קרב קרצניסי
 | ||||||||||||||||||
| אזכרה לנופלי קרב קרצניסי במלאת 100 שנה לקרב. 1895 | ||||||||||||||||||
| מלחמה: הפלישה הפרסית לגאורגיה | ||||||||||||||||||
| תאריכים | 8 בספטמבר 1795 – 11 בספטמבר 1795 (4 ימים) | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | ליד קרצַנִיסִי (גאו') | |||||||||||||||||
| קואורדינטות |
41°36′35″N 44°54′10″E / 41.609722222222°N 44.902777777778°E | |||||||||||||||||
| עילה | אולטימטום פרסי להוקעת חוזה גאורגייבסק עם האימפריה הרוסית, ותביעה לחזור להיות מדינת חסות של האימפריה הפרסית | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון מוחץ לפרסים והרס מוחלט של טביליסי | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
 | ||||||||||||||||||
קרב קרְצַנִיסִי (בגאורגית: კრწანისის ბრძოლა, קרְצַנִיסִיס בּרדזוֹלָה) נערך בין הפרסים, מהשושלת הקאג'ארית, לצבאות הגאורגיים של ממלכת כארתלי-קאחתי וממלכת אימרתי, בקרצַנִיסִי (גאו') (כיום חלק מטביליסי רבתי), בין 8 ל-11 בספטמבר 1795. את המלחמה החל אע'א מוחמד ח'אן קאג'אר (אנ') כתגובה לחתימת חוזה גאורגייבסק בידי ארקלה השני וכריתת הברית שלו עם האימפריה הרוסית. הקרב הסתיים בתבוסה מכרעת של הגאורגים, כיבוש והרס מוחלט של הבירה טביליסי, וסיפוח זמני של החלקים המזרחיים של גאורגיה לתוך האימפריה הפרסית.
אף על פי שהקאג'ארים ניצחו והבטחתו של אע'א מוחמד ח'אן לארקלה, שאם לא יבטל את הברית עם רוסיה ויקבל מרצון את חסותה של פרס, הוא יפלוש לממלכתו קויימה, ניצחון הפרסים הראה גם כי אי התערבותם של הרוסים בקרְצַנִיסִי תאם את שאיפותיה של רוסיה ומטרותיה, למרות הכרזתם הרשמית של הרוסים בשנת 1783 בחוזה גאורגייבסק, כי יגנו על ממלכתו של ארקלה כנגד שאיפותיהם של הפרסים לשעבד את גאורגיה מחדש. לאחר מכן, בשנת 1796, במטרה להחזיר את יוקרתה של רוסיה, פתחה יקטרינה השנייה במסע עונשין (אנ') כנגד הפרסים. אבל המסע הופסק עקב מותה של יקתרינה. השנים שבאו לאחר מכן היו שנים של בלבול ואי סדר. חידוש שלטונם של הפרסים לא ארך ימים. בשנת 1797 התנקשו אלמונים בשאה הפרסי בעיר שושה וארקלה השני נפטר שנה לאחר מכן. כשגאורגיה התבוססה בהריסותיה והשלטון המרכזי בפרס היה טרוד ביורש הבא לכס המלכות, נפתחה הדרך לסיפוחה של גאורגיה. בסופו של דבר הביא הצאר פאבל הראשון לסיפוחה הרשמי של גאורגיה בתוך שנים ספורות.
כפי שהפרסים לא יכלו לוותר על עבר הקווקז ודאגסטן, שהיו חלקים אינטגרליים של פרס במשך מאות שנים, כך גם הרוסים. תוצאות קרב קרצניסי הובילו ישירות למלחמת רוסיה–פרס (1804–1813) ומלחמת רוסיה–פרס (1826–1828), שבו ניסה פתח עלי שאה קאג'אר (אנ'), יורשו של אע'א מוחמד ח'אן, לעצור את ההתקדמות הצבאית של הרוסים ולהשיב את השליטה הפרסית מצפון לנהרות האראס והקורה. לאחר מלחמות אלה ויתרה פרס על עבר הקווקז ודאגסטן לרוסיה הקיסרית בהסכם גוליסטן (1813) והסכם טורקמנצ'אי (1828).
