תירינגן (אוניית מערכה, 1909)
 | |
| אוניית הצי הגרמני הקיסרי "תירינגן" | |
| תיאור כללי | |
|---|---|
| סוג אונייה | אוניית מערכה |
| צי | הצי הקיסרי הגרמני |
| דגל הצי |
 |
| סדרה | הלגולנד |
| ציוני דרך עיקריים | |
| מספנה |
אה.גה. וזר  |
| תחילת הבנייה | 2 בנובמבר 1908 |
| הושקה | 27 בנובמבר 1909 |
| תקופת הפעילות | 1 ביולי 1911 – 5 בנובמבר 1919 (8 שנים) |
| אחריתה | הוטבעה כספינת מטרה ונגרטה בשנים 1923–1933 |
| מלחמות וקרבות |
מלחמת העולם הראשונה |
| מידות | |
| הֶדְחֶק | 22,808 טון (סטנדרט), 24,700 טון (בתפוסה מלאה) |
| אורך | 167.2 מטר |
| רוחב | 28.5 מטר |
| שוקע | 8.94 מטר |
| נתונים טכניים | |
| מהירות | 20.5 קשרים |
| גודל הצוות | 1,113 קצינים ומלחים |
| טווח שיוט | 10,200 ק"מ במהירות 12 קשר |
| הנעה | 15 דוודים המזינים מנועי קיטור בהספק 28,000 כוחות סוס (20.6 מגה-וואט) |
| צורת הנעה | מנועי קיטור |
| כמות הדלק | 3,200 טון פחם, 200 טון דלק |
| אמצעי לחימה | |
| שריון |
חגורת שריון 300 מ"מ צריחי תותחים 300 מ"מ סיפונים 63 מ"מ ברבטות 300 מ"מ |
| חימוש |
12 תותחים בקוטר 12 אינץ' (305 מ"מ) 14 תותחים בקוטר 5.9 אינץ' (150 מ"מ) 14 תותחים 3.5 אינץ' (88 מ"מ) 6 צינורות טורפדו 20 אינץ' (500 מ"מ) |
  | |
"תירינגן" (בגרמנית: SMS Thüringen) הייתה האונייה השלישית בסדרת הלגולנד של הצי הקיסרי הגרמני. השדרית של תירינגן הונחה בנובמבר 1908 במספנת AG Weser בברמן. היא הושקה ב-27 בנובמבר 1909 והוכנסה לשירות בצי ב-1 ביולי 1911. האונייה צוידה ב-12 תותחי 30.5 ס"מ (12 אינץ') בשישה צריחים תאומים, ומהירות מרבית של 21.2 קשרים (39.3 קמ"ש). האונייה שובצה בשייטת אוניות המערכה הראשונה של צי הים הפתוח במשך רוב הקריירה שלה, כולל מלחמת העולם הראשונה.
יחד עם שלוש האוניות האחיות שלה, הלגולנד, אוסטפריזלנד ואולדנבורג, תירינגן השתתפה בכל מבצעי הצי הגדולים של מלחמת העולם הראשונה בים הצפוני נגד הצי הגדול הבריטי. זה כלל את קרב יוטלנד ב-31 במאי – 1 ביוני 1916, הקרב הימי הגדול ביותר במלחמה, לרבות השמדת הסיירת המשוריינת הבריטית בלאק פרינס. האונייה גם לחמה בים הבלטי נגד הצי הרוסי. היא נכחה במהלך הפלישה הראשונה שלא צלחה למפרץ ריגה באוגוסט 1915.
לאחר קריסת הקיסרות הגרמנית בנובמבר 1918, רוב צי הים הפתוח נכלא בסקפה פלו במהלך משא ומתן לשלום. אולם, ארבעת אוניות המערכה מסדרת הלגולנד הורשו להישאר בגרמניה, ולכן לא היו חלק מהשמדת הצי בסקפה פלו. תירינגן ואחיותיה נמסרו בסופו של דבר למדינות ההסכמה המנצחות כפיצויי מלחמה; תירינגן הועברה לצרפת באפריל 1920 ושימשה כספינת מטרה של הצי הצרפתי. היא הוטבעה מחוץ לגברס ונגרטה בשנים 1923–1933, אם כי נותרו חלקים מהאונייה.
