לידה |
13 בנובמבר 1893 גאלאץ, רומניה |
---|---|
פטירה |
13 באוקטובר 1974 (בגיל 80) תל אביב-יפו, ישראל |
שם לידה | Rubin Zelicovici |
מקום קבורה | בית הקברות טרומפלדור |
מקום לימודים | |
תחום יצירה | ציור |
פרסים והוקרה |
|
ראובן רוּבִּין (13 בנובמבר 1893, גאלאץ – 13 באוקטובר 1974, תל אביב) היה מגדולי הציירים הישראליים; התפרסם בתקופת המנדט הבריטי ובראשית המדינה. הוא ביטא ביצירותיו את תחושת האור והרוחניות של ארץ ישראל. על מכלול יצירתו זכה בפרס ישראל לשנת 1973.[1]
ראובן רובין נולד ב-1893 בגאלאץ שברומניה למשפחה חסידית ענייה בשם ראובן זליקוביץ'.[2] אביו היה חזן.[1] בשנת 1912 עלה לארץ ישראל בפעם הראשונה כדי ללמוד אמנות בבצלאל. הוא לא אהב את השיטה שהייתה נהוגה בבצלאל, וכעבור שנה, ב-1913, עזב לפריז[3] כדי ללמוד באקדמיה "אקול דה-בוזאר". עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה חזר לרומניה לעיירה פלטיצ'ן שבצפון מולדובה הרומנית, ובה נשאר עד תום המלחמה. ב-1915 ערך ביקור באיטליה.
ב-1919 הגיע לצ'רנוביץ (בירת בוקובינה) ושהה בה עד 1920, ואז נסע לארצות הברית. בתקופה זו פרסם כמה יצירות שיריות ביידיש, בין היתר בכתב העת Libertatea (ברומנית: החירות). שיאו של המסע היה תערוכת יחיד בניו יורק ב-1922.
ב-1923 שב רובין לארץ ישראל חדור בתפיסה אמנותית ייחודית ובעל ידע בטכניקות ציור שרכש בארצות הברית. הוא היה מן הבולטים באמני אסכולת ארץ ישראל שמרדו באסכולה ה'גלותית', לשיטתם, שנלמדה לכאורה בבצלאל. ב-1924 היה רובין הצייר הארצישראלי הראשון שהציג תערוכת יחיד של ציוריו במגדל דוד שבירושלים. שם התערוכה היה "הכל מזמר בקווים ובצבעים את יופי החיים".
בעקבות סירובו של הנציב העליון הרברט סמואל להשתתף בפתיחת התערוכה בשל הסתייגותו מסגנונו האמנותי של רובין, השתתף רובין בהקמת אגודת הציירים והפסלים בארץ ישראל, ונבחר לוועד הראשון שלה עם יוסף זריצקי ואברהם מלניקוב. במשך כמה שנים היה יושב ראש האגודה.[4]
ראובן רובין נהג לחתום על ציוריו בשם "ראובן". הוא צייר בסגנון גאה ואישי, וכמו ציירים אחרים בני דור החלוצים יצר בסגנון ארצישראלי נקי וישיר. עם השנים הלך ופחת המבע החומרי בציוריו, והנושאים נעשו רוחניים יותר ויותר, אפופים בכעין עשן קסום או ערפל מואר. הוא הרבה לצייר את נופי הארץ, ובעיקר את נופי ירושלים והגליל ובהם כרמי זיתים,
כמו כן עבד ראובן בתכנון תפאורה לתיאטרון הבימה ולעוד תיאטראות בתל אביב.
ב-1948 מונה לחבר בוועדה המקצועית של ועדת הסמל והדגל, שבחרה בסמל מדינת ישראל. בשנים 1948–1950 היה הציר הדיפלומטי הראשון של ישראל ברומניה.
ראובן זכה בפרס דיזנגוף ב-1964 ובפרס ישראל ב-1973.
ב-1929 נישא רובין בתל אביב לאסתר דייוויס מניו-יורק, היא הייתה בת 19 והוא בן 35. ילדיהם הם דוד רובין ואריאלה גניגר.[5] נכדו הוא הצייר גדעון רובין.[6]
רובין נפטר ב-1974 ונטמן בבית הקברות טרומפלדור בתל אביב. את קברו עיצב הפסל משה ציפר. הוא הוריש את ביתו לעיריית תל אביב. ב-1983 נפתח בו בית ראובן, המשמש מוזיאון ליצירותיו. אלמנתו, אסתר, נפטרה ביולי 2010, בגיל 99.[1]
בשנת תשס"ז 2007 נערכו שתי תערוכות מקיפות של עבודתו; אליהן הובאו יצירות ממוזיאונים, ממוסדות ציבור ומאספנים פרטיים ברחבי תבל. היצירות הוצגו במוזיאון ישראל בתערוכת "נביא בעיר"[7] ובמוזיאון תל אביב לאמנות בתערוכת "מקום חלום".[8]
זוכי פרס ישראל בתחומי האמנות החזותית | ||
---|---|---|
פיסול | זאב בן-צבי (1953) • יצחק דנציגר (1968) • אריה ארוך (1971) • ראובן רובין (1973) • דני קרוון (1977) • בתיה לישנסקי, יחיאל שמי (1986) • מנשה קדישמן (1995) • יגאל תומרקין (2004) • מיכה אולמן (2008) | |
ציור | יוסף זריצקי (1959) • מרדכי ארדון (1963) • מרסל ינקו (1967) • יוסל ברגנר, אנה טיכו, פנחס ליטבינובסקי (1980) • יחזקאל שטרייכמן (1990) • לאה ניקל (1995) • משה קופפרמן (2000) • פנחס כהן גן (2008) | |
ציור ופיסול | זהרה שץ • (1955) בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים (1958) • מיכאל גרוס (2000) | |
אדריכלות | דב כרמי (1957) • אריה שרון (1962) • דורה גד, אלפרד מנספלד (1966) • בנימין אידלסון (1968) • יעקב רכטר (1972) • אריה אלחנני (1973) • אברהם יסקי (1982) • דוד רזניק (1995) • ליפא יהלום, דן צור (1998) • רם כרמי (2002) • יעקב יער, עדה כרמי-מלמד (2007) • אדם מזור (אדריכלות ועיצוב; 2013) | |
עיצוב | יונה פישר, אלישבע כהן (1977) • דן ריזינגר (1998) • דוד טרטקובר (2001) • ירום ורדימון (2007) | |
תולדות האמנות | בצלאל נרקיס (1999) • זיוה עמישי-מייזלש (2004) | |
צילום | דוד רובינגר (תקשורת; 1997) • מיכה בר-עם (2000) • אלכס ליבק (2005) • פטר מירום (2010) | |
אמנות פלסטית | יעקב דורצ'ין (2011) • מיכל נאמן (2014) • שרה ברייטברג-סמל (2020) • מיכל רובנר (2023) |