לידה |
22 באפריל 1931 תל-אביב, פלשתינה (א"י) |
---|---|
פטירה | 9 בפברואר 2012 (בגיל 80) |
שם לידה | שפרה שיפמן |
מדינה | ישראל |
מקום קבורה | בית העלמין ירקון |
מקום לימודים | אוניברסיטת תל אביב, אוניברסיטת בר-אילן, האוניברסיטה העברית בירושלים, מכללת לוינסקי לחינוך |
שפות היצירה | עברית, בבלית, אכדית, שומרית, אנגלית |
בן או בת זוג | מתתיהו שמואלביץ' |
פרסים והוקרה |
|
"ש. שפרה" הוא שם העט שבו נודעה שפרה שיפמן שמואלביץ (22 באפריל 1931 – 9 בפברואר 2012) הייתה משוררת, מתרגמת, סופרת וחוקרת ספרות ישראלית. כלת פרסים רבים.
ש. שפרה, החמישית בין שמונה ילדים, נולדה בתל אביב[1], גדלה בבני ברק למשפחה ירושלמית ותיקה[2]; אביה היה מראשוני המורים בארץ ישראל. היא למדה בגימנסיה תלפיות בתל אביב, וסיימה את מכללת לוינסקי לחינוך. כמו כן, למדה קבלה, פילוסופיה יהודית, ספרות עברית, ובהמשך גם שומרית ואכדית. שיריה הראשונים התפרסמו ב-1953.
ש. שפרה הייתה חברת הנהלת "אמנות לעם" ויו"ר המדור לספרות; הקימה את "המרכז לספרות ילדים ערבית" בשיתוף עם המכללה למורים ערבים בחיפה ובניהולו של המשורר נעים עריידי. עסקה שנים רבות בהוראה ופיתחה תוכניות לימודים ייחודיות בספרות. מ-1998 עד 2006 לימדה באוניברסיטת תל אביב (כמורה מן החוץ) ובמכללת לוינסקי לחינוך.
בשנת 1964 נישאה למתי שמואלביץ.
שפרה שיפמן שמואלביץ נפטרה ב-9 בפברואר 2012, בגיל 80, לאחר מחלה ממושכת. היא נקברה לצד בעלה בבית העלמין ירקון.
ארכיונה האישי נמצא בארכיון גנזים של אגודת הסופרים בבית אריאלה בתל אביב.
עבודתה הגדולה ביותר של ש. שפרה, שאותה עשתה בצוותא עם פרופ' יעקב קליין, היא מפעל התרגום שהקדישה לו 15 שנים מחייה - האנתולוגיה "בימים הרחוקים ההם" משירת המזרח הקדום. השניים תרגמו משפות המקור - שומרית ואכדית. האנתולוגיה של השירה בת 4,500 השנים מחזיקה כ-670 עמודים, והיא מכילה אפוסים, מיתוסים ומחזורי שירים, כגון: עלילות גילגמש, אנומה אליש, מחזור שירי תמוז-אשתר, ועוד.
ערכו של תרגום זה הוא ייחודי, מאחר שמקור רוב התרגומים הקלאסיים לעברית הוא בתרבות המערב, ואילו תרגום זה נלקח מתרבות המזרח. התרגום חושף את התשתית המשותפת של המיתולוגיה של המזרח הקדום ושל סיפורי הבריאה והמבול המקראיים, ומגלה קול נשי ייחודי ומלא עוצמה.
בשנותיה האחרונות פרסמה ספרי ילדים ונוער העוסקים גם הם במיתולוגיה השומרית-אכדית ובבלית. דרך דמותו של סופר אשורי דמיוני קרדי-נרגל, המספר סיפורים למלך אשורבניפל, הציגה לקוראים הצעירים את סיפורי המיתולוגיה.
החוט המקשר בין עבודת התרגום שלה לרבות מעבודותיה האחרות הוא הקשר למקום (ארץ ישראל והמזרח התיכון). על פי דבריה, הגיעה להתעניינות בספרות המזרח הקדום כתוצאה מהתעמקותה ביצירתו של נסים אלוני[3]. קשר זה היה מרכזי לאידאולוגיה של החבורה שכונתה הכנענים, וש. שפרה הייתה מקורבת לחבריה, ובפרט ליונתן רטוש. עליו העידה שערך את שיריה הראשונים[4], ושחלק מכתביו הוציאה לאור אחרי מותו, ולאהרן אמיר[5]. הייתה חברת מערכת בעמותת "קשת החדשה".