תכנון
[עריכת קוד מקור | עריכה]
האונייה הייתה באורך 167.2 מטרים (548 רגל 7 אינץ'), רוחב של 28.5 מטרים (93 רגל 6 אינץ') ושוקע של 8.94 מטרים (29 רגל 4 אינץ'), והיה לה הדחק של 24,700 טונה מטרית (24,310 טונות ארוכות) במעמס מלא. היא הונעה על ידי שלושה מנועי קיטור 4 צילינדרים תלת דרגתיים עם 15 דוודים; כל מנוע הניע מדחף בעל ארבעה להבים. מנועי האונייה דורגו ב-27,617 כוחות סוס (20,594 קילוואט) והפיקו מהירות מרבית של 21.2 קשרים (39.3 קמ"ש). תירינגן נשאה עד 3,200 טונות של פחם, מה שאפשר לה להפליג לטווח של 5,500 מיילים ימיים (10,200 ק"מ) במהירות של 10 קשרים (19 קמ"ש). לאחר 1915 שונו הדוודים להתיז מזוט על הפחם; האונייה יכלה לשאת עד 197 טונות (194 טונות ארוכות) של מזוט. היה לה צוות של 42 קצינים ו-1,071 מלחים.
תירינגן הייתה חמושה בסוללה ראשית של 12 תותחי 30.5 ס"מ (12 אינץ') SK L/50 בשישה צריחים תאומים, עם צריח אחד מקדימה, אחד מאחור ושניים בכל צד של האונייה. הסוללה המשנית של האונייה הייתה מורכבת מ-14 תותחי 15 ס"מ (5.9 אינץ') SK L/45, שכולם היו מותקנים בקזמטים בצד הסיפון העליון. להגנה מפני סירות טורפדו, היא נשאה 14 תותחי 8.8 ס"מ (3.5 אינץ') SK L/45. לאחר 1914, שניים מהתותחים בקוטר 8.8 ס"מ הוסרו והוחלפו בתותחי נ"מ בקוטר 8.8 ס"מ. תירינגן הייתה חמושה גם בשישה צינורות טורפדו שקועים בקוטר 50 סנטימטרים (19.7 אינץ'); אחד היה בחרטום, אחד בירכתיים ושניים בכל צד רוחב.
חגורת השריון העיקרית שלה הייתה בעובי 300 מ"מ (11.8 אינץ') במצודה המרכזית, והייתה מורכבת משריון מוצק של קרופ (KCA). צריחי תותחי הסוללה העיקריים שלה היו מוגנים באותו עובי של KCA בצדדים ובפנים, כמו גם הברבטות שתמכו בצריחים. הסיפון של תירינגן היה בעובי 63.5 מילימטרים (2.5 אינץ').
היסטוריית שירות
[עריכת קוד מקור | עריכה]תירינגן הוזמנה על ידי הצי הקיסרי הגרמני תחת השם הזמני ארזאץ ביוולף, כתחליף לספינת הגנת החוף הישנה ביוולף. החוזה עבור האונייה הוענק למספנת AG Weser בברמן בבנייה מספר 166. העבודה החלה ב-2 בנובמבר 1908 עם הנחת השדרית שלה, והאונייה הושקה שנה לאחר מכן ב-27 בנובמבר 1909. היא הוטבלה על ידי הדוכסית אדלהייד מסקסוניה-אלטנבורג, והדוכס הגדול וילהלם ארנסט נשאו את הנאום. ההצטיידות, לרבות השלמת מבנה העילי והתקנת החימוש, נמשכה עד יוני 1911. לאחר השלמתה הוצמדו לאוניית המערכה החדשה שש דוברות פונטונים כדי לצמצם את השוקע שלה כדי לאפשר לה להיגרר במורד נהר וזר צפונה לעבר הים. תירינגן, שנקראה על שם תורינגיה, מדינה במרכז גרמניה, הוכנסה לצי הים הפתוח ב-1 ביוני 1911, פחות משלוש שנים לאחר תחילת העבודה.
לאחר כניסתה לשירות ב-1 ביולי 1911, תירינגן ערכה ניסויים ימיים, שהסתיימו עד 10 בספטמבר. ב-19 בספטמבר הוקצתה האונייה רשמית לשייטת אוניות המערכה I של צי הים הפתוח. לאחר מכן היא ערכה תרגילי אימון אונייה בודדים, ואחריהם אימוני שייטת, ולאחר מכן תמרוני צי בנובמבר. הפלגת הקיץ השנתית ביולי-אוגוסט, שבדרך כלל יצאה לנורווגיה, הופרעה על ידי משבר אגאדיר. כתוצאה מכך, השיט עבר רק לאזור הבלטי. תירינגן ושאר הצי פעלו בדפוס של אימוני ספינה בודדים, שייטת וצי מלא במהלך השנתיים הבאות של ימי שלום. באוקטובר 1913 הפך וילהלם מיכאליס למפקד האונייה; הוא החזיק בתפקיד עד פברואר 1915.
