פרדריק ורתהם

פרדריק ורתהם
Friedrich Wertheimer
Fredric Wertham
לידה 20 במרץ 1895
נירנברג, הקיסרות הגרמנית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 18 בנובמבר 1981 (בגיל 86)
פנסילבניה, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה גרמניה, ארצות הברית
מקום מגורים גרמניה, ארצות הברית
ידוע בשל מסע הצלב כנגד האלימות בספרי הקומיקס ובטלוויזיה
השכלה קינגס קולג' לונדון עריכת הנתון בוויקינתונים
מקצוע פסיכיאטר
מעסיק אוניברסיטת ניו יורק עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה המפלגה הרפובליקנית עריכת הנתון בוויקינתונים
חתימה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

פרדריק ורתהם (באנגלית: Fredric Wertham; נולד כפרידריך ורטהיימר, בגרמנית: Friedrich Wertheimer;‏ 20 במרץ 1895 - 18 בנובמבר 1981) היה פסיכיאטר יהודי-אמריקאי[1] ממוצא גרמני שהתפרסם בשל הספרים שכתב ובהם ניהל מסע צלב כנגד הדימויים האלימים באמצעי תקשורת ההמונים ובספרי קומיקס וכנגד ההשפעות המזיקות לכאורה שיש להם על התפתחות הילדים.[2] ספרו הידוע ביותר, "פיתוי התמימים" (1954), הוביל לחקירה של הקונגרס של ארצות הברית בנושא תעשיית ספרי הקומיקס ויצירת רשות קוד הקומיקס. הוא כינה את הטלוויזיה "בית ספר לאלימות" ונהג לומר "אם יצא לי לפגוש פוחח צעיר בסמטה חשוכה אעדיף שיהיה זה אחד שלא צפה בסרט בוני וקלייד".[3]

קורות חיים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ורתהם נולד במינכן שבגרמניה.[2] הוא למד רפואה בגרמניה ובאנגליה, ולאחר התכתבות עם זיגמונד פרויד בחר בהתמחות בפסיכיאטריה. ב-1922 הוצעה לו משרה במרפאה הפסיכיאטרית ע"ש פיפס (Phipps Psychiatric Clinic) בבית החולים ג'ונס הופקינס בבולטימור במדינת מרילנד שבארצות הברית. הוא קיבל אזרחות אמריקנית ב-1927.[2] ב-1932 עקר לניו יורק, על מנת לנהל את המרפאה הפסיכיאטרית הקשורה לבית המשפט בניו יורק. במרפאה ערכו לכל העבריינים שהורשעו בדין בדיקה פסיכיאטרית שבתוצאותיה השתמשו בבית המשפט.[2] ב-1935 העיד ורתהם מטעם ההגנה במשפטו של הרוצח הסדרתי אלברט פיש וקבע שאינו שפוי.[4]

"פיתוי התמימים" והשימוע בסנאט

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספר "פיתוי התמימים" (Seduction of the Innocent) סקר תיאורים גלויים וחבויים של אלימות, מין, שימוש בסמים, ונושאים אחרים מתחום הספרות למבוגרים המופיעים בתוך "קומיקס הפשע" ("crime comics") - ביטוי שטבע ורתהם. ורתהם השתמש בביטוי לא רק על מנת לתאר את סדרות הקומיקס הפופולריות על גנגסטרים ופשע, אלא גם את סדרות גיבורי העל והאימה. הוא טען, כשהוא מתבסס בעיקר על אנקדוטות בלתי מתועדות, שקריאת ספרות זו עודדה ילדים להתנהג באופן דומה.

קומיקס, בייחוד סדרות הפשע/אימה שחברת EC Comics הייתה החלוצה ביצירתם, כללו לא מעט ציורים מבעיתים. ורתהם נהג להציג ציורים אלו שוב ושוב; כשהוא מצביע על מה שלדעתו היה חזרה על נושאים מבעיתים חולניים כדוגמת "עקירת עיניים" כפי שאויר, וכל הנראה גם נכתב, על ידי ג'ק קול (Jack Cole), היוצר של הקומיקס איש הפלסטיק, בסיפור "רצח, מורפיום ואני" בקומיקס "פשעים אמיתיים" של המו"ל Magazine Village במאי 1947. בסיפור חולמת מרי קנדי, סוחרת הסמים וגיבורת הסיפור, שהיא כמעט ונדקרת בעינה על ידי מסומם באמצעות מחט מזרק. רבות מההשערות של ורתהם על כך שבקומיקס יש מוטיבים חבויים של מיניות (למשל, שעירום נשי מוחבא בציורים של שרירים או בקליפת עצים או שבאטמן ורובין הם בני זוג הומוסקסואלים) נתקלו בלגלוג בתעשיית הקומיקס. לעומת זאת, הטענה של ורתהם כי בסיפורי וונדר וומן יש רמזים ברורים לשימוש בכבילה, אחד הסממנים של משחקי תפקידים מיניים המכונים BDSM, דווקא זכתה לאישוש מיוצר הסדרה, ויליאם מולטון מרסטון (William Moulton Marston), שהודה בכך. עם זאת, ורתהם גם טען כי כוחה של וונדר וומן ועצמאותה מעידים על היותה לסבית.

