שיחות השולחן של היטלר

שיחות השולחן של היטלר (בגרמנית: Tischgespräche im Führerhauptquartier) הוא הכותרת שניתנה לסדרת מונולוגים מתקופת מלחמת העולם השנייה שנשא הפיהרר וקנצלר גרמניה, אדולף היטלר, שתומללו בין השנים 1941 ל-1944[1]. דבריו של היטלר הוקלטו על ידי הפקידים היינריך היים, הנרי פיקר ומזכירו האישי של היטלר, מרטין בורמן ולאחר מכן פורסמו תחת כותרות שונות בארבע שפות שונות[2][3][4].

בורמן שכנע את היטלר לאפשר לצוות של קצינים שנבחרו במיוחד להקליט באמצעות קצרנות את שיחותיו הפרטיות "למען הדורות הבאים"[5]. השיחות הראשונות תומללו על ידי עורך הדין היינריך היים, החל מ-5 ביולי 1941 עד אמצע מרץ 1942[5]. בתפקידו, הנרי פיקר רשם הערות מ-21 במרץ 1942 עד 2 באוגוסט 1942, ולאחר מכן המשיכו היינריך היים ומרטין בורמן לצרף חומר לסירוגין עד 1944.

השיחות התנהלו באתרי המפקדה של אדולף היטלר ובעיקר בקרב המעגל הפנימי של היטלר[6][5]. השיחות עסקו במלחמת העולם השנייה וביחסי חוץ, אך גם בעמדות של היטלר לגבי דת, תרבות, פילוסופיה ובשאיפותיו ורגשותיו כלפי אויביו וחבריו[7][1]. אף על פי שהמונולוגים של שיחת השולחן נחשבים בדרך כלל לאותנטיים ומהימנים, יש מספר נושאים שנויים במחלוקת הקשורים למונולוגים.

היסטוריה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההיסטוריה של המסמך מורכבת יחסית, שכן מספר אנשים היו מעורבים בכתיבתו ועבדו בזמנים שונים וכתבו חלקים שונים מסדרת המונולוגים. בעקבות כך, סדרת המונולוגים הורכבה בפועל משתי מחברות נפרדות, שתורגמו למספר שפות וכיסו בחלק מהמקרים פרקי זמן שאינם חופפים.[8][5][9].

כל המהדורות והתרגומים מבוססים על שתי המחברות הגרמניות המקוריות, אחת מאת הנרי פיקר ואחרת מבוססת על מחברת שלמה יותר מאת מרטין בורמן. פיקר היה הראשון לפרסם את שיחת השולחן כשפרסם אותן ב-1951 בגרמנית[4]. לאחר מכן, התרגום הצרפתי ב-1952 פורסם על ידי פרנסואה ז'נו, איש כספים שווייצרי שהיה ידוע בזה שסייע כספית לפושעי מלחמה נאצים להימלט מפני בעלות הברית[3]. המהדורה האנגלית הגיעה ב-1953, שתורגמה על ידי נורמן קמרון ופורסמה עם הקדמה מאת ההיסטוריון הבריטי יו טרבור-רופר[10]. הן התרגום לצרפתית והן לאנגלית התבססו לכאורה על כתביו של בורמן ואילו הגרסה של פיקר התבססה על גם על הערות ישירות מהיינריך היים[11][12]. כיום, נראה שכתבי היד המקוריים של היים ושל פיקר אבדו ומקום הימצאם לא ידוע.

אלברט שפר, שהיה שר החימוש של גרמניה והאדריכל האישי של היטלר, אישר ביומניו (שהתפרסמו כחלק מהספר "בתוככי הרייך השלישי") את האותנטיות של כתביו של פיקר[13]. שפר הצהיר כי היטלר דיבר ארוכות על הנושאים האהובים עליו בזמן שאורחי ארוחת הערב הפכו ל"מאזינים אילמים" והסביר כי היטלר עשה מאמץ כנה "להציג את מחשבותיו בצורה מרשימה ככל האפשר"[13]. מגדה גבלס סיפרה לגליאצו צ'אנו "תמיד היטלר הוא שמדבר! הוא תמיד חוזר על עצמו ומשעמם את האורחים שלו".

מחלוקות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אף על פי שהמונולוגים של שיחת השולחן נחשבים בדרך כלל לאותנטיים, קיימים מספר נושאים שנויים במחלוקת בנוגע ל"שיחות השולחן". אלה כוללים את המהימנות של הצהרות מתורגמות מסוימות במהדורות הצרפתית והאנגלית[14][12]. עיקר המחלוקות הן שאלות לגבי על האופן שבו מרטין בורמן ערך את תמלולי השיחות[15][16][17]. פרנסואה ז'נו הכחיש את הטענות כי הוא הכניס תוכן נוסף לכתב היד הגרמני המקורי מעבר להערותיו של בורמן[18].

