רב אחאי

ערך זה עוסק בחכם שמוזכר בכינוי הסתמי "רב אחאי". אם התכוונתם לחכמים אחרים בשם זה, ראו להלן וברב אחא (פירושונים).

ראש ישיבה
רב אחאי

לידה	בבל
פטירה	506 ד'רס"ו
מדינה	בבל, האימפריה הסאסאנית
מקום פעילות	פומבדיתא, בבל
תקופת הפעילות	הדור השני לסבוראים
השתייכות	ישיבת פומבדיתא

רב אחאי (לפעמים מוזכר בשם רב אחא) - מחכמי הדור השני של הסבוראים^[1], על גבול הדור הראשון. רב אחאי הוא הסבורא ששמו מוזכר בתלמוד הבבלי יותר מכל חכם סבוראי אחר. קושיותיו מובאות בתלמוד בפתיחה "פריך רב אחאי" (הקשה רב אחאי). בארץ ישראל אמרו עליו: "היזהרו ברבנו אחאי, שמאיר עיני גולה הוא". לגבי זהותו ותקופתו המדויקת קיימות מספר השערות.

אזכוריו בתלמוד הבבלי

כשאר חכמי הסבוראים, נטל רב אחאי חלק בעריכת התלמוד הבבלי, שכללה הוספת ביאורים, הערות ודיוקים לשוניים^[2], לרוב באופן אנונימי, בלא הזכרת שם החכם; אמנם לעיתים מוזכר שם החכם. רב אחאי מוזכר בתלמוד יותר מכל חכם אחר מתקופת הסבוראים. ברוב הפעמים הוא מקשה על מהלך תלמודי שנאמר בדורות שקדמו לו, ושמו מוזכר בסמוך לקושיותיו בביטוי הייחודי "פריך רב אחאי" (או רב אחא). בפעם אחת מוזכרת תשובה שלו ובפתיחתה הביטוי "פשיט רב אחאי". בשתי פעמים מוזכר רב אחאי יחד עם חברו, רב שמואל בריה דרב אבהו^[3]. במקור אחד חלק רב אחאי עם רבה יוסי, ראש ישיבת פומבדיתא^[4].

המחלוקת המפורסמת שבה השתתף רב אחאי, היא בנושא "עיזא כרכוז", בדיון בעניין איסור אכילת חֵלֶב^[5]. חלב של בהמה אסור באכילה, ושל חיה מותר. התלמוד דן בסימני ההבחנה בין חיה לבהמה. בביתו של ראש הגולה נשחט "עיזא כרכוז" - כעין עז שקרניו חדורות (מחודדות) וחרוקות (מלאות פגימות וחריצים), והוציאו ממנו חֵלֶב מלוא הסל. התעורר הספק, האם עז זה מין חיה הוא, שכן צורת קרניו תואמת את סימני החיה, או שהוא מין בהמה, כשאר מיני העיזים?^[6]. בכך התעוררה מחלוקת: רב אחאי אסר את החלב באכילה (שזהו מין בהמה), ורב שמואל בריה דרב אבהו התיר, ואף אכל ממנו. השאלה נשלחה לחכמי ארץ ישראל. אמנם פסקו הלכה כרב שמואל, שהחלב מותר באכילה כי מין זה חיה הוא, אולם הוסיפו הסתייגות: "והיזהרו ברבינו אחאי, שמאיר עיני גולה הוא". כלומר, אל תנהגו היתר בפניו של רב אחאי אלא אחר שישתכנע, והיזהרו לנהוג בו כבוד.

זהותו

בעניין זהותו חלוקות הדעות, אם כי בקרב האחרונים מקובל לשייך אותו בפשטות לתקופת הסבוראים. כמו כן הועלו כמה אפשרויות לזהות אותו עם חכמים אחרים שנזכרו בשמות דומים.

התקופה

כתבו בעלי התוספות^[7]:

פריך רב אחאי - בכל מקום לשונו משונה, כפי שמצינו בראש כתובות (דף ב ע"ב): "פשיט רב אחאי". ומתוך כך היה אומר רבינו שמואל, שהוא רב אחאי שעשה השאילתות, שהיה מרבנן סבוראי שאחרי רבינא ורב אשי שהיו סוף הוראה; וכתבו אחרי כן דבריו בתוך התלמוד. אבל בההיא שבכתובות נמצא רב אשי שמדבר אחריו.

