קונסטנטין ברונר

קונסטנטין ברונר
Constantin Brunner

לידה	27 באוגוסט 1862 אלטונה, המבורג, הקונפדרציה הגרמנית
פטירה	27 באוגוסט 1937 (בגיל 75) האג, הולנד
שם לידה	Arjeh Yehuda Wertheimer
מדינה	גרמניה
שם עט	Constantin Brunner
שפות היצירה	גרמנית

קונסטנטין ברונר (גרמנית: Constantin Brunner‏; 27 באוגוסט 1862 – 27 באוגוסט 1937) היה שם העט של הפילוסוף היהודי-גרמני אריה (לאו) יהודה ורטהיימר. ברונר נודע בזכות יצירתו "Die Lehre von den Geistigen und vom Volk" ("התורה על אנשים רוחניים ועל העם") משנת 1908. יצירותיו עסקו בסוגיות של הקיום האנושי, רפואה, מיניות, פסיכולוגיה ותחומי חיים רבים נוספים. במספר חיבורים ברונר התייחס לשאלה היהודית, ובהם הביע את התנגדותו לשימוש במונח אנטישמיות, בטענה שהוא מעניק לכאורה לגיטימציה לתופעה. לכן, העדיף להשתמש בביטוי שנאת יהודים (Judenhaas).^[1]

ביוגרפיה

קונסטנטין ברונר בעיר אלטונה שליד המבורג, למשפחה יהודית אורתודוקסית מבוססת. סבו, הרב עקיבא ישראל ורטהיימר, היה הרב הראשי של שלזוויג-הולשטיין. אביו, משה וורטהיימר, היה סוחר יהודי אורתודוקסי ואדם משכיל. בנעוריו למד ברונר לימודי רבנות בקלן אך פרש לאחר כשנה בלבד, זאת על מנת ללמוד פילוסופיה והיסטוריה באוניברסיטת ברלין ואוניברסיטת פרייבורג. בעת לימודיו האקדמיים ברונר למד ממספר מלומדים בולטים והתרועע עם מדינאים גרמנים חשובים, כמו גוסטב לנדאואר וולטר רתנאו. ברונר הושפע מאוד מכתבי עמנואל קאנט ופרידריך הגל, אך יותר מכל הושפע מברוך שפינוזה.

ברונר ביסס את מעמדו כמבקר ספרות וככותב עצמאי, ונהנה מהוקרה ציבורית רחבה על פועלו. ככל הנראה השתמש לראשונה בשם העט "קונסטנטין ברונר" בפרסום כרכי המגזין “Der Zuschauer” ("הצופה") בין 1893–1895. במגזין הוא הביע את דעותיו הפוליטיות ומחשבותיו הפילוסופיות, ובמקרים רבים קרא תיגר בנחרצות ווכחניות, על תפיסות מקובלות באותה תקופה. הוא מתח ביקורת על רעיונותיהם של ארתור שופנהאואר, פרידריך ניטשה וצ'ארלס דרווין.

ב-1895 נישא לרוזלי מולר, ויחד גידלו את שתי בנותיה, לוטה וגרטרוד, מנישואים קודמים.^[2][1] באותה שנה חלה נקודת מפנה בחיי ברונר, כאשר עבר לגור בברלין. ברונר התנזר מהחיים הציבוריים כדי להקדיש את כל כולו לכתיבה. כ-13 שנים לאחר מכן הוא פרסם את ספרו "התורה על אנשים רוחניים ועל העם".

ברונר עסק רבות בשאלת היהודים וככל הנראה היה ההוגה הראשון שהתריע בטרם הקמת המפלגה הנאצית על הסכנות הצפויות ליהודים. הוא השווה את האנטישמיות לרדיפה שהייתה במאות קודמות כנגד "המכשפות": רדיפה של אנשים ובפרט נשים, שעסקו בכישוף ומאגיה. ברונר ניבא שגורל היהודים עלול להיות דומה לגורל "המכשפות" הנרדפות, והם עלולים להיות מוצאים להורג. בנוסף, הוא התנגד נחרצות לציונות. ברונר לא צפה דרך חזרה מההתבוללות המתמשכת לאורך הדורות, ולכן טען שיהודים לא מסוגלים לשחזר את חיי העם בארץ ישראל כבימי קדם. יתר על כן, הוא גרס שהציפייה מתושבי ארץ ישראל הערבים יענו בחיוב להקמת בית לאומי ליהודים היא מרחיקת לכת. בשל טענות אלו הוא האמין שהיהודים חייבים להתבולל ולפעול יחד עם שאר הציבור במדינות העולם למיגור השנאה כלפיהם. למרות התנגדותו לציונות, הוא העריך את פועלם של מנהיגים ציוניים בולטים, כדוגמת בנימין זאב הרצל, זאב ז'בוטינסקי, ומקס נורדאו. עם עליית הנאצים לשלטון ברונר נאלץ לעזוב את גרמניה מחשש לחייו וחיי משפחתו. הוא השתקע מחדש בעיר האג בהולנד, שם התגורר עד מותו. לאחר כיבוש הולנד בידי הנאצים, נלקחו אשתו ובתו לוטה למחנה הריכוז בסוביבור, בו מצאו את מותן.^[1][3]