שירתה של ש. שפרה תורגמה לשפות שונות, ויצירתה המקורית ותרגומיה פורסמו בכתבי עת ובמוספי ספרות.
בימים הרחוקים ההם - אנתולוגיה משירת המזרח הקדום, מתורגמת מן השומרית והאכדית בהוצאת עם עובד והמפעל לתרגום ספרות מופת, 1996 בשיתוף עם פרופ' יעקב קליין.
עבודת התרגום הייתה רצופה קשיים בשחזור הטקסט של האפוס "עלילות גילגמש": לא היה בנמצא כתב יד ברור ואחיד; שנים עשר לוחות הטיט המקוריים שנמצאו באמצע המאה ה-19 פוענחו על ידי חוקרים רבים והורכבו בצורות שונות; היו בהם מקומות שבורים וחסרים או קטעים מוקשים שעסקו בפולחנים קדומים ובלתי מוכרים; הפעלים הן בשפה השומרית והן בזו האכדית מצויים בסופי המשפטים; לרוב המצאי הלשוני - מלבושים, צמחים, מאכלים, כלים וכו' – לא היו מקבילות עבריות.
קושי נוסף במלאכת התרגום עלה בדמות ניב מיוחד (אֶמֶסַל) המאפיין שירי אהבה וקינות מפי נשים. כמו כן, דמיון האכדית לעברית, אשר מקל לכאורה את חיי המתרגם, עשוי להפילו בפח ולגרום לטעויות בהבנת הטקסט. ההקלה היחידה בעבודת התרגום הייתה היעדר הצורך לשחזר את משקל השירה השומרית, מאחר שמיקומי ההטעמות אינם ידועים, ולכן ננקטה השיטה הטונית הטהורה.
נעשה ניסיון לשחזר את המנגינה של השירה השומרית ולכוון לאוזנו של הקורא. נעשה שימוש בעברית מקראית מבחינת התחביר; לדוגמה, כינוי השעבוד המקראי "אשר" (ולא בכינוי המאוחר "ש"), וגם בכינויי היחס של העברית המקראית. מאחר שאוצר המילים המקראי המצומצם לא ענה על כל הצרכים, היה צורך לעשות שימוש במילים מתקופות מאוחרות יותר. במקרים מסוימים סייע המקרא בהשלמת מילים שחסרו במקור.
מילון אכדי-אנגלי בן 20 כרכים, הכולל מובאות מהיצירות, שימש כקונקורדנציה[6], וכך גם במילון אכדי-גרמני בן שלושה כרכים[7]. אמצעי עזר אלה סייעו להתחקות אחר משמעויותיהן של כל המילים ביצירה.
אחדים מתרגומיה מאכדית והשומרית פורסמו בעיתונות, בלוויית מבואות והערות. ביניהם:
לקראת סיום עלילותיו מתבונן גילגמש במוות מבעד לעיני אנכידו חברו ודורש ממנו לתאר לו את מראות השאול; אנכידו מסרב להיענות לבקשתו, כי הוא חס על רגשותיו:
"לֹא אַגִּיד לְךָ, חֲבֵרִי, לֹא אַגִּיד לְךָ,
אִם אַגִּיד לְךָ אֶת מִשְׁפְּטֵי הַשְּׁאוֹל אֲשֶׁר רָאִיתִי -
אַתָּהּ שֵׁב וּבְכֵה,
אָנֹכִי אֵשֵׁב וְאֶבְכֶּה.
בְּשָׂרִי אֲשֶׁר נָגַעְתָּ בּוֹ וְיִשְׂמַח לִבְּךָ,
כְּמוֹ בֶּגֶד נוֹשָׁן תּוֹלֵעָה תֹּאכְלֵהוּ.
בְּשָׂרִי אֲשֶׁר נָגַעְתָּ בּוֹ וְיִשְׂמַח לִבְּךָ,
כְּמוֹ נְקִיק סֶלַע עָפָר נִמְלָא."— לוח שנים עשר, שורות 96-90
בג'ונגל שהשתלט על הבקורת הספרותית, נראה לי הראיון הספרותי כז'אנר המאפשר לאמר דברי בקורת - בנחת[13].
בגיליון אלף ממאי 1972 פרסמה מאמר, "לא לבעול, ולא בשמחה - על בעיית האהוב הזר בספרות הארץ-ישראלית", בשם העט יוסף דותן.