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]מזרח גאורגיה, שבשטחה שנו ממלכת כארתלי וממלכת קאחתי, היו בעת החדשה המוקדמת תחת ריבונות פרסית משנות העשרה של המאה ה-16. בשנת 1744 העניק נאדיר שאה את המלוכה על ממלכת כארתלי לתאימורז השני (אנ') והשליטה על ממלכת קאחתי לבנו ארקלה השני, כפרס על נאמנותם. עם מותו של נאדיר שאה בשנת 1747, ניצלו תאימורז וארקלה את חוסר היציבות בפרס בעקבות מותו של נאדיר שאה, והכריזו על עצמאותם בפועל. לאחר מותו של תאימורז בשנת 1762, ירש אותו ארקלה כשליט כארתלי ובכך איחד את שתי הממלכות לתוך ממלכת כארתלי-קאחתי. הוא הפך בכך לשליט הגאורגי הראשון ששלט על מזרח גאורגיה לאחר שלוש מאות. בערך באותו זמן עלה מוחמד כרים ח'אן זנד (אנ') לכס המלוכה בפרס. ארקלה הגיש במהירות את כניעתו לשליט הפרסי החדש דה יורה אך בפועל נשאר שליט אוטונומי. בשנת 1783 הניח ארקלה את הממלכה תחת חסותה של האימפריה הרוסית בחוזה גאורגייבסק. בעשורים האחרונים של המאה ה-18, הפכה גאורגיה לגורם חשוב ביחסי רוסיה-פרס אף מחלק מהפרובינציות של צפון פרס גופא (אנ') כמו מאזנדראן או גילאן. שלא כמו פיוטר הגדול, ראתה יקטרינה השנייה בגאורגיה ציר מרכזי למדיניותה בקווקז. מטרותיהם החדשות של הרוסים היו להשתמש בגאורגיה כבסיס לפעולות כנגד האימפריה הפרסית והאימפריה העות'מאנית. שניהם יריבים גאו-פוליטיים הגובלים באופן ישיר באימפריה הרוסית. נוסף על כך, נמל נוסף בקו החוף הגאורגי של הים השחור היה אידיאלי מבחינתם. יחידה רוסית מצומצמת, שכללה שני גדודים של חי"ר וארבע יחידות ארטילריות, הגיעו לטביליסי בשנת 1784, אולם נאלצו לסגת, למרות המחאות הכבדות של הגאורגים. מלחמה חדשה כנגד העות'מאנים הוסיפה חזית חדשה באזור.
בשנים שלאחר מכן הייתה רוסיה עסוקה באימפריה העות'מאנית, פולין (אנ') וההשלכות האירופיות של המהפכה הצרפתית, מכדי לעסוק בגאורגיה. אפילו התבססותה של ההשושלת הקאג'ארית תחת אע'א מוחמד ח'אן קאג'אר (אנ')[1], היורש החדש לכס האימפריה הגאו-פוליטית היריבה שגבלה באימפריה הרוסית במשך מאות שנים, לא הסיטה את תשומת ליבה של יקתרינה מעיסוקיה במערב. בשנת 1791 כשאע'א מוחמד היה בתבריז ביקש ארקלה מגנרל גודוביץ', מפקד חזית הקווקז של האימפריה הרוסית, לחדש את הסיוע הצבאי, אך הממשל בסנקט פטרבורג לא ראה נחיצות בשליחת חיילים לגאורגיה שוב. בשנת 1792 הודיע גודוביץ' לארקלה כי יקבל סיוע דיפלומטי בלבד במידה ותהיה מתקפה פרסית כנגד הממלכה הגאורגית. אף על פי שננטש למעשה על רוסיה, חלם ארקלה על ממלכה מאוחדת חזקה תחת הגנת האימפריה הרוסית, שבמסגרתה יתאחדו גם הממלכה הגאורגית ממערב - ממלכת אימרתי וישוחררו גם המחוזות הגאורגיים שנכבשו על ידי העות'מאנים.