משנתו

את הפילוסופיה של ברונר ניתן להבין בראי המסורת המיסטית והרוחנית של החשיבה, כפי שמתבטאת בתאוריית "שלושת כשרי החשיבה" ("The Three Faculties of Thinking") שפיתח. עקרונות התיאוריה מבוססים לא רק על יסודות שהניח שפינוזה, אלא גם על אפלטון, סוקרטס, וכן על כתבים יהודים ונוצרים. במשנתו ברונר לא מתיימר להציע הסברים לסוגיות סבוכות שלא ניתן לפתור אלא שאף לעורר בקרב האדם דפוסי חשיבה ייחודיים ויצירתיים כתנאי לחיי רוח עשירים מהם יבוא אושרם.

על פי ברונר ניתן לסווג את המחשבה האנושית לשלושה רבדים הנבדלים לפי מושאי חשיבה שונים: השכל המעשי, המחשבה המוחלטת, והמחשבה המוחלטת המדומה.^[2]

• השכל המעשי. השכל המעשי היא החשיבה המשותפת לכל האנשים, זו שדואגת לשימור קיומנו הפרטי והפרקטי . כך, תוכן המחשבה הוא סופי, זמני ויחסי. מסיבה זו קורא ברונר לרובד זה "כושר החשיבה היחסית". באמצעות "השכל המעשי" הוא מדגיש את ההפרדה בין "חשיבה" לבין "ידיעה". הוא ראה ב"חשיבה" כתהליך רחב יותר הכולל גם רגשות ורצונות לצד התפקוד של האינטלקט, ולפיכך הוא מהווה את התודעה של האדם. ב"ידיעה" ברונר ראה כפעולת השכל גרידא. לכן, החשיבה והשכל המעשיים מבטאים את הטבע הכללי של האדם ואת החוויה שלו בחיים, מלידה עד מוות. כפועל יוצא, לטענת ברונר, כדי לחיות, כל אדם מוכרח לחשוב.
• מחשבה המוחלטת היא החשיבה האמיתית, זו אשר מתעלה על האמת החיצונית היחסית שמאפיינת את החוויה האנושית והמדע. היא דוגלת בתפיסת המהות הפנימית, האמת העמוקה ששוכנת בנו. אמת זו מתבטאת ביצירות הרוח הגדולות של האנושות. לדוגמה, בפילוסופיה, מיסטיקה ואומנות. תוכן המחשבה לפי עיקרון זה הוא אינסופי, נצחי ומוחלט.
• המחשבה המוחלטת המדומה היא החשיבה הטיפוסית עבור מרבית האנשים, והיא מעוותת את המחשבה המוחלטת. אין בה ממשיות יחסית ואין בה ממשיות מוחלטת, שכן ביסודה עומדת האמונה הטפלה אשר משנה את מעמד האמת היחסית למוחלט. לעומתה השכל המעשי מזהה את העולם היחסי כפשוט.^[4]

חוט השני בתאוריית החשיבה היחסית בה ברונר מתעמק הוא הדיון בדבר החוק היסודי של התנועה, מזווית אפיסטמולוגית ואונטולוגית. לפי החוק, "התנועה היא המהות האחידה של כל התופעות השונות והמתחלפות זו בזו של העולם".^[2] הדיון עוסק בשאלות כמו מהי התנועה, איך היא נתפסת על ידי האדם, וכיצד היא מתקיימת. דוקטרינת התנועה היא מהותית בלמידת מנגנוני השינוי במערכות טבעיות, והיא מהווה מושג יסוד בתיאוריה של ברונר. הוא גרס שבכל תופעה של תנועה יש תודעה פנימית, ולפיכך התנועות חושבות לפי דרגות שונות. כאשר התופעות עוברות אחת אל השנייה, עוברות דרגות החשיבה. דרגות החשיבה לא יכולות להתווסף או להיגרע, והן תמיד ללא שינוי. זהו למעשה עקרון תנועת הקיום בזכות התודעה הפנימית.