כלומר, לשיטת הרשב"ם רב אחאי זה הוא מן הסבוראים, לאחר תקופת האמוראים. בעלי התוספות מקשים על זיהוי זה של הרשב"ם, שהרי בסוגיה אחרת, בתחילת מסכת כתובות, מקשה רב אחאי קושיה ורב אשי, שהיה בן הדור השישי לאמוראים, משיב על דבריו!
לכן - לשיטת רבנו תם שמובא בתוספות בכתובות^[8] - רב אחאי הוא אמורא.

אולם, היה מי שהעיר, שיש ליישב את קושיית התוספות על הרשב"ם, שבסידור התלמוד ובעריכתו הוקדמו לעיתים דברי חכמים מאוחרים לפני דבריהם של אמוראים שקדמו להם. כשנמצאו דברי אמוראים ראשונים ששייכים עניינית לאחר דבריהם של אמוראים אחרונים, כגון שעל ידיהם נמצאה תשובה לשאלה שנשאלה מאוחר יותר, הוכנסו הדברים לפי סדר ענייני, ולא לפי סדר כרונולוגי. וכן כאן, דברי רב אשי סודרו אחרי דברי רב אחאי מפני שיש לראות בהם כעין תשובה לדבריו^[9].
הערה נוספת שהעירו בעניין זה היא, שבנוסחאות שבכתבי יד של מסכת כתובות לא מוזכר רב אשי, וניתן לשער שזו תוספת שהשתרבבה לתלמוד בשלב מאוחר יותר^[10].

תמיהה נוספת שהועלתה על גישתו של הרשב"ם, היא בשיוכו של ספר השאילתות לרב אחאי, שמוזכר בדברי הרשב"ם שהובאו לעיל. הקושי בכך הוא, שבעל השאילתות, רב אחאי משבחא, חי זמן רב מאוחר יותר, בעיצומה של תקופת הגאונים! לכן, היה מי שטען שהמילים "שעשה השאילתות", בדברי התוספות, לא נזכרו במקור, אלא ניתוספו על ידי תלמיד טועה שסבר כן וכתב זאת בתוך דברי התוספות^[11].

נקודה נוספת שהובאה כראָיה לצורך העניין, היא הלשון המשונה שבה פותח התלמוד הבבלי את ציטוט קושיותיו של רב אחאי - "פריך רב אחאי", ניסוח ששמור רק לרב אחאי. קושיותיהם של אמוראים אחרים מוזכרות בתלמוד בלשון שונה - "מתקיף לה רב יוסף", "איתיביה אביי", ביטויים הרווחים בתלמוד למאות ולאלפים^[12]. מכאן, טענו, ראיה שרב אחאי היה מאוחר לאמוראים, שמפני כך סגנונו השתנה. התוספות דחו ראיה זו בדוגמאות לאמוראים נוספים שסגנון דבריהם מיוחד משאר החכמים ("לייט עלה אביי" ועוד)^[14].

הגישה המקובלת אצל חוקרי התלמוד, היא שרב אחאי חי בתחילת תקופת הסבוראים^[15].

חכמים בעלי שם דומה

בסוף תקופת האמוראים ובתקופת הסבוראים פעלו חכמים נוספים שנשאו את השם "רב אחאי" או "רב אחא", אך לא בכינוי סתמי. שמותיהם הועלו בקרב חוקרי התלמוד בניסיון לזהות את רב אחאי (שמוזכר כך, בכינוי הסתמי) עם אחדים מהם.

רב אחאי מבי חתים

רב אחאי (או: אחא) מבי חתים הוא חכם שמוזכר באיגרת רב שרירא גאון כאחד הסבוראים שמדבריהם נכנסו לתלמוד הבבלי. רב שרירא גאון מציין את הדברים שנכנסו בשמו לתלמוד - בדרשה על הפסוק "וצקלג ומדמנה וסנסנה"^[16], כנוטריקון: "כל שיש לו צעקת לגימא על חברו ודומם - שוכן בסנה עושה לו דין"^[17]. בי חתים - ציין רב שרירא גאון - היא עיר בסביבות העיר נהרדעא.