ההשלכות של אירועים אלה חלו כעבור שנים אחדות, כאשר השושלת הקאג'ארית החדשה, יצאה כשידה על העליונה במאבק הכוחות הממושך בפרס. ראש השושלת, אע'א מוחמד ח'אן קאג'אר, שם לו למטרה להחזיר את הקווקז לשליטה פרסית, עבורו הכיבוש מחדש והאינטגרציה מחדש של גאורגיה לתוך האימפריה הפרסית היה חלק מתהליך דומה שהביא את שיראז, אספהאן ותבריז תחת שלטונו. כמו הספווים ונאדיר שאה לפניו הוא ראה בקווקז חלק מפרס גופא. גאורגיה הייתה בעיניו מחוז כמו מחוז ח'וראסאן (אנ'). פרישה קבועה של המחוזות היא בלתי מתקבלת על הדעת, ויש להתנגד לפרישה כזו באותו אופן שבו יש להתייחס לפרישה של מחוז פארס או מחוז גילאן. זה היה רק טבעי עבור אע'א מוחמד ח'אן לפעול בכל האמצעים הדרושים בקווקז במטרה להכניע מחדש את ממלכות הקווקז שפרשו בעקבות מותו של נאדיר שאה ומוחמד כרים ח'אן זנד (אנ'), ולהחזיר אותן לריבונות פרסית. במיוחד מה שנחשב בעניים פרסיות כבגידה של הואלי של גאורגיה.
בפרק זמן של הפוגה ושלום במאבקים הפנימיים וייצוב המשטר מצפן, מערב ומרכז פרס, דרשו הפרסים מארקלה להתכחש להסכם עם האימפריה הרוסית ולהחזיר את הריבונות הפרסית, תמורת שלום וביטחון לממלכתו. העות'מאנים, יריבתה השכנה של פרס, הכירה, לראשונה מזה ארבע מאות שנים, בזכויותיה של פרס על כארתלי וקאחתי. ארקלה פנה ליקתרינה שהייתה אמורה להגן עליו והתחנן שתשלח לפחות 3,000 חיילים, אבל היא לא הקשיבה לו והשאירה את הממלכה הגאורגית להדוף את האיום הפרסי לבדם. למרות זאת דחה ארקלה את האולטימטום של אע'א מוחמד.
פלישה פרסית
[עריכת קוד מקור | עריכה]
באוגוסט 1795 חצה אע'א מוחמד את נהר האראס עם צבא שכלל כ- 70,000 חיילים שחולק לשלושה ראשים. האגף השמאלי נשלח לכיוון ירוואן, האגף הימני נשלח לאורך החוף הים הכספי לכיוון מוע'אן (אנ') שבדרום אזרבייג'ן בכיוון מזרח בחלק היורד של נהר האראס ומשם צפונה לשירוואן (אנ') ודאגסטן. השאה עצמו הוביל את הכוח העיקרי וצעד לכיוון מצודת שושה שבחאנות קרבאך (אנ') והטיל עליה מצור בין 8 ביולי ל-9 באוגוסט 1795. האגפים השמאלי והימי של הצבא הפרסי הכריחו את חאנות גנג'ה (אנ') וחאנות ירוואן (אנ') לשתף פעולה. לאחר שאע'א מוחמד נטש את המצור על שושה בשל התנגדות עזה אשר קיבלה סיוע מנסיך הכתר הגאורגי אלכסנדר (אנ'), נכנע החאן של קרבאך, איברהים חליל חאן (אנ'), לאע'א מוחמד לאחר דיונים, כולל תשלום מס קבוע ולקיחת בני ערובה. הכוחות הקאג'אריים לא הורשו להיכנס לשושה. מאחר שהמטרה העיקרית הייתה הממלכה הגאורגית היה אע'א מוחמד מוכן לקבל זאת ולהניח לחאנות קרבאך לאותה עת. הוא וצבאו התקדמו הלאה. ג'אוואד ח'אן (אנ') הצטרף לאע'א מוחמד בגנג'ה לאחר שהגיע להסכם עם חאנות שירוואן (אנ') יחד עם חיילי האגף הימני של הצבא הפרסי. בגנג'ה שלח אע'א מוחמד את האולטימטום האחרון לארקלה שאותו קיבל ארקלה בספטמבר 1795.