טענה נוספת של ורתהם בספר: "הכרתי מבוגרים רבים שבמשך כל חייהם העריכו כמה מהספרים שקראו בילדותם. מעולם לא נתקלתי במבוגר, או במתבגר שחדל לקרוא ספרי קומיקס, שיחשוב לשמור על אחד מ"ספרים" אלו מסיבה סנטימנטלית או אחרת" נראית אירונית משהו בהתחשב בפנדום המאורגן של ספרי הקומיקס שצמח אחר כך בין המבוגרים שקראו אותם בילדותם, בתקופת תור הזהב של הקומיקס.

עובדה שנוטים לעיתים קרובות לשכוח בדיונים על הספר "פיתוי התמימים" הוא הניתוח שערך ורתהם למודעות הפרסומת שהופיעו בספרי הקומיקס של שנות ה-50 ולהקשר המסחרי בו יצאו לאור ספרי הקומיקס. ורתהם התנגד לא רק לאלימות בסיפורים אלא גם לעובדה שלצד ציורי הקומיקס התפרסמו גם רובי אוויר וסכינים. עובדה נוספת שכמעט ואינה מוזכרת בתקצירים ובסקירות של "פיתוי התמימים" הן הטענות של ורתהם שעל בעלי חנויות הספרים והעיתונים שלא רצו למכור חוברות או ספרים מסוימים, דוגמת סיפורי אימה, בשל תוכנם, הופעלו איומים על ידי המפיצים. לטענת ורתהם, אמרו המפיצים למוכרי העיתונים שאם לא ימכרו את ספרי הקומיקס השנויים במחלוקת, לא יותר להם למכור אף אחד מסוגי העיתונים והמגזינים האחרים.

הרעש שעורר הספר לצד המוניטין הקודם של ורתהם כעד מומחה, הוביל להזמנתו להופיע לפני תת-ועדת הסנאט לעבריינות נוער, שהיושב ראש שלה, הסנאטור אסטס קפאובר (Estes Kefauver) מטנסי, עשה שם לעצמו כלוחם בפשע. בעדותו המפורטת לפני הוועדה חזר ורתהם על הטענות שהופיעו בספרו והצביע על הקומיקס כגורם מרכזי לעבריינות נוער. בספרו "פרדריק ורתהם וביקורת תרבות ההמונים" (Fredric Wertham and the critique of mass culture) ציין ד"ר בארט ביטי (Bart Beaty) מהפקולטה לתקשורת תרבות של אוניברסיטת קלגרי בקלגרי שבקנדה כי "ורתהם חזר על הקריאה ... לחקיקה לאומית המבוססת על אידיאל בריאות הציבור שתאסור על הפצה והצגה בפומבי של ספרי קומיקס לילדים מתחת לגיל חמש עשרה."[5] התשאול שערכה הוועדה לעד הבא, ויליאם גיינס (William Gaines), המוציא לאור של EC Comics, התמקד בסצנות האלימות מהסוג שוורתהם תקף. למרות שהדו"ח הסופי של הוועדה לא האשים את הקומיקס בעידוד לפשע, הוא המליץ שתעשיית הקומיקס תעדן מיוזמתה את התכנים המופיעים בספרים. ייתכן שהמוציאים לאור ראו בכך איום מוסווה לצנזורה בפוטנציה משום שבתגובה הם הקימו את רשות קוד הקומיקס שנועדה לפקח על התוכן המודפס. הקוד אסר לא רק על ציורים של אלימות אלא גם על שימוש במילים וברעיונות מסוימים (כדוגמת "טרור" ו"זומבים") והורה כי בסיפורים יבואו הפושעים על עונשם תמיד. הוראות אלו גרמו להפסקת מרבית סדרות הקומיקס הדומות לאלו שהוציאה EC Comics והשאירו רק חלק מסורס מסדרות גיבורי העל כסוגה העיקרית שנותרה. ורתהם טען שקוד הקומיקס איננו מספיק בעוד שעבור הרוב בתעשיית הקומיקס היה הקוד דרקוני מדי.

קריירה מאוחרת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

דעותיו של ורתהם על תקשורת ההמונים האפילו על דעותיו בתחום נרחב יותר - חששותיו מאלימות ודאגתו להגן על ילדים מנזקים פסיכולוגיים. בכתביו בנושא ההשפעות שיש להפרדה הגזעית השתמשו כעדות בפסק דין בראון נגד מועצת החינוך - פסק דין תקדימי של בית המשפט העליון של ארצות הברית אשר קבע דה יורה כי הפרדה על רקע גזעי בחינוך הציבורי בארצות הברית היא בלתי חוקתית. חלקים מספרו "אות קין" (A Sign for Cain) משנת 1966 עסקו במעורבותם של רופאים בשואה.

ביטי גילה כי ב-1959 ניסה ורתהם לפרסם ספר המשך לספר "פיתוי התמימים" שעסק בהשפעות של טלוויזיה על ילדים שעתיד היה להיקרא "המלחמה נגד הילדים". למרבה תסכולו של ורתהם אף מוציא לאור לא הסכים להדפיס את ספרו.

