שיוותריום | |
---|---|
שלד של שיוותריום | |
תקופה | |
פליוקן-הולוקן כ-5,000,000–8,000 שנה לפני זמננו | |
מיון מדעי | |
על־ממלכה: | אוקריוטים |
ממלכה: | בעלי חיים |
מערכה: | מיתרניים |
על־מחלקה: | בעלי ארבע רגליים |
מחלקה: | יונקים |
סדרה: | מכפילי פרסה |
תת־סדרה: | מעלי גירה |
קבוצה: | פקוריים |
משפחה: | ג'ירפיים |
סוג: | שיוותריום |
מינים | |
S. giganteum | |
שם מדעי | |
Sivatherium פלקונר, קוטלי, 1758 | |
שיוותריום (שם מדעי: Sivatherium; מיוונית: "הבהמה של שיווה") הוא סוג של יונק נכחד ממשפחת הג'ירפיים שחי באפריקה, במזרח התיכון, ובתת-היבשת ההודית החל מלפני 5 מיליון שנה עד לפני כמיליון שנה. ישנן טענות שהמין S. Maurusium שרד עד כ-8,000 שנה לפני זמננו, בהתבסס על ציורי מערות מסהרה ומהודו,[1] אך אין מאובנים של שיוותריום שמתוארכים לתקופה זו. המין שיוותריום גיגנטאום (Sivatherium giganteum) היה הגדול מבין מיניו, והגיע ל-1,246 קילוגרמים, ובכך היה הגדול ביותר מבין המינים במשפחת הג'ירפיים, ואחד מבין מעלי הגירה הגדולים ביותר.
לשיוותריום היה מבנה ייחודי בקרב הג'ירפיים, שכלל צוואר קצר יחסית, רגליים קצרות ועבות, זוג קרניים שמזכירות במראה קרני אייל קורא, וזוג קרניים נוסף קטן יותר מעל לעיניים. הקרניים היו מכוסות בעור, כמו אצל הג'ירף. גובהו עד לצוואר היה 2.2 מטרים, וגובהו הכולל כ-3 מטרים. משקלו, לפי מחקר שפורסם בשנת 2016, היה 1.2 טון מטרי, אך ההערכה לא כללה את הקרניים.[2] משקל זה מתחרה בגדולים מבין מעלי הגירה המודרניים, כגון הגאור או הג'ירף. לשיוותריום היו רגליים קדמיות חזקות יחסית לבני משפחתו. הסיבה לעובי עצמות הרגליים הייחודי בקרב בני משפחת הג'ירפיים היא שהגולגולת של השיוותריום גדולה וכבדה מזו של ג'ירפיים דומים בגודלם ועצמות הרגליים הקדמיות מספקות תמיכה.
השיניים של המין S. Hendeyi מדרום אפריקה היו קצרות ושטוחות, ארוכות משל הג'ירף, אך קצרות משיני רוב לוחכי העשב. תזונתו הייתה מעורבת וכללה גם עשב וגם עלים.[3] במין זה התקיימה דו-צורתיות זוויגית כאשר לזכרים היו הקרניים הגדולות, אשר שימשו כנראה לניגוח יריבים.
מאובני השיוותריום התגלו לראשונה על ידי יו פלקונר ופרובי תומאס קוטלי בשנת 1836 למרגלות רכס ההימלאיה. היצור קיבל את שמו עקב גודלו ועקב מאובניו שנמצאו בהודו. בתחילה סברו החוקרים שהשיוותריום הוא חוליה מקשרת בין מכפילי הפרסה לבין הפילאים. הבלבול נגרם ממבנה השלד של השיוותריום. עקב כך, ההערכות ראשוניות של המסה היו כ-6.5 טון מטרי, כמסת פיל אפריקני בוגר. מאובני שיוותריום התגלו בקניה, תוניסיה, אתיופיה, מרוקו, דרום אפריקה, אוגנדה, צ'אד, הודו, מלאווי, רוסיה, טג'יקיסטן, טורקיה, ג'יבוטי ופקיסטן.[4][5]
בשנת 1873, העלה ג'יימס מורי את ההשערה שמדובר בחוליה קדומה בענף של האנטילוקפרה.[6] בשנת 1988 ר' ל' קרול העביר את השיוותריום למשפחת הג'ירפיים ובשנת 2010 הועבר השיוותריום לתת משפחת השיוותרים במשפחה זו.[7]