באולטימטום ציין אע'א מוחמד את עובדת היותה של גאורגיה תחת השפעת פרס מאות בשנים. בתקופת שלטונו של שאה אסמאעיל הראשון הוא שלט על מחוז גורג'יסטן (גאורגיה) ובמהלך כיבושיו נותרה גאורגיה חלק מהאימפריה הפרסית והמלך לא היה בכלל צריך להגיע לאזור הקווקז. רוב המחוזות של פרס הן בשליטת האימפריה וכעת על גאורגיה לנהוג לפי החוק העתיק שבו נחשבת גאורגיה לחלק מפרס. הוא ציין כי ארקלה חייב להופיע בפני השאה ולאשרר את צייתנותו כלפי האימפריה הפרסית. בתמורה הוא יורשה להחזיק בתואר הוואלי של גורג'יסטן (גאורגיה) ולהמשיל לשלוט בממלכתו. אם לא יעשה זאת יטופל כמו היתר וישפכו נהרות דם גאורגי ורוסי שיהיו נהרות דם גדולים כמו הקורה.
יועציו של ארקלה היו חלוקים בדעותיהם. ארקלה בסופו של דבר התעלם מהאולטימטום ושלח שליחים לסנקט פטרבורג. גודוביץ' שישב אז בגאורגייבסק (אנ') הורה לארקלה להימנע מהוצאות מיותרות ומהומות. אולם ארקלה, יחד עם סולומון השני מלך ממלכת אימרתי ועם אימרים (תושבי אימרתי) נוספים פנו דרומה מטביליסי במטרה להדוף את הפרסים.
אע'א מוחמד לא המתין לתגובתו של ארקלה, חצה את נהר האראס וצעד עם כ-35,000 חיילים (על פי אומדנים אחרים כ-40,000 חיילים). הוא תקף את העמדות המבוצרות היטב של טביליסי מכיוון דרום-מערב. ארקלה שננטש על ידי חלק מאציליו הצליח לגייס כ-5,000 חיילים, בהם כ-2,000 חיילים ממלכת אימרתי הסמוכה בראשות סולומון השני, שהיה קרוב רחוק של ארקלה משושלת בגרטיוני. הגאורגים בהתנגדות נואשת הצליחו להגיב על שורה של תקיפות פרסיות שהתרחשו ב-9 וב-10 בספטמבר. לאחר מכן נאמר כי מספר בוגדים גאורגיים העבירו מידע לפרסים שלפיו לא נותר לגאורגים כוח רב להגנת טביליסי והצבא הקאג'ארי ביטל לפיכך את תוכניתו לשוב לפרס. מוקדם בבוקר ה-11 בספטמבר הוביל אע'א מוחמד באופן אישי מתקפה כוללת כנגד הגאורגים. בהסתערות פרשים עזה בחסות דו-קרב ארטילרי הצליחו הפרסים לחצות את נהר הקורה, לאגף את הצבא הגאורגי ולהשמיד חלק גדול ממנו. ארקלה ניסה לבצע התקפת נגד אבל נאלץ לסגת לעמדות הפנויות האחרונות בפאתי טביליסי. עם רדת הלילה היו הכוחות הגאורגים מותשים ומעטים. הארטילריה הגאורגית ששרדה הספיקה לזמן קצר שעיכב את הפרסים המתקדמים ואיפשר, לארקלה השני ופמלייתו שמנתה כ-150 גברים, לברוח דרך העיר להרים כדי להתארגן למלחמת גרילה. הלחימה ברחובות טביליסי ובמצודת נריקלה נמשכה. בתוך שעות בודדות הייתה השליטה של אע'א מוחמד בבירה הגאורגית מוחלטת. תוצאת הקרב גרמה להרס מוחלט של טביליסי, העיר נבזזה ונשרפה, רבים מתושביה נהרגו בקרבות רחוב תושביה נטבחו ואלפי פליטים נמלטו למחוזות אחרים של גאורגיה[3]. בין ההרוגים היה הארכיבישוף של טביליסי דוֹסִיתֵאוֹז תּבִּילֵלִי (אנ'). הצבא הפרסי חזר עמוס שלל רב ועם כ-15,000 שבויים. הגאורגים איבדו כ-4,000 איש בקרב. הצבא הפרסי עצמו ספג אף הוא אבדות כבדות הם איבדו כ-13,000 איש שהיו כשליש מכוחם הכולל. ממלכת כארתלי-קאחתי לא התאוששה לאחר הפלישה, ומספר שנים לאחר נסללה הדרך לסיפוחה של ממלכת כארתלי-קאחתי לאימפריה הרוסית.
