קאזה (בטורקית: Kaza, בכתיב עות'מאני: قضا, שפירושו: תְּחוּם שִׁפּוּט) היה שמה של יחידת שטח בחלוקה המנהלית של האימפריה העות'מאנית.
בראשית המאה ה-19 שגור היה המונח "קאזה" במינהל העות'מאני כיחידה שיפוטית גאוגרפית, אשר נתונה לשיפוטו של קאדי. תהליך שקיעתה של האימפריה העות'מאנית לווה בקשיים הולכים וגוברים בניהול ההפרובינציות השונות, וחייב הנעתן של רפורמות. ב-1839, עם עלייתו של אבדילמג'יט הראשון הואצו מהלכי הרפורמות והחלה תקופה שנודעה בהמשך כתקופת הטנזימאט. ב-1841 הוטל ממשל צבאי בפרובינציות והשליטה בהן נמסרה למפקדי חילות המצב העות'מאניים. בהמשך, שלח השער הנשגב פקידים מטעמו לאיילטים השונים, אשר היו כפופים ישירות לממשל המרכזי ולא לביי המקומי. עם זאת, צעדים אלו נכשלו, והובילו להתרופפות נוספת של האחיזה באיילטים.[1] אבדילמג'יט הטיל על הווזיר הגדול פואד פאשה לבצע עבודת מטה שתבדוק את המערכת השלטונית באיילטים השונים ותגבש המלצות. עבודת המטה חשפה שחיתות וניוון שלטוניים ופואד פאשה נעזר במידהט פאשה שכיהן כוואלי של ניש וגיבש את טיוטת חוק הווילאייטים החדש.
ב-8 בנובמבר 1864 אושר חוק הווילאייטים ובמסגרתו חולקה מחדש האימפריה העות'מאנית למחוזות משנה. חוק זה אימץ את המתכונת הצרפתית לניהול מחוזות משנה תוך הענקת סמכויות רחבות למושל. האימפריה חולקה ל-27 וילאייטים ובראש כל אחד מהם הועמד ואלי. כל וילאייט חולק לסנג'קים ובהם משל מותצארף (אנ'). הסנג'קים נחלקו לקאזות אשר נמשלו על ידי קאימקאם והיו נתונים לתחום שיפוטו של קאדי. הקאזה נחלקה לנאחיות ובראש כל נאחייה עמד מודיר. הנאחיות חולקו לכפרים ובראש כל כפר עמד מוח'תאר. מינוי הוואלים, המוטצאריפים, הקאימקמים וכן בעלי מקצוע כגון רואי חשבון ועמילי מכס היו באחריות השער הנשגב וכך גם ההיתר לשימוש בכספי המסים.[2]
לאחר הקמת טורקיה, הושתתה חלוקתה המנהלית של מדינת הלאום החדשה על עקרונות מסוימים מחוק הווילאייטים. החל מ-1941 מחולקת טורקיה ל-7 מחוזות סטטיסטיים (בטורקית: bölgeler) ובתוכם 81 נפות הנקראות אִיל (בטורקית: il), כשבראש כל נפה עומד מושל הנקרא ואלי. הנפות נחלקות ל-923 תת-נפות ובראש כל תת-נפה עומד קאימקם.[3] מבנה ופעילות תתי-הנפות דומות במתכונתן ליחידת הקאזה מימי האימפריה העות'מאנית. גם בסוריה, עיראק ולבנון, שימש המונח "קאזה" כשמן של תתי נפות במדינה.