במהדורות המודפסות של התלמוד המאמר מוזכר בשמו של "רב אחא מבי חוזאה", שלא כמוזכר באיגרת רב שרירא גאון; אולם יש מי שגרס בתלמוד "רב אחאי מבי חתים"^[18].

בספר "דורות הראשונים", של החוקר הרב יצחק אייזיק הלוי, זיהה את רב אחאי מבי חתים עם רב אחאי, ולדעתו חכם אחד הוא. חוקרי תלמוד נוספים הצטרפו להשערה זו^[19], אך היא אינה מוסכמת על הכל, ולזיהוי זה יש מתנגדים^[20].

יש מי שטען, שרב אחאי מבי חתים הוא אחד משני "רב אחאי" אחרים שמוזכרים בהמשך איגרת רב שרירא גאון בציון שנת פטירתם, רב אחאי בר רב הונא ורב אחאי בריה דרבה בר אבוה (ראו להלן); אלא שלא ידוע מי מהם הוא^[21]. יש מי שסבר שהוא סתם "רב אחאי" המוזכר בתלמוד, והוא רב אחאי בר הונא המוזכר באיגרת רב שרירא גאון^[22].

רב אחאי בר הונא

רב אחאי בר רב הונא מוזכר באיגרת רב שרירא גאון בשם זה. ב"ספר הקבלה" להראב"ד מוזכר בשם "רב אחי בר הונא".

לפי הנאמר באיגרת רב שרירא גאון, נפטר רב אחאי בר הונא ביום ראשון, ד' באדר ד'רס"ו (506). ב"ספר הקבלה" מובא שנפטר בשנת ד'רע"ה (515), והיה ראש ישיבה שנה אחת בפומבדיתא, אחרי פטירתו של רבה יוסי, בפתח הדור השני של הסבוראים.

בזיהוי של רב אחאי בר הונא עם "רב אחאי" (הסתמי) תומך רבי זאב וולף רבינוביץ' בספרו "שערי תורת בבל". לדעתו, רב אחאי היה אחיו של רבינא בר רב הונא, הוא רבינא האחרון^[23]

רב אחאי בריה דרבה בר אבוה

רב אחאי בריה דרבה בר אבוה, (או: רב אחא בריה דאבוה, רב אחא רבה), מוזכר אף הוא באיגרת רב שרירא גאון. לפי הנאמר באיגרת, נפטר רב אחאי זה ביום הכיפורים ד'רע"א (510).

בספר "תקופת הסבוראים וספרותה", לר' יעקב אפרתי, זיהה אותו עם רב אחאי; וכן כתב שם: "וייתכן אפוא שהוא רב אחאי שהאיר עיני הגולה"^[24].

רב אחא (חברו של רבינא)

בתלמוד מוזכרות כמה וכמה מחלוקות בין רבינא האחרון לבין רב אחא, והתלמוד אף מביא כלל, שבכל מקום שבו נחלקו רבינא עם רב אחא, רבינא הוא המקל ורב אחא מחמיר; וההלכה - מוסיף התלמוד - נפסקה כדעת רבינא, להקל. לכלל זה מציין התלמוד שלושה יוצאים מן הכלל - שמסומנים במילים הארמיות "אומצא, ביעי ומזרקי"^[25] - בשלוש הלכות אלו רבינא הוא זה שהחמיר ורב אחא היקל, וההלכה בהן נפסקה כדעתו של רב אחא, לקולא^[26].

זיהוי של רב אחא עם רב אחאי הוצע גם כן, כבר על ידי רבי יהודה ברבי קלונימוס משפירא, מבעלי התוספות, בספר "יחוסי תנאים ואמוראים". בדבריו, שצוטטו גם על ידי פרופ' חנוך אלבק, נאמר שרב אחאי החולק עם רב שמואל בריה דרב אבהו בעניין "עיזא כרכוז"^[27] הוא רב אחא חברו של רבינא. אם לא נאמר שבעל "יחוסי תנאים ואמוראים" מתייחס לנוסחה אחרת בתלמוד ("רב אחא" במקום "רב אחאי"), הרי שמזוהה רב אחא חברו של רבינא עם רב אחאי^[28].

