לידה |
28 בנובמבר 1899 פורטסמות', הממלכה המאוחדת |
---|---|
פטירה |
29 בספטמבר 1981 (בגיל 81) לונדון, הממלכה המאוחדת |
מדינה | הממלכה המאוחדת |
השכלה |
|
מעסיק | מכון ורבורג |
פרסים והוקרה |
|
דיים פרנסיס אמיליה ייטס (אנגלית: Frances Amelia Yates; 28 בנובמבר 1899 - 29 בספטמבר 1981) הייתה היסטוריונית של המדע, נאופלאטוניזם וחכמת הנסתר בראשית העת החדשה. במשך שנים רבות הייתה מרצה במכון ורבורג של אוניברסיטת לונדון לחקר הציוויליזציה המערבית.
חיבוריה החשובים ביותר הם "ג'ורדאנו ברונו והמסורת ההרמטית" אותו פרסמה בשנת 1964 ו"אומנות הזיכרון" מ-1966.
נולדה בעיר סאות'סי במחוז המפשייר באנגליה, למשפחה אנגליקנית. אביה היה מהנדס ימי. רוב חינוכה נעשה בבית, על ידי אמה. הייתה הצעירה מבין ארבעה אחים (אח אחד, שנהרג במלחמת העולם הראשונה ושלוש אחיות).
חשיבות המחקר של ייטס היא בעיקר בתזה (פרדיגמה) שהניחה לפתחה של ההיסטוריוגרפיה של המדע והרעיונות ברנסאנס ובראשית העת החדשה. לפי מחקריה, חלקן של תורות הנסתר (החכמות ה"הרמטיות") כגון הכישוף, האלכימיה, האסטרולוגיה, הגנוסיס, הקבלה וכדומה היה רב ומכריע בהתפתחות המדע המודרני ובפרט המדע המתבסס על מתמטיקה וניסויים. גילוי זה החל כחלק מתגליתה שהמדען בן המאה ה-16, ג'ורדאנו ברונו, הועלה למוקד עקב האשמה בכישוף ולא על רקע אמונתו במודל ההליוצנטרי. במובן זה ייטס היא ממשיכת דרכם של היסטוריוני מדע כפייר דוהם ולין תורנדייק[1].
לפי מחקריה הרבים בתחום מדענים רבים התחילו את דרכם מתוך התעסקות בנסתר וחלקם עסקו במקביל במה שכיום נחשב "מדע" ובמה שנחשב תורות נסתר, בלא הבחנה. הידוע שבהם הוא יוהאנס קפלר, אך כפי שהתגלה רק לאחר מותה של ייטס, אפילו אייזק ניוטון עסק רבות בפרקטיקות ואמונות מיסטיות.
לפי הרעיון ההרמטי הבריאה מתקיימת במספר מעגלים מקבילים, סלעים ומינרלים, צומח, בעלי חיים, הזמן, אותיות הכתב, אברי גוף האדם, גרמי השמיים ואף מלאכים וכוחות עליונים, כאשר כל רכיב באחד מן המעגלים מקיים יחסי גומלין עם רכיב מקביל במעגל אחר ויתרה מכך, יש אף יכולת השפעה הדדית בין המרכיבים. רעיון זה היווה, לפי התזה של ייטס, פתח לעיסוק ניסויי ועיסוק במשחקים בין גדלים מתמטיים ומספרים. מתוך העיסוק נבעו גם גילויים אמיתיים בתחומים מדעיים שונים כגון רפואה, אסטרונומיה, תורת המספרים ועוד. האלכימיה למשל הפכה לכימיה וכדומה.
התזה מונה עשר מסורות הרמטיות שהשפיעו על התפתחות המדע המודרני:
התזה מתעלמת, לדברי המבקרים[2], ממרכיבים נוספים של האווירה האינטלקטואלית של העת החדשה המוקדמת כגון עליית הרפורמציה ופתיחת גבולות העולם. כמו כן חלק מהגישות מצויות בפילוסופיה נאופלאטונית מבלי להזדקק להרמטיזם. עם זאת מחקרה שימש פתח לחקירת השפעות הכישוף על המדע הניסויי של פרנסיס בייקון[3] ואייזק ניוטון. מתנגדי התזה טוענים שהיא מהווה פתח לבלבול ניו אייג'י בין מדע לשאינו מדע.
בספרה "The Rosicrucian Enlightenment" (הנאורות של מסדר צלב הוורד) מעלה ייטס תזה לפיה קיימת זיקה בין אגודות הסתרים והשאיפה לקדמה ולנאורות הנמצאת בבסיסן והאתוסים, הטקסים והסמלים של אגודות מדעיות ובפרט החברה המלכותית. השאיפה לקידמה עמדה בניגוד לתפיסה הכנסייתית והמסורתית בכלל, לפיה "אם ראשונים כמלאכים אנו כבני אדם, ואם ראשונים כבני אדם - אנו כחמורים" (מסכת שבת קיב ומקבילות רבות, כלומר שאין קדמה והתפתחות אלא התדרדרות דורות) וחייבה הסתרה בצד רצון ויכולת לשליטה ותאוות כוח.