שייזר
שייזר (בערבית: شيزر) הייתה עיר מבוצרת בסוריה שהייתה מיושבת עוד מתקופת הברונזה. בימי הביניים שיחקה העיר תפקיד חשוב בהיסטוריה של מסעי הצלב. כיום שייזר היא אתר תיירות במחוז חמאת בסוריה, ובה מבצר ומגדל עוז מרשימים מימי הביניים. האתר נחקר באופן חלקי בלבד ומעט מידע קיים על העיר בעת העתיקה.
חשיבות אסטרטגית
[עריכת קוד מקור | עריכה]חשיבותה של שייזר נובע ממיקומה על נהר האורונטס, שהיה - ברובו - בלתי עביר לתנועה, מלבד באזור עליו חולשת שייזר, ששימש באופן נוח לתנועה מצפון לדרום. דרכים מן הצפון לצפון-מזרח, אשר נפגשות באנטיוכיה, מתנהלות לאורך הנהר עד חומס, שם הן מתפצלות לדמשק ולסוריה, ולדרום. בכל התקופות נעו צבאות בעמק הנהר בדרכם למצרים וממנה. על האורונטס התנהל קרב קדש בתקופת שלטונו של רעמסס השני (1279 - 1213 לפנה"ס). האורונטס שימש גם כזירת קרב קרקר בשנת 853 לפנה"ס, קרב שבו צבא אשור, בפיקודו של המלך שלמנאסר השלישי, פגש בצבאם של 12 מלכים, שאותם הוביל בן-הדד השני מדמשק. הנהר שימש מאז ומתמיד כסמן גבול. עבור המצרים הקדמונים הוא סימן את הקצה הצפוני של האמורו (Amurru), מזרחית לפניקיה. עבור הצלבנים במאה ה-12 הפך האורונטס לגבול הקבע שבין נסיכות אנטיוכיה לנסיכות חלב.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]מחוסר במחקר ארכאולוגי מקיף, אך מעט ידוע על ההיסטוריה הקדומה של שייזר. העיר מופיעה במכתבי אל עמרנה בשם סִנזַר ובתקופה ההלניסטית הייתה ידועה בשם סידזרה. השליטים היוונים של העיר בעת השלטון של הממלכה הסלאוקית התיישבו בעיר וקראו לה לריסה הסורית (Λάρισα Συρίας) על שם מכורתם - העיר לריסה שבתסליה. העיר הפכה למרכז שליטה רומאי ועם חלוקת האימפריה למבצר ביזנטי. אתר העיר הקדומה טרם אותר במדויק וממילא לא נחפר. [1] בשנת 638 נכבשה שייזר על ידי הצבא המוסלמי של הראשידון ומאז שימשה כזירת קרבות ועברה מיד ליד בין הצבאות המוסלמיים וצבא האימפריה הביזנטית. העיר נכבשה וככל הנראה נהרסה על ידי ניקפורוס השני, קיסר האימפריה הביזנטית, ובשנת 999, במסגרת המאבק בין האימפריה הביזנטית לשושלת הפאטמית, נכבשה על ידי צבאו של בסיליוס השני בולגרוקטונוס, קיסר האימפריה הביזנטית.
בשנת 1081 נתפסה המצודה על ידי שבט ערבי-מוסלמי בשם בנו מונקידה. על פי אחת הגרסאות רכשו המוסלמים את המצודה מהבישוף הביזנטי[2] אך סביר להניח כי הגדודים הסלג'וקים שכבשו חלקים ניכרים מסוריה הכריחו את הביזנטים לסגת מכל המבצרים בצפון סוריה. המאבק עם הסלג'וקים הכריח את הבנו מונקידה לוותר על מרכזם בלטקיה ושייזר ששמרה על עצמאותה הפכה למעוזם. [3] הצלבנים שהקימו את נסיכות אנטיוכיה קיבלו את שייזר העצמאית כשכנה ובעלת ברית, בעוד ששליטי שייזר ראו בצלבנים כוח המגן על עצמאותם מול הצבא הסלג'וקי שבסיס כוחו בצפון סוריה היה בחלב השכנה. [4]
הצלבנים קראו לשייזר קיסריה מאחר שזיהו אותה בטעות כקייסרי - מקום פעולתו של בזיליוס הגדול הידוע גם כבזיליוס הקדוש מקיסריה. חולשת הנסיכויות הערביות הסובבות את המדינות הצלבניות הביאה לניסיונות לכבוש את העיר. בשנים 1108 ו-1110 נאלצו שליטי שייזר לשלם דמי חסות לטנקרד עוצר נסיכות אנטיוכיה על מנת שיסיר את המצור מעל העיר. בשנת 1111 עלה צבא צלבני של ממלכת ירושלים בראשות בלדווין הראשון, מלך ירושלים ושל נסיכות אנטיוכיה בפיקוד טנקרד על שייזר. בעקבות התנגשות עם צבאו של שליט מוסול נאלצו הצלבנים לסגת ושייזר ניצלה.
מאבקי הכוח בסוריה לא פסחו על שייזר, ובשנת 1125 נכללה העיר באזור השליטה של עמאד א-דין זֶנגִי הסלג'וקי, כובש אדסה. ב-26 באפריל 1138 הטילו צבאות האימפריה הביזנטית, בלווית צבא נסיכות אנטיוכיה ורוזנות אדסה בפיקודו של יוחנן השני קומננוס, קיסר האימפריה הביזנטית, מצור על העיר; אך חוסר שיתוף פעולה של הצלבנים חתר תחת פעילות המצור שהופסק ב-21 במאי.
בשנת 1157 חרבו ביצורי שייזר ברעידת אדמה והמשפחה השלטת נהרגה. הצלבנים ניסו לנצל את המצב ותקפו את לוחמי כת החשישיון שתפסו את חורבות המבצר, אך חילוקי דעות מנעו מהם לכבוש את העיר. נור א-דין תפס את שייזר ובנה מחדש את ביצוריה אך הם נהרסו שוב ברעידת אדמה בשנת 1170. צלאח א-דין תפס את החורבות בשנת 1174 ובנה את המבצר מחדש. שייזר נחרבה בשנת 1241 על ידי פושטים מח'ווארזם, ורק בשנת 1260 שיקם הסולטאן הממלוכי ביברס את העיר ואף ביקר בה בשנת 1268. מאבקי הכוח באימפריה הממלוכית לא פסחו על שייזר שאיבדה את חשיבותה ואת מעמדה, ובשנת 1389 תפסו את המבצר המוזנח שבטים בדואים מורדים. המבצר נזנח בתאריך לא ידוע אך בסוף המאה ה-15 שוב לא מופיעים העיר או המבצר בתיאורי נוסעים. [5]
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ http://www.maxvanberchem.org/fr/activite.cfm?scientific=71&activity=1&arty=70
- ^ 62369pre 1..14
- ^ lattakia
- ^ Thomas Asbridge. The First Crusade: A New History. Oxford University Press US, 2005 p 278
- ^ Martijn Theodoor Houtsma E.J. Brill's first encyclopaedia of Islam, 1913-1936 BRILL, 1987 page 288