הערותיו של היטלר על הדת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיחת השולחן של היטלר מגלה שהוא המשיך לייחל לכנסייה פרוטסטנטית גרמנית מאוחדת במשך זמן מה גם לאחר 1937, רעיון שהוכח פעמים רבות כלא פרקטי ולא ריאלי[19]. רצונו זה עלה בקנה אחד עם המדיניות הקודמת שלו לאחד את כל הכנסיות הפרוטסטנטיות כדי שיעבירו את הדוקטרינות הגזעיות והלאומניות החדשות של המשטר ויפעלו ככוח מאחד ולא מפלג בגרמניה[20]. ב-1940, היטלר נטש אפילו של תהליך סינקרטיזם לאיחוד הכנסיות[21]. לפי תומאס צ'ילדרס, לאחר 1938 החל היטלר לתמוך בפומבי בגרסה נאצית של המדע, במיוחד בתורת הדרוויניזם חברתי, שהפכה לחלק מליבת האידאולוגיה הנאצית במקום הליבה הדתית[22], התפתחות שבאה לידי ביטוי בהערותיו העוינות יותר ויותר כלפי הנצרות. ההיסטוריון ריצ'רד ווייקארט אפיין את אמונתו של היטלר על פי שיחות השולחן כ"אמונה באתיקה אבולוציונית כביטוי של רצון האל" והתייחס באופן שגרתי את חוקי הטבע ורצון ההשגחה[23][24]. לעומת זאת, ריצ'רד שטייגמן-גל טען כי היטלר היה מעריץ גדול של ישו וכי "לא ניתנה שום אינדיקציה לכך שהוא עכשיו אגנוסטי או אתאיסט", הוא מייחס את הזעם של היטלר על כישלונו להפעיל שליטה על הכנסיות הגרמניות ולאחדן ולא לכעס על הנצרות עצמה[25]. עם זאת, התזה הרחבה יותר של שטייגמן-גל התגלתה שנויה במחלוקת רבה על ידי מרבית החוקרים[26].

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ 1 2 Trevor-Roper, H.R. (1953). Hitler's Table Talk 1941–1944. Trans. Norman Cameron and R.H. Stevens. London: Weidenfeld and Nicolson. 2nd ed. 1972; 3rd ed. 2000; 4th ed. 2013.
  2. ^ An Italian translation by Emmerico Guiscardi, based on the German edition, was published by Longanesi (Milan) in 1970 under the title Conversazioni di Hitler a tavola: 1941-1942.
  3. ^ 1 2 Genoud, François (1952). Adolf Hitler: Libres Propos sur la Guerre et la Paix. Paris: Flammarion.
  4. ^ 1 2 Picker, Henry and Gerhard Ritter, eds. (1951). Tischgespräche im Führerhauptquartier 1941–1942. Bonn: Athenäum.
  5. ^ 1 2 3 4 Trevor-Roper, H.R. (2000). Hitler's Table Talk 1941–1944. New York: Enigma Books, p. vii.
  6. ^ Kershaw, Ian (2001). Hitler 1936–1945: Nemesis. London: Penguin, pp. 32–33
  7. ^ Vollnhals, Clemens (2005). "Hitler's Table Talk" In Richard Levy, ed., Antisemitism. Santa Barbara: ABC-CLIO, pp. 308–309.
  8. ^ Rosenbaum, Ron (1999). Explaining Hitler. New York: Harper Collins, pp. 74–77.
  9. ^ Carrier, R.C. (2003). "'Hitler's Table Talk': Troubling Finds"(הקישור אינו פעיל, October 2022) German Studies Review 26 (3): 561–576.
  10. ^ Sisman, Adam (2011). An Honourable Englishman: The Life of Hugh Trevor-Roper. New York: Random House, pp. 227–230.
  11. ^ Trevor-Roper, H.R. (2000). Hitler's Table Talk 1941–1944. New York: Enigma Books, p. viii.
  12. ^ 1 2 Nilsson, Mikael (2016). "Hugh Trevor-Roper and the English editions of Hitler's Table Talk and Testament." Journal of Contemporary History 51 (4): 788–812.
  13. ^ 1 2 Speer, Albert (1976). Spandau: The Secret Diaries. New York: Macmillan, p. 237.
  14. ^ Stoltzfus, Nathan (2016). Hitler's Compromises: Coercion and Consensus in Nazi Germany. New Haven: Yale University Press, p. 305.
  15. ^ Laqueur, Walter (1978). Fascism: A Reader's Guide. Berkeley: University of California Press, p. 177.
  16. ^ Rich, Norman (1992). Hitler's War Aims. New York: W.W. Norton & Company, p. 270.
  17. ^ Jochmann, Werner (1980). Monologe im Führerhauptquartier 1941–1944. Hamburg: Albrecht Knaus Verlag.
  18. ^ Bormann, Martin (2012). Hitler's Table Talk: Introduction. Ostara Publications. p. ii.
  19. ^ Steigmann-Gall, Richard (2003). The Holy Reich: Nazi conceptions of Christianity, 1919–1945, pp. 255–256.
  20. ^ Evans, Richard J. (2005). The Third Reich in Power 1933–39. London: Penguin. pp. 220–260. ISBN 0-7139-9649-8.
  21. ^ Poewe, Karla (2006). New Religions and the Nazis. New York: Routledge, p. 28.
  22. ^ Peukart, Detlev (1993). "The Genesis of the 'Final Solution' from the Spirit of Science." Reevaluating the Third Reich. Eds. Thomas Childers and Jane Caplan. New York: Holmes & Meier Publishing, pp. 234–252.
  23. ^ Weikart, Richard (2009). Hitler's Ethic: The Nazi Pursuit of Evolutionary Progress. New York: Palgrave Macmillan, p. 40
  24. ^ Steigmann-Gall, Richard (2003). The Holy Reich. Cambridge: Cambridge University Press, pp. 252–254
  25. ^ Steigmann-Gall (2003), p. 253, cf. 265.
  26. ^ Evans, Richard J. (בינואר 2007). "Nazism, Christianity and Political Religion: A Debate". Journal of Contemporary History. 42 (1): 5–7. doi:10.1177/0022009407071627. {{cite journal}}: (עזרה)