ב-14 ביולי 1914 החל שייט הקיץ השנתי לנורווגיה. במהלך השייט האחרון בזמן שלום של הצי הקיסרי, הצי ערך תרגילים מול סקיין לפני שהמשיך לפיורדים הנורווגיים ב-25 ביולי. למחרת החל הצי לחזור לגרמניה, כתוצאה מהאולטימטום של אוסטרו-הונגריה לסרביה. ב-27, כל הצי התאסף מול כף סקדנס לפני שחזר לנמל, שם הוא נשאר במצב מוכנות מוגברת. מלחמה בין אוסטרו-הונגריה וסרביה פרצה ב-28, ובתוך שבוע הצטרפו כל המעצמות האירופיות הגדולות לסכסוך. עד 29 ביולי תירינגן וכל שאר השייטת הראשונה היו חזרה בווילהלמסהאפן. במהלך השנה הראשונה למלחמה שירת על סיפון האונייה הכומר הלותרני האנטי-נאצי העתידי מרטין נימולר כקצין.
מלחמת העולם הראשונה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
תירינגן נכחה במהלך הגיחה הראשונה של הצי הגרמני לים הצפוני, שהתרחשה ב-2–3 בנובמבר 1914. לא נתקלו בכוחות בריטיים במהלך המבצע. לאחר מכן בוצעה גיחה שנייה ב-15–16 בדצמבר. גיחה זו הייתה תחילתה של אסטרטגיה שאימץ אדמירל פרידריך פון אינגנול, מפקד צי הים הפתוח. אדמירל אינגנול התכוון להשתמש בסיירות המערכה של קבוצת הסיור הראשונה של קונטר-אדמירל פרנץ פון היפר כדי לפשוט על ערי חוף בריטיות כדי לפתות חלקים מהצי הגדול שבו הם עלולים להיהרס על ידי צי הים הפתוח. בתחילת 15 בדצמבר עזב הצי את הנמל כדי לפשוט על הערים סקרבורו, הרטליפול וויטבי. באותו ערב, צי הקרב הגרמני שכלל 12 דרדנוטים - כולל תירינגן ושלוש אחיותיה - ושמונה פרה-דרדנוטים הגיעו למרחק של 10 מיילים ימיים (19 ק"מ) משייטת מבודדת של שש אוניות מערכה בריטיות. עם זאת, התכתשויות בין כוחות החיפוי היריבים בחושך שכנעו את אינגנול שהוא מתמודד עם הצי הגדול כולו. בהוראת הקייזר וילהלם השני להימנע מסיכון הצי שלא לצורך, אינגנול הפסיק את הקרב והפנה את צי הקרב חזרה לכיוון גרמניה.
קרב שרטון דוגר, שבו שייטות סיירות המערכה הראשונה והשנייה של תת אדמירל דייוויד ביטי ארבו לסיירות המערכה של קבוצת הסיור I, התרחש ב-24 בינואר 1915. תירינגן וכל שאר אוניות השייטת הראשונה יצאו כדי לתגבר את סיירות המערכה הגרמניות שהיו נחותות במספרם; השייטת הראשונה יצאה מהנמל בשעה 12:33 CET, יחד עם הדרדנוטים של פלגה II. עם זאת, הם איחרו מדי ולא הצליחו לאתר כוחות בריטיים כלשהם. עד השעה 19:05 חזר הצי לנתיבי שיליג מחוץ לווילהלמסהאפן. בינתיים, הסיירת המשוריינת בליכר ספגה אש בריטית מרוכזת וטבעה, בעוד שסיירת המערכה זיידליץ ניזוקה קשות מאש באחד ממחסני התחמושת. כתוצאה מכך, הקייזר וילהלם השני פיטר את אינגנול מתפקידו והחליף אותו באדמירל הוגו פון פול ב-2 בפברואר.