כושר השכל המעשי מדגיש את מרכזיות החשיבה והמהות הקיומית שלה עבור בני האדם. הוא מבליט את הכוח המשרת את האינטרס הקיומי וההישרדותי שלו, כמו אצל בעלי חיים. ברוח הדברים, ברונר למעשה תוהה כיצד קורה שהחשיבה של האדם, אשר מנחה אותנו לתפקד באופן רציונלי והגיוני, מטעה אותנו כאשר אנו מנסים לענות על שאלות קיומיות הרות גורל. ביסוד הבעיה ניצבת טעות מהותית, והיא, שלבני האדם ישנה נטייה להפוך את העולם החיצוני היחסי, עולם החפצים, לאמיתי ומוחלט. הטעות מתבטאת באמונות השווא ובדעות הקדומות, והיא זו שאחראית לאסונות רבים הפוקדים את האדם. בהמשך, ברונר דן בדפוסי מחשבה מנוגדים המשפיעים על הקיום וההוויה האנושית. הוא טען שישנם אנשים החושבים את העולם היחסי על בסיס יסוד המחשבה המוחלטת המדומה, ובהתאם הם מאמינים באמונות טפלות ונבואות.^[2]

ברונר הגדיר את המאמינים באמונות הטפלות הוא כבלתי חושבים, כי חשיבה זו משקפת בעיניו אי-הוויה קיומית ואנושית. לעומת זאת, החושבים האמיתיים, עמם נמנים אנשי הרוח, הם אלה אשר תופסים את ההוויה המוחלטת. בעוד שעבור החושבים האמיתיים, העצמים החיצוניים החומריים משקפים אי-הוויה אנושית וקיומית, עבור הבלתי-חושבים, העצמים החיצוניים הם כמו ההוויה. לכן, טען ברונר, הדבר המוחלט בשבילם הוא אי הוויה.^[4]

ברונר והמדע

ברונר סבר שהמדע הוא ביטוי לאינטרס של האדם בדרך להשגת אושר, כמו דפוסי המחשבה הייחודיים. בהתאמה, מטרת המדע היא להקל על חיי האדם.

הייחודיות של משנתו של ברונר מודגשת באמצעות יחסו אל ההתפתחות המדעית. ברונר טען שבעוד שבחיי השגרה של האדם הוא לרוב נסמך על חושיו אשר קולטים חפצים שבסביבה, כמו בכושר השכל המעשי, החשיבה המדעית פורמת את הקשר ביניהם ומפרידה אותם לגורמים אשר "יוצרים תנועה". ברונר סבר שחשיבתנו מובילה אותנו במעגל מתמשך ואינסופי של סיבות ומסקנות, כאשר אין ביכולותינו להגיע להכרה אובייקטיבית של העולם. לפיכך, אין טעם לעסוק בשאלות על מהות הקיום היות שזה מלמד על היעדר הבנת החשיבה והמטרות הפרקטיות שלה. לדעת ברונר אין הבדל של ממש בין תורות מדעיות לכאורה, כמו תורת האבולוציה, לבין אמונות דתיות מסורתיות. זאת משום שהניסיון להסביר את מהות היקום באמצעות התפתחות האדם מושתת על הנחה שגויה מהיסוד, והיא שלטבע יש תכלית, והאדם ניצב במרכז בריאתו.^[3][2]

ברונר והאנטישמיות

ברונר ביטא את רעיונותיו על סוגיית שנאת היהודים במספר ספרים. אחד מספרים אלה הוא "Der Judenhass und die Juden" ("השנאה ליהודים והיהודים") משנת 1919, בו הוא דן בשאלת האנטישמיות בראי חשיבותן ותרומתן של היהדות והנצרות לתרבות האירופאית. ברונר גרס שהשנאה כלפי היהודים הוא מקרה ספציפי ולא מיוחד של שנאת בני אדם, ולראיה הוא לוקח כמקרה בוחן את אשר אירע לנוצרים במאות הראשונות לדת הנוצרית, כאשר הם היו תחת שלטון של עובדי אלילים. הייחוד של הנוצרים והייחוד של היהודים הוא נקודת ההשקה. כאשר יש מפגש עם המיוחד והזר, כמו התרבות היהודית בגרמניה, צצה הדעה הקדומה, שהיא צוהר לשנאה ולביזה. משום שהיהודים היו מפוזרים ברחבי תבל במשך אלפי שנים הם היו מיעוט שייחודו הייתה ניכרת, בדת, בתרבות ובמסורת. לאור זאת ובזכות ההישרדות המתמשכת של היהודים לאורך עידנים היסטוריים רבים, מעמדם הוא נעלה כביכול.