ורתהם הכחיש תמיד שהוא תומך בצנזורה או שהוא מתנגד עקרונית לספרי קומיקס, וב-1970 התמקדה תשומת לבו בהשפעות החיוביות של תת-תרבות הפנדום של הקומיקס. בספרו האחרון, "העולם של הפנזינים" (1974), הוא הגיע למסקנה שהפנזינים הם "תרגיל בריא ומועיל של דחפים יצירתיים". ספרו זה הוביל להזמנתו להרצות בפני כנס אמנות הקומיקס בניו יורק. מכיוון שוורתהם היה עדיין ידוע לשמצה בקרב חובבי הקומיקס הוא נתקל בחשדנות ובהפרעות מכוונות לנאומו, ומאז חדל לכתוב על קומיקס.

לפני שפרש לגמלאות כיהן כפרופסור לפסיכיאטריה באוניברסיטת ניו יורק, ועבד כפסיכיאטר בכיר במחלקת בית החולים של עיריית ניו יורק, וכפסיכיאטר וכמנהל של מרפאת בריאות הנפש במרכז בית החולים בלוויו (Bellevue Hospital Center).[2]

פרדריק ורתהם מת ב-18 בנובמבר 1981 בגיל 86 בבית אליו עבר עם פרישתו לגמלאות בקמפטון (Kempton) פנסילבניה.[2][3]

מורשתו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתביו (כולל כתב היד לספר שלא הודפס "המלחמה נגד ילדים") נתרמו לספריית הקונגרס ונשמרים באגף כתבי היד. הכתבים שוחררו לעיון חוקרים ב-20 במאי 2010.[6] כמו כן הוכן רישום של כתביו המדגים את הרב גוניות של התחומים בהם התעניין.[7]

מבחר מכתביו

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • 1948: "The Comics, Very Funny", Saturday Review of Literature, May 29, 1948, p. 6. (condensed version in Reader's Digest, August 1948, p. 15)
  • 1953: "What Parents Don't Know". Ladies' Home Journal, Nov. 1953, p. 50.
  • 1954: "Blueprints to Delinquency". Reader's Digest, May 1954, p. 24.
  • 1954: Seduction of the Innocent. Amereon Ltd. ISBN 0-8488-1657-9
  • 1955: "It's Still Murder". Saturday Review of Literature, April 9, 1955, p. 11.
  • 1956: The Circle of Guilt. Rinehart & Company.
  • 1968: A Sign for Cain: An Exploration of Human Violence. Hale. ISBN 0-7091-0232-1
  • 1973: The World of Fanzines: A Special Form of Communication. Southern Illinois University Press. ISBN 0-8093-0619-0
  • 1973: "Doctor Wertham Strikes Back!" The Monster Times no. 22, May 1973, p. 6.

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • (1954). "Are Comics Horrible?" Newsweek, May 3, 1954, p. 60.
  • Decker, Dwight. (1987). "The Strange Case of Dr. Wertham" Amazing Heroes #123 (August 15, 1987); "The Return of Dr. Wertham" Amazing Heroes #124 (Sept. 1, 1987); "From Dr. Wertham With Love" Amazing Heroes #125 (Sept. 15, 1987) [three part series, see below for link to condensed version posted online under title "Fredric Wertham - Anti-Comics Crusader Who Turned Advocate"].
  • Gibbs, Wolcott. (1954). "Keep Those Paws to Yourself, Space Rat!" The New Yorker, May 8, 1954.
  • Beaty, Bart. (2005). Fredric Wertham and the Critique of Mass Culture.
  • Bart Beaty. Fredric Wertham And the Critique of Mass Culture. University Press of Mississippi, 2005. ISBN 1578068193
  • David Hajdu. The Ten-Cent Plague: The Great Comic-Book Scare and How It Changed America. Farrar, Straus and Giroux, 2008. ISBN 0374187673
  • James Bowman. "In Defense of Snobbery." August 26, 2008. [1]
  • Amy Kiste Nyberg. "Seal of Approval: The History of the Comics Code." University Press of Mississippi, 1998. ISBN 087805975X

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא פרדריק ורתהם בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ Jeet Heer, "Jews and American Comics from Another Angle", Comics Comics, April 16 2010
  2. ^ 1 2 3 4 5 6 ההספד על פרדריק ורתהם בניו יורק טיימס
  3. ^ 1 2 ההספד על פרדריק ורתהם ב-TIME
  4. ^ Fish Held Insane By Three Experts. Defense Alienists Say Budd Girl's Murderer Was And Is Mentally Irresponsible, The New York Times, May 21, 1935
  5. ^ Beaty, B. (2005). Fredric Wertham and the critique of mass culture. Univ. Press of Mississippi. p. 157
  6. ^ Matthew Lasar, Papers of anti-comic book crusader now open to scholars, August 30, 2010, Ars Techinca
  7. ^ Fredric Wertham: A Register of His Papers at the Library of Congress, April 6, 2007