שמונה אוניות השייטת נכנסו לאזור הבלטי ב-22 בפברואר 1915 לאימון יחידה, שנמשך עד 13 במרץ. לאחר שובן לים הצפוני, האוניות השתתפו בסדרה של גיחות צי חסרות אירועים בתאריכים 29–30 במרץ, 17–18 באפריל, 21–22 באפריל, 17–18 במאי ו-29–30 במאי. תירינגן ושאר הצי נשארו בנמל עד 4 באוגוסט, אז השייטת חזרה לאזור הבלטי לסבב נוסף של תרגילי אימון. מהים הבלטי צורפה השייטת לכוח הימי שניסה לטהר את מפרץ ריגה מכוחות הצי הרוסי באוגוסט 1915. כוח התקיפה כלל את שמונה אוניות המערכה של השייטת הראשונה, סיירות המערכה פון דר טאן, מולטקה וזיידליץ, מספר סיירות קלות, 32 משחתות ו-13 שולות מוקשים. התוכנית קראה לטהר נתיבים בשדות המוקשים הרוסיים כדי שניתן יהיה לחסל את הנוכחות הימית הרוסית, שכללה את אוניית המערכה פרה-דרדנוט סלאבה. לאחר מכן הגרמנים היו אמורים להניח שדות מוקשים משלהם כדי למנוע מאוניות רוסיות לחזור למפרץ. תירינגן ורוב האוניות הגדולות האחרות של צי הים הפתוח נשארו מחוץ למפרץ במשך כל המבצע. הדרדנוטים נסאו ופוזן נותקו ב-16 באוגוסט כדי ללוות את שולות המוקשים ולהשמיד את סלאבה, למרות שהם לא הצליחו להטביע את אוניית המערכה הישנה. לאחר שלושה ימים, שדות המוקשים הרוסיים טוהרו, והשייטת נכנסה למפרץ ב-19 באוגוסט, אך דיווחים על צוללות בעלות הברית באזור גרמו לנסיגה גרמנית מהמפרץ למחרת. עד 26 באוגוסט, והשייטת חזרה לווילהלמסהאפן.
ב-23–24 באוקטובר, צי הים הפתוח ערך את המבצע ההתקפי הגדול האחרון שלו בפיקודו של אדמירל פול, אף שהסתיים ללא מגע עם הכוחות הבריטיים. בינואר 1916 סרטן הכבד החליש את פול עד לנקודה שבה הוא לא היה מסוגל עוד לבצע את תפקידיו, והוא הוחלף על ידי ויצה-אדמירל ריינהרד שר בינואר. שר הציע מדיניות אגרסיבית יותר שנועדה לכפות עימות עם הצי הגדול הבריטי; הוא קיבל אישור מהקייזר בפברואר. המבצע הראשון של שר היה סריקה לים הצפוני ב-5–7 במרץ, ואחריו שניים נוספים ב-21–22 במרץ וב-25–26 במרץ. במהלך המבצע הבא של שר, תירינגן תמכה בפשיטה על החוף האנגלי ב-24 באפריל 1916 שבוצעה על ידי כוח סיירות המערכה הגרמניות. סיירות המערכה יצאו משפך היאדה בשעה 10:55 ושאר צי הים הפתוח באו בעקבותיהם בשעה 13:40. סיירת המערכה זיידליץ פגעה במוקש בדרך למטרה, ונאלצה לסגת. שאר סיירות המערכה הפגיזו את העיירה לואוסטופט ללא התנגדות, אך במהלך ההתקרבות לירמות', נתקלו בסיירות הבריטיות של כוח הארוויץ'. דו-קרב תותחים קצר התפתח לפני שכוח הארוויץ' נסוג. דיווחים על צוללות בריטיות באזור הביאו את קבוצת הסיור I לסגת. בשלב זה, שר, שהוזהר מפני הגיחה של הצי הגדול מבסיסו בסקפה פלו, נסוג גם הוא למים בטוחים יותר של גרמניה.
קרב יוטלנד
[עריכת קוד מקור | עריכה]
תירינגן נכחה במהלך גיחת הצי שהביאה לקרב יוטלנד, שהתרחש ב-31 במאי וב-1 ביוני 1916. הצי הגרמני ביקש שוב למשוך ולבודד חלק מהצי הגדול ולהשמיד אותו לפני שהצי הבריטי הראשי יוכל להתערב. במהלך המבצע, תירינגן הייתה האונייה השנייה בפלגה I של שייטת אוניות המערכה I והאונייה העשירית בקו, מאחורי אוסטפריזלנד ולפני הלגולנד. שייטת I הייתה במרכז המערך הגרמני, מאחורי שמונה אוניות המערכה מסדרות קניג וקייזר של שייטת אוניות המערכה III. שש הפרה-דרדנוטים הקשישות של פלגות III ו-IV - שייטת אוניות המערכה II - היוו את החלק האחורי של המערך.
