לידה |
24 במרץ 1811 קניגסברג, פרוסיה |
---|---|
פטירה |
5 באוגוסט 1889 (בגיל 78) דרזדן, הקיסרות הגרמנית |
מדינה | ממלכת פרוסיה |
מקום קבורה | Alter Friedhof |
שפות היצירה | גרמנית |
חתימה | |
פאני לוואלד-שטאר (Fanny Lewald; נולדה כפאני מרקוס; 24 במרץ 1811, קניגסברג, פרוסיה המזרחית – 5 באוגוסט 1889, דרזדן, גרמניה) הייתה סופרת יהודייה-גרמנייה משומדת.
לוואלד נולדה בקניגסברג בפרוסיה המזרחית, הבכורה מתשעה ילדים לדייוויד מרקוס (שינה ללוואלד בשנת 1812) איש עסקים יהודי ואשתו ציפורה. בגיל 17 היא המירה את דתה והפכה לנוצריה פרוטסטנטית, כך גם שניים מאחיה, ואביה הותיר זאת כדי לסייע למצבם החברתי הבעייתי של ילדיו לאור האנטישמיות, בעיקר לאחר פרעות "הפ-הפ", אולם מיד לאחר ההטבלה היא התחרטה על המעבר לנצרות.
עד גיל 14 לוואלד למדה בבית ספר פרטי, ולאחר מכן למדה בהתאם להשכלה שקיבלו הנשים באותה התקופה, לימודי עבודות בית, עבודות יצירה, נגינה בפסנתר ומעט קריאה. אך מדי פעם, בעת מחלתה של אמה, היא הייתה אחראית על בית הוריה.
לוואלד טיילה בקונפדרציה הגרמנית, צרפת ואיטליה. מסעותיה הם שטיפחו את יכולותיה בכתיבה. בתחילה כתבה מספר מאמרים במגזין "Das Neue Europa" (אירופה החדשה) שהוציא בן דודה אוגוסט לוואלד, ובשנת 1841 היא פרסמה את רומנה הראשון "Der Stellvertreter" (הסגן).
בשנת 1845 לוואלד עברה להתגורר בברלין שם פגשה והתאהבה בסופר אדולף שטאר (Adolf Wilhelm Theodor Stahr), שהיה גבר נשוי עם חמישה ילדים. הם התחתנו בשנת 1855 (לאחר גירושיו). לאחר מותו בשנת 1876 היא עברה לדרזדן, שם עסקה ביצירה ספרותית עד מותה בשנת 1889, למרות שנפטרה בדרזדן, היא נקברה בבית הקברות העתיק בויסבאדן.
לוואלד כתבה מספר רב של ספרים, אך נודעה בעיקר על מאבקה לזכויות הנשים.
המפורסמת שביצירותיה היא האוטוביוגרפיה שהחלה לכתוב בשנת 1858 בה סיפרה על מסעה הייחודי של אישה עם חופש רב יחסית לנשים במצבה באותה התקופה. היא ניסתה להעצים את כוחן של הנשים ולהוות עבורן דוגמה אישית, ושאפה לעודד נישואין בעקבות אהבה ולא כצורך חומרי עבור הנשים.
מלבד האוטוביוגרפיה, היא כתבה על מצבן של הנשים המשרתות ובשנת 1863 ב"Osterbriefe für die Frauen" (מכתבי פסחא לנשים) היא תיארה, לעיתים קרובות באופן קיצוני, את החיים העלובים של משרתות, תופרות ועוד נשים העובדות בשכר נמוך, והיא הדגישה את העבודה כי שכר הנשים הוא תמיד הנמוך ביותר במשק. כדי לשנות את המצב הזה, היא דרשה חינוך גם עבור "בנות העניים", כמו גם, ביטוח בריאות וקצבת זקנה, ושייפתחו חדרי אוכל ופנימיות לנשים עובדות. בנוסף, היא קראה לנשים במעמד הביניים להביע הזדהות עם "אחיותיהן העניות" ולתמוך בהשכלתן.
באוסף מאמריה משנת 1870 "Für und Wider die Frauen" (בעד ונגד נשים) היא הבהירה את עמדתה על אמנציפציה עבור נשים בנות מעמד הביניים, על השינוי והאפשרות שנשים תלמדנה בכל רמות ההשכלה ושתהיינה להם גישה לכל תחומי החיים הציבוריים, במסחר, במלאכה, אמנויות, ובפוליטיקה. אולם לוואלד לא קראה לשינוי רדיקלי. היא סברה כי התקדמות תתרחש צעד אחר צעד, ונדרש שינוי לא רק באמצעות חקיקה, אלא גם במה שכינתה כ"השחרור העצמי של נשים". הרעיון שלה היה מבוסס על שחרור מתלות המשפחה או הבעל על ידי הטמעת הנשים בנורמות והערכים הקיימים כבר בעולם המקצועי הגברי. באותה מידה, היא לא רצתה עבור עצמה להיות חלק מנישה מיוחדת כאישה סופרת וסירבה להיקרא כך.