמכותנות תחרותית" (Competitive Authoritarianism) ומוסדות פוליטיים בלתי פורמליים.[3]הוא מתמקד במחקריו ברגרסיה של הדמוקרטיה ובאופן שבו קבוצות מיעוט מצליחות לתפוס את השלטון.[4]

לויצקי מכהן גם בוועדות המנהלות של מרכז ווט'רהאד ליחסים בינלאומיים (אנ')[5] ושל מרכז דייוויד רוקפלר ללימודי אמריקה הלטינית (אנ'), שניהם בהרווארד.[6]

ביוגרפיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1990 השלים לויצקי לימודי תואר ראשון במדעי המדינה באוניברסיטת סטנפורד, וב-1999 השלים דוקטורט במדעי המדינה באוניברסיטת קליפורניה בברקלי בהנחיית דייוויד קולייר (אנ').[3] לאחר מכן לויצקי היה עמית אורח במכון קלוג למחקרים בינלאומיים באוניברסיטת נוטרדאם.[7]

ב-2000 לויצקי הצטרף לסגל ההוראה והמחקר של אוניברסיטת הרווארד כמרצה לממשל. בין השנים 2004 ל-2008 היה פרופ' חבר למדעי החברה וזאת על לקידום לפרופ' מן המניין וקבלת קביעות ב-2008.[3][7] לויצקי גם יועץ למספר ארגוני סטודנטים, כולל אגודת הרווארד לטיפוח דמוקרטיה בין-אמריקאית (HACIA Democracy).[8]

חיים אישיים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לויצקי נשוי לליז מינאו (Liz Mineo), עיתונאית פרואנית בוגרת האוניברסיטה הלאומית של סן מרקוס ואוניברסיטת קולומביה, שעובדת בהרווארד.[9] לויצקי ואשתו מתגוררים עם בתם בברוקליין, מסצ'וסטס.

הגותו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לויצקי ידוע בעבודתו עם לוקאן ואי (Lucan Way) אודות סוג של משטרי כלאיים שהם מאפיינים כ"סמכותנות תחרותית". במשטרים אלו מקובל מצד אחד להתייחס למוסדות הדמוקרטיים כאמצעי להשגה ולהפעלה של כוח פוליטי, ומצד שני בעלי תפקידים מפרים את הנורמות של אותם מוסדות באופן תדיר, עד שהמשטר לא מצליח לעמוד בתנאי ההבסיס של דמוקרטיה. במערכת כזו, בעלי תפקידים כמעט תמיד שומרים על אחיזתם בשלטון, כי הם משתמשים במנגוני המדינה כדי לדכא אופוזיציה, לעצור ולהפחיד יריבים פוליטיים, לשלוט בסיקור התקשורתי ולהתערב בתוצאות הבחירות.[10] כשהשניים כתבו אודות התופעה ב-2002, הם ניתחו את סרביה תחת סלובודן מילושביץ' ורוסיה תחת ולדימיר פוטין, כמקרים מייצגים של משטרי סמכותנות תחרותית.[11]

בשנת 2015 פרסם יחד עם גלן וויל (Glen Weyl) מאמר דעה בוושינגטון פוסט שכותרתו "אנחנו ציונים כל חיינו. זו הסיבה שבחרנו להחרים את ישראל". בפתחו של המאמר כתבו:

בדומה ליהודים פרוגרסיבים אחרים, תמיכתנו בישראל הושתתה על שתי קונבנציות: ראשית, ש[הקמת] מדינה הייתה הכרחית כדי להגן על עמנו מפני אסון עתידי; ושנית, שכל מדינה יהודית תהיה דמוקרטית, ותאמץ את ערכי זכויות האדם האוניברסליות שרבים החשיבו כלקח מהשואה. צעדים לא דמוקרטיים שננקטו במרדף אחר הישרדותה של ישראל, כמו כיבוש הגדה המערבית ועזה ושלילת זכויות בסיסיות לפלסטינים החיים שם, נתפסו כזמניים. אבל עלינו להתמודד עם המציאות: הכיבוש הפך קבוע. כמעט חצי מאה לאחר מלחמת ששת הימים, ישראל מסדירה משטר דמוי האפרטהייד שכנגדו הזהירו רבים ממנהיגיה לשעבר.[12]

בשנת 2018, פרסם לויצקי עם עמיתו בהרווארד דניאל זיבלט את הספר איך דמוקרטיות מתות (How Democracies Die). בספר זה נבחנים התנאים שיכולים להוביל דמוקרטיות להתמוטטות מבפנים בהפיכה עצמית, בשונה מהטמוטטות בעקבות אירועים חיצוניים כמו הפיכות צבאיות או פלישות זרות.

דיקטטורות מובהקות נעלמו מרוב מדינות העולם. הפיכות צבאיות והשתלטויות אלימות אחרות על השלטון הן דבר נדיר. ברוב המדינות מתקיימות בחירות סדירות. דמוקרטיות עדיין מתות, אך באמצעים שונים. מאז תום המלחמה הקרה, רוב התמוטטויות הדמוקרטיות לא נגרמו בידי גנרלים וחיילים, אלא בידי הממשלות הנבחרות עצמן. כמו צ'אווס בוונצואלה, מנהיגים נבחרים ערערו את המוסדות הדמוקרטיים בגאורגיה, הונגריה, ניקרגואה, פרו, הפיליפינים, פולין, רוסיה, סרי לנקה, טורקיה ואוקראינה. נסיגתן לאחור של דמוקרטיות מתחילה כיום בתיבת הקלפי. [...] מאחר שאין רגע יחיד – לא הפיכה, לא הכרזה על המשפט הצבאי ולא השעייה של החוקה – שבו המשטר 'חוצה את הקווים' בצורה ברורה לעבר דיקטטורה, דבר אינו מדליק את נורות האזהרה של החברה. התרעות על ניצול לרעה של השלטון עלולות להיתפס כהגזמות או קריאות 'זאב זאב'. עבור רבים, שחיקתה של הדמוקרטיה כמעט ואינה מובחנת.