קצת לפני השעה 16:00, סיירות המערכה של קבוצת הסיור I נתקלה בשייטת סיירות המערכה הראשונה הבריטית בפיקודו של דייוויד ביטי. האוניות היריבות החלו בדו-קרב ארטילרי שראה את השמדתן של אינדפטיגבל, מעט לאחר השעה 17:00, וקווין מרי, פחות מחצי שעה לאחר מכן. בשלב זה, סיירות המערכה הגרמניות הפליגו דרומה כדי למשוך את הספינות הבריטיות לעבר הגוף הראשי של צי הים הפתוח. בשעה 17:30, צוות אוניית המערכה הגרמנית המובילה, קניג, זיהה את קבוצת הסיור I ושייטת סיירות המערכה הראשונה מתקרבות. סיירות המערכה הגרמניות הובילו לכיוון הימני, בעוד הספינות הבריטיות הפליגו לשמאל. בשעה 17:45, שר הורה לפנות שתי נקודות שמאלה כדי לקרב את ספינותיו לסיירות המערכה הבריטיות ודקה לאחר מכן ניתנה הפקודה לפתוח באש.
בעוד אוניות המערכה המובילות ירו בשייטת סיירות המערכה הבריטיות, תירינגן ועשר אוניות מערכה נוספות ירו על שייטת הסיירות הקלות השנייה הבריטית. תירינגן וקרונפרינץ ירו בסיירת דבלין, אם כי שתי האוניות לא הצליחו לפגוע בה. תירינגן לחמה במשך שמונה דקות בטווחים של 18,600–20,800 יארד (17,000–19,000 מטרים), וירתה 29 פגזי 30.5 ס"מ. המשחתות הבריטיות נסטור ונומאד, שהושבתו מוקדם יותר במהלך הקרב, הפליגו ישירות בנתיב של צי הים הפתוח המתקדם. תירינגן ושלוש אוניות מערכה נוספות השמידו את נסטור עם התותחים הראשיים והמשניים שלהן בעוד כמה אוניות מערכה של השייטת השלישית הטביעו את נומאד. זמן קצר לאחר השעה 19:15, אוניית המערכה הבריטית וורספייט הגיעה לטווח; תירינגן פתחה באש בשעה 19:25 עם תותחי הסוללה העיקריים שלה, בטווחים של 10,600–11,800 יארד (9,700–10,800 מטרים). האונייה ירתה 21 פגזי 30.5 ס"מ ו-37 פגזי 15 ס"מ בטווח של חמש או שש דקות, ולאחר מכן התותחנים של תירינגן איבדו את התצפית על וורספייט, מבלי לקלוע שום פגיעות. לאחר מכן הם העבירו את האש למלאיה. תירינגן ירתה 20 פגזי סוללה ראשיים לעבר מלאיה, גם הם ללא הצלחה, במשך שבע דקות בטווח של 14,100 יארד (12,900 מטרים) לפני הפנייה לסיבוב של 180 מעלות בהוראתו של שר לנתק מגע מהצי הבריטי.
בסביבות השעה 23:30, הצי הגרמני התארגן מחדש למערך שיוט הלילה. תירינגן הייתה האונייה השביעית, שהוצבה לכיוון חזית מערך 24 האוניות. כעבור שעה נתקלו היחידות המובילות של המערך הגרמני בכוחות קלים בריטיים והתפתח קרב אש אלים מטווח קצר. מתישהו בסביבות השעה 01:10, נקלעה הסיירת המשוריינת בלאק פרינס למערך הגרמני. תירינגן האירה את האונייה עם הזרקורים שלה וירתה מטחי פגזים 30.5 ס"מ לתוך הספינה. המטח הראשון נפל ליד צריח התותח האחורי של בלאק פרינס, שנראה כאילו הועף מעל הסיפון. תירינגן ירתה בסך הכל 10 פגזי 30.5 ס"מ, 27 פגזי 15 ס"מ, ו-24 פגזי 8.8 ס"מ. אליה הצטרפו שלוש אוניות מערכה נוספות, ובלאק פרינס הושמדה עד מהרה בפיצוץ תחמושת ענק. כעבור חצי שעה, תירינגן הבחינה במה שנראה כסיירת מסדרת בירקנהאד. היא ירתה פגז תאורה כדי להאיר את הסיירת הבריטית ופתחה באש עם התותחים המשניים שלה. הספינה הייתה למעשה המשחתת טורביולנט. תירינגן ירתה 18 פגזי 15 ס"מ ו-6 פגזי 8.8 ס"מ לפני שיגור פגז תאורה נוסף. נראה היה שטורביולנט התהפכה לימינה, אם כי היא נותרה צפה והוטבעה מאוחר יותר על ידי הסיירת רגנסבורג והמשחתות V71 ו- V73.