רב אחא בר רב

רב אחא בר רב נזכר כתלמיד לפני רבינא הראשון, ומוזכר גם במחלוקת עם רבינא האחרון, שבעניינה באו לשאול את מר בר רב אשי^[29].

נכדו, רב משרשיא, נמנה אף הוא על החכמים ומוזכר בתלמוד שבא להסביר את דברי סבו^[30].

לפי הרב פרופ' אליהו רחמים זייני, בספרו "רבנן סבוראי וכללי ההלכה", הוא "רב אחא" שמוזכר בשם הסתמי כבר הפלוגתא של רבינא האחרון; ומאחר שרב אחא זוהה לעיל עם רב אחאי, הוא רב אחא בר רב^[31].

בלבול שנוסף לפרשה זו היא קיומו של אמורא נוסף, תלמידו של רב אשי, בשם רב אחא בריה דרבא. היה מי שזיהה אותו עם רב אחא חברו של רבינא, והיה גם מי שניסה לזהותו עם רב אחא בריה דרב. השמות הדומים יצרו בלבול לא קטן בזיהוי, תרמה לכך גם העובדה ששני חכמים היו בשם רבינא והניסיון לקבוע את תקופתו של חכם מסוים לפי רבותיו וחבריו נעשה קשה יותר.

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
טקסט בוויקיטקסט: קטגוריה:רב אחאי