אחרית דבר
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1796, לאחר שכבש את טביליסי והיה בשליטה ממשית על מזרח גאורגיה, הוכתר אע'א מוחמד רשמית לשאה במישור מוע'אן (אנ')[4] בדיוק במקום בו הוכתר קודמו נאדיר שאה כשישים שנה מוקדם יותר. בת חסות של האימפריה הרוסית נענשה ויוקרתה של רוסיה נפגעה. ארקלה חזר לטביליסי כדי לבנות מחדש את העיר אך חורבן בירתו היה מכת מוות לתקוותיו ולמיזמים שלו. כשגודוביץ' שמע על נפילת טביליסי האשים גודוביץ' את הגאורגים עצמם וכדי להחזיר את יוקרתה של רוסיה הכריזה יקתרינה השנייה מלחמה על פרס (אנ') בהתאם להצעתו של גודוביץ'. באפריל 1796 יצא צבא רוסי למסע עונשין כנגד הקאג'ארים בראשות גנרל ולריאן זובוב (אנ') אבל יקתרינה נפטרה בנובמבר של אותה שנה ויורשה הצאר פאבל הראשון החזיר את המשלחת ממסעה.
אע'א מוחמד נרצח מאוחר יותר בהתנקשות בשנת 1797 בשושה בהכנסות למסע נוסף כנגד גאורגיה, המלך ארקלה השני נפטר בתחילת 1798. ההחלה המחודשת של ההגמוניה הפרסית על גאורגיה לא נמשכה זמן רב. בשנת 1799 צעדו הרוסים לטביליסי. השנים שלאחר מכן התאפיינו באנדרלמוסיה ובלבול, והממלכה המוחלשת שבירתה חצי הרוסה הייתה כפרי בשל לסיפוחה לאימפריה הרוסית. בשנת 1801 סופחה הממלכה הגאורגית לאימפריה הרוסית (אנ'), על ידי אלכסנדר הראשון, לאימפריה הרוסית, זמן קצר לאחר הכתרתו של גאורגי השנים עשר (אנ') למלך ממלכת כארתלי-קאחתי. כפי שהפרסים לא יכלו לוותר על עבר הקווקז ודאגסטן, שהיו חלקים אינטגרליים של פרס במשך מאות שנים, כך גם הרוסים. תוצאות קרב קרצניסי הובילו ישירות למלחמת רוסיה–פרס (1804–1813) ומלחמת רוסיה–פרס (1826–1828), שבו ניסה פתח עלי שאה קאג'אר (אנ'), יורשו של אע'א מוחמד ח'אן, לעצור את ההתקדמות הצבאית של הרוסים ולהשיב את השליטה הפרסית מצפון לנהרות האראס והקורה. לאחר מלחמות אלה ויתרה פרס על עבר הקווקז ודאגסטן לרוסיה הקיסרית בהסכם גוליסטן (1813) והסכם טורקמנצ'אי (1828). בעקבות מלחמת רוסיה–פרס (1804–1813) ויתרה פרס על השליטה בממלכת כארתלי-קאחתי באופן רשמי, וסימנה בכך את תחילת פרק השליטה הרוסית בהיסטוריה של גאורגיה.