לכן, כשם שהנוצרים התבלטו בייחודם בקרב העמים עובדי האלילים, היהודים התבלטו בייחודם בקרב העמים האירופאיים. לאור האמור, ברונר טען שהגורם לאנטישמיות לא תלוי ביהודים, כי אם בבני האדם אשר שונאים אותם, וששנאת היהודים הייתה הזדמנות להתמרדות והסרת כל אחריות. יתרה מכך, הוא טען שכל עוד הייחודיות של היהודים תימשך, כך תימשך גם השנאה כלפיהם. כדי להתמודד עם הדעות הקדומות והשנאה אשר חוו היהודים הוא טען שעליהם לחשוב, שכן זהו הדבר היחיד לטענתו שעושה את האדם למאושר יותר. השנאה והביזה לא ישפיעו על האדם אשר הצליח להתעלות לרמת המחשבה, כי הפרט החושב באמת יכול להיות אך ורק מאושר וחזק.

הנטייה לראות את עצמנו כנעלים בשל המגדר, המעמד, הגזע וכן הלאה מוצגת כמעין אמונה טפלה אגואיסטית. לכן, ברונר לא רק מותח ביקורת על הלאומיות הגרמנית והאנטישמיות, אלא גם על הציונות, שניסתה בזמנו לייסד מדינה יהודית בין היתר על סמך זיקה דתית.

דעותיו של ברונר לגבי השאלה היהודית-ציונית ודבקותו בהתבוללות מוחלטת הכתה גלים ועוררה התנגדות בחוגים יהודיים. באופן כללי, דעותיו ורעיונותיו סביב דת, מטאפיזיקה ומוסר עוררו אנטגוניזם רב מצד עמיתים וקולגות. עם זאת, הפילוסופיה הרוחנית והמיסטית שלו עוררה הזדהות רבה עם החשיבה הביקורתית והמודרנית. על ידי שילוב של עקרונות פילוסופיים יווניים עם מחשבה יהודית, ברונר פירט מהי לדעתו האמת הרוחנית הנצחית. הוא שאף להדגים שהחשיבה על היחסיות של העולם מובילה באופן בלתי נמנע ליסוד רוחני בתוך המחשבה המוחלטת.^[2]

ברונר ושפינוזה

ברונר הצהיר בגלוי על אהדתו לעבודתו של שפינוזה, והודה שכתביו העניקו לו השראה. על אף שעקרונות רבים של ברונר עולים בקנה אחד עם עקרונות הדוקטרינה של שפינוזה, יצירותיו הפילוסופיות מתארות תורה ייחודית הרמונית וקוהרנטית. כתביו של ברונר מסייעים להבנה של רעיונותיו של שפינוזה בספרו "תורת המידות" (1677), למשל, בספרו של ברונר "Materialismus und Idealismus" ("מטריאליזם ואידיאליזם", 1926), שבו הוא מרכז את עיקר הגותו על החשיבה והרוח, מפרש את התיאוריה של שפינוזה על התארים ומעשיר את תורת הפקולטות שלו.^[2]

ספרים נבחרים

• "Die Lehre von den Geistigen und vom Volk" ("התורה על אנשים רוחניים ועל העם"), 1908
• "Spinoza gegen Kant und die Sache der geistigen Wahrheit" ("שפינוזה לעומת קאנט והאמת הרוחנית"), 1909
• "Judenhass und die Juden" ("שנאת היהודים והיהודים"), 1919
• "Höre Israel und höre Nicht-Israel: (die Hexen)" ("שמע ישראל ולא שמע ישראל: (המכשפות))", 1931

קישורים חיצוניים

• רשימת הפרסומים של קונסטנטין ברונר, בקטלוג הספרייה הלאומית
• קונסטנטין ברונר (1862-1937), דף שער בספרייה הלאומית

• קונסטנטין ברונר, ברשת החברתית Goodreads

• ארכיון אוסף קונסטנטין ברונר, בספרייה הלאומית

לקריאה נוספת

• Science, Spirit, Superstition (1968) – אוסף של חומר מספריו של ברונר, הכולל את תמצית רעיונותיו מכל ספר.

הערות שוליים

1. Michael Bullock, The Philosophy of Constantin Brunner, Jewish Quarterly 7, 1959-01-01, עמ' 6–8 doi: 10.1080/0449010X.1959.10704523
2. ברונר, קונסטנטין, תרגום: ברמן, אהרן, הפילוסופיה של קונסטנטין ברונר: אנתולוגיה, תל אביב: יהושע צ`צ`יק, 1957
3. מרטין רודן, קונסטנטין ברונר, פילוסוף שחזר מן הכפור, באתר הארץ, 18 בספטמבר 2003
4. מ. הר-אבן, קונסטנטין ברונר (סוף), Moznaim / מאזנים ב, 1930, עמ' 7–10