• הרב אהרן הימן, "רב אחאי", תולדות תנאים ואמוראים, לונדון, תר"ע, באתר ויקיטקסט

הערות שוליים

1. ספר הקבלה לראב"ד, עמ' 33 במהדורת גרשון כהן
2. ראו ספרי המחקר בנושא.
3. ראו קידושין יג ע"א ובמקורות המצוינים על הדף; כתובות ב ע"ב; חולין נט ע"ב.
4. בבלי, תענית יח ע"ב, לגרסת מסורת הש"ס (שמצוינת על הדף) ומספר ראשונים; וכפי שכתבו בספר "דורות הראשונים" לר' יצחק אייזיק הלוי, ובספר "רבנן סבוראי ותלמודם" לר' בנימין מנשה לוין. ראו "רבנן סבוראי וכללי ההלכה" עמ' 20–21, שמביא גם שיש מי שהתנגד לגרסה זו.
5. ויקרא ג, יז: "כָּל־חֵלֶב וְכָל־דָּם, לֹא תֹאכֵלוּ". וכן שם פרק ז, כב-כה: "כָּל־חֵלֶב שׁוֹר וְכֶשֶׂב וָעֵז לֹא תֹאכֵלוּ. וְחֵלֶב נְבֵלָה וְחֵלֶב טְרֵפָה יֵעָשֶׂה לְכָל־מְלָאכָה, וְאָכֹל לֹא תֹאכְלֻהוּ...".
6. לפי רש"י. ראו בספר דקדוקי סופרים ובראשונים אחרים על הסוגיה לנוסחאות אחרות בשם העז.
7. זבחים קב ע"ב. המילים הארמיות תורגמו לעברית.
8. ב ע"ב ד"ה פשיט.
9. "תולדות תנאים ואמוראים" ערך רב אחאי; "רבנן סבוראי וכללי ההלכה" עמ' 25; על-פי תוספות בחולין ב ע"ב, וכן תוס' עבודה זרה נד ע"א ד"ה אמר חזקיה ורש"י שם עא ע"ב ד"ה אבל לא.
10. המאירי; "אוצר הגאונים" כתובות תשובה 2; דקדוקי סופרים; "רבנן סבוראי וכללי ההלכה" עמ' 22. [1]
11. דורות הראשונים" של ר' יצחק אייזיק הלוי פרק כג; "תולדות תנאים ואמוראים" לר"א היימאן; "תקופת הסבוראים וספרותה" לרי"א אפרתי עמ' קכג בהערה; "רבנן סבוראי וכללי ההלכה" עמ' 22.
12. לדוגמה - ברכות כד ע"א; שם לו ע"ב.
13. התלמוד כהוויתו, באתר www.daat.ac.il
14. תוס' בכתובות ב ע"ב. ראו התייחסות גם במאמר זה^[13], בפסקה שכותרתה "האם ניתן לזהות את תלמודם של רבנן סבוראי באמצעות שינויי לשון?".
15. "ספר כריתות" לרבי שמשון מקינון; "שם הגדולים" להחיד"א (ערך רב אחא) ובשם האר"י ב"שער הגלגולים"; "דורות הראשונים"; "תולדות תנאים ואמוראים" לר"א היימאן; "תקופת הסבוראים וספרותה" לרי"א אפרתי עמ' קכג בהערה; "רבנן סבוראי וכללי ההלכה" לרב זייני; "אטלס עץ חיים" לרב רפאל הלפרין; "שערי תורת בבל" לר' לרבי זאב וולף רבינוביץ'; ועוד.
16. יהושע טו, לא.
17. בבלי, גיטין ז ע"א. הדרשה היא על דרך הנוטריקון: "כל שיש לו צעקת לגימא על חברו" - כלומר, טרוניה על חברו שגוזל מזונותיו ופרנסתו. 'צעקת לגימא' נרמז במילה 'צקלג'. "ודומם" - שותק. רמוז במילה 'מדמנה'. "שוכן בסנה" - 'סנסנה' - "עושה לו דין".
18. בכתבי יד מופיע בכמה צורות: בכתב יד מינכן אין נזכר שם האומר (ייתכן שזהו המשך דבריו של רב הונא בר נתן, שהוא הדובר לפני כן) [2]. צורות נוספות: מבי חוזאה [3] (ללחוץ 'הבא'); מבי חוזאי [4] ; מבי חוזים [5] (ללחוץ 'הבא'). רבים הביאו בשם ספר הערוך, ערך 'צקלג', שגורס "רב אחא מבי חתים"; אולם מדבריו נראה שגרס "רב אחא חתים בה" (=חותם בה; בדרשה זו על הפסוק).
19. "דורות הראשונים" חלק ג דף כט; "אטלס עץ חיים".
20. "שערי תורת בבל", רבי זאב וולף רבינוביץ', עמ' 186, 528.
21. "אטלס עץ חיים"; וכן משמע ב"תולדות תנאים ואמוראים" לר"א היימאן.
22. הרב אברהם אורנשטיין, אנציקלופדיה לתארי-כבוד בישראל, ערך 'בי חתים'.
23. הרב זאב וולף רבינוביץ', שערי תורת בבל, ירושלים: דפוס סיון, 1961, עמ' 186,528,הרב רפאל הלפרין, אטלס עץ חיים, הקדש רוח יעקב, 1985, עמ' כרך ד', 134, הרב אברהם אורנשטיין, ערך 'בי חתים', אנציקלופדיה לתארי כבוד בישראל, תל אביב: נצח, 1960.
24. עמ' קכג הערה 14; ברמזו לדברי התלמוד בחולין נט ע"ב.
25. מילולית: בשר, ביצים וגיד הצוואר; מדובר בדיני מליחה ואיסור אכילת דם, והמציאוּת היא שהניח אותם על גחלים.
26. בבלי, פסחים עד ע"ב; חולין צג ע"ב.
27. בבלי, חולין נט ע"ב; ראו לעיל.
28. גישה זו נתמכת על ידי הרב אליהו רחמים זייני בספרו "רבנן סבוראי וכללי ההלכה" פרק 16 בכלל ועמ' 260 בפרט. שם הביא דברי יחוסי תנאים ואמוראים (הוצאת הרב מיימון עמ' ק ואילך), ודברי חנוך אלבק (מבוא עמ' 442 הערה 459).
29. ראו בבלי חולין לג ע"א; ושם צז ע"ב לגרסת הב"ח.
30. סנהדרין עו ע"ב-עז ע"א; חולין מט ע"א לנוסחאות מסוימות.
31. הרב זייני הקדיש פרק שלם (17) בספרו לעניין "פליגו בה רב אחא ורבינא", שבו הביא מקורות רבים מן התלמוד ודן בהם. אולם, בספר "תולדות תנאים ואמוראים" משמע שהרב היימאן (בשם ספר יוחסין השלם) אינו מצטרף לזיהוי זה. ראו גם בספר "שערי תורת בבל", לר' זאב וולף רבינוביץ', עמוד 339.