למרות האכזריות של הלחימה הלילית, צי הים הפתוח עבר דרך כוחות המשחתות הבריטיות והגיע לשונית הורנס בשעה 4:00 ב-1 ביוני. הצי הגרמני הגיע כמה שעות לאחר מכן לווילהלמסהאפן, שם תירינגן, הלגולנד, נסאו ווסטפאלן וכמה אוניות מערכה אחרות משייטת אוניות המערכה הראשונה תפסו עמדות הגנה בשטח המעגן החיצוני וארבע אוניות השייטת השלישית שלא נפגעו עגנו ממש מחוץ למחסומי הכניסה לווילהלמסהאפן. שמונת הדרדנוטים הנותריות נכנסו לנמל, שם אלו שעדיין היו במצב לחימה מילאו תחמושת ודלק. במהלך הקרב, תירינגן ירתה 107 פגזי 30.5 ס"מ, 115 פגזי 15 ס"מ, ו-22 פגזי 8.8 ס"מ, בזמן שהיא וצוותה יצאו מהקרב ללא פגע.
הפעולות הבאות
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-18 באוגוסט, ניסה אדמירל שר לחזור על המבצע מ-31 במאי; שתי סיירות המערכה הגרמניות הפעילות - מולטקה ופון דר טאן - הנתמכות בשלוש דרדנוטים, היו אמורים להפגיז את עיירת החוף סנדרלנד בניסיון למשוך ולהשמיד את סיירות המערכה של ביטי. שאר הצי, כולל תירינגן, היו אמורים להפליג מאחוריהם ולספק חיפוי. הבריטים היו מודעים לתוכניות הגרמניות והוציאו את הצי הגדול לפגוש אותן, מה שהוביל לפעולה של 19 באוגוסט 1916. עד השעה 14:35, אדמירל שר הוזהר מפני התקרבותו של הצי הגדול, ומאחר שלא היה מוכן להיכנס לקרב מול כל הצי הגדול רק אחד-עשר שבועות לאחר הקרב ביוטלנד, הפך את כוחותיו ונסוג לנמלים גרמניים.
ב-25–26 בספטמבר, תירינגן וכל שאר השייטת הראשונה סיפקו תמיכה בסריקה בשרטון טרשלינג שערך פיקוד סירות הטורפדו (גר') II. שר ערך מבצע צי נוסף ב-18–20 באוקטובר לכיוון שרטון דוגר. במשך רוב 1917, תירינגן הוצבה לשמירה במפרץ הגרמני. במהלך מבצע אלביון, ההתקפה האמפיבית על האיים שבשליטת רוסיה במפרץ ריגה, תירינגן ושלוש אחיותיה הועברו למצרי דנמרק כדי לחסום כל ניסיון בריטי אפשרי להתערב. ב-28 באוקטובר הגיעו ארבע הספינות לפוטציג ויק ומשם יצאו לארנסבורג ב-29. ב-2 בנובמבר הושלם המבצע תירינגן ואחיותיה החלו את המסע חזרה לים הצפוני. גיחה אחרונה של הצי התקיימה ב-23–24 באפריל 1918. אוסטפריזלנד, תירינגן ונסאו אוחדו ליחידה מיוחדת למבצע שלוסשטיין, כיבוש מתוכנן של סנקט פטרבורג. שלוש האוניות הגיעו לאזור הבלטי ב-10 באוגוסט, אך המבצע נדחה ולבסוף בוטל. היחידה המיוחדת פורקה ב-21 באוגוסט ואוניות המערכה חזרו לווילהלמסהאפן ב-23.
גורל
[עריכת קוד מקור | עריכה]תירינגן ושלוש אחיותיה היו אמורות להשתתף במבצע הצי האחרון של המלחמה, שתוכנן ל