המקור באנגלית
Military coups and other violent seizures of power are rare. Most countries hold regular elections. Democracies still die, but by different means. Since the end of the Cold War, most democratic breakdowns have been caused not by generals and soldiers but by elected governments themselves. Democratic backsliding today begins at the ballot box. [...] Because there is no single moment—no coup, declaration of martial law, or suspension of the constitution—in which the regime obviously “crosses the line” into dictatorship, nothing may set off society’s alarm bells. Those who denounce government abuse may be dismissed as exaggerating or crying wolf. Democracy’s erosion is, for many, almost imperceptible.
— How Democracies Die p.13

הספר זכה לשבחים רבים, ובילה מספר שבועות ברשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס וברשימת רבי המכר של השבועון הגרמני דר שפיגל.[13] הספר הוכר כאחד מספרי העיון הטובים ביותר של 2018 על ידי הוושינגטון פוסט, טיים ו-Foreign Affairs.[14] לויצקי וזיבלט גם כתבו יחד מאמרי דעה רבים על הדמוקרטיה האמריקאית בניו יורק טיימס[15]ואת הספר רודנות המיעוט.

ספריו

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • 2023. Tyranny of the Minority: How to Reverse an Authoritarian Turn, and Forge a Democracy for All. (with Daniel Ziblatt). New York: Crown.
  • 2022. Revolution and Dictatorship: The Violent Origins of Durable Authoritarianism. (with Lucan Way). Princeton University Press.
  • 2018. How Democracies Die. (with Daniel Ziblatt). New York: Crown.
  • 2010. Competitive Authoritarianism: Hybrid Regimes after the Cold War. (with Lucan A. Way). New York: Cambridge University Press.. 2006. Informal Institutions and Democracy: Lessons from Latin America. (edited with Gretchen Helmke). Baltimore: Johns Hopkins University Press.
  • 2005. Argentine Democracy: The Politics of Institutional Weakness. (edited with M. Victoria Murillo). University Park: Penn State University Press.
  • 2003. Transforming Labor-Based Parties in Latin America: Argentine Peronism in Comparative Perspective. New York: Cambridge University Press.

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא סטיבן לויצקי בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ Friedman, Gabe (27 באוקטובר 2015). "The 'lifelong Zionists' who called for an Israel boycott. In a Washington Post op-ed, professors Steven Levitsky and Glen Weyl urged economic sanctions on Jewish state". The Times of Israel. An Op-Ed co-written last Friday by two American Jewish professors has stirred Internet controversy, with the focus largely on their use of four words: “We are lifelong Zionists.” {{cite news}}: (עזרה)
  2. ^ "Steve Levitsky, Professor of Government". Harvard University. Retrieved 2016-10-23.
  3. ^ 1 2 3 Balakrishna, Aditi (December 12, 2007). "Popular Levitsky Awarded Tenure". Harvard Crimson. Retrieved 2022-03-31.
  4. ^ רוני דורי, האיש שיודע איך דמוקרטיות נופלות, באתר כלכליסט, 18 בינואר 2024
  5. ^ "Senior Advisers and Executive Committee". Weatherhead Center for International Affairs. Harvard University. Retrieved 2016-10-23.
  6. ^ "Faculty Governance". David Rockefeller Center for Latin American Studies. Harvard University. Retrieved 2016-10-23.
  7. ^ 1 2 Steven Levitsky curriculum vitae, 2009. Via Harvard University website. Retrieved 2016-10-23.
  8. ^ HACIA: XXII Summit of the Americas: Faculty advisor guide (2016). p. 2. Available as a PDF file at the HACIA Democracy website. Retrieved 2016-10-23.
  9. ^ "Daily News reporter chosen for Harvard fellowship". The MetroWest Daily News. נבדק ב-18 באוגוסט 2019. {{cite web}}: (עזרה)
  10. ^ Levitsky Steven; Way, Lucan A. (2002). "The Rise of Competitive Authoritarianism.". Journal of Democracy, Vol. 13, No. 2, p. 51-66; here: p. 52-53. Available as PDF file via Harvard faculty page. Retrieved 2016-10-23.
  11. ^ Levitsky & Way (2002), p. 52.
  12. ^ Steven Levitsky and Glen Weyl, "We are lifelong Zionists. Here’s why we’ve chosen to boycott Israel", the Washington Post, October 23, 2015
  13. ^ "Sachbuch". Spiegel Online. Der Spiegel. 25 באוגוסט 2018. נבדק ב-8 בדצמבר 2019. {{cite web}}: (עזרה)
  14. ^ "How Democracies Die". Penguin Random House. נבדק ב-13 במרץ 2019. {{cite web}}: (עזרה)
  15. ^ Levitsky, Steven; Ziblatt, Daniel (20 בספטמבר 2019). "Why Republicans Play Dirty: They fear that…". The New York Times. נבדק ב-8 בדצמבר 2019. {{cite news}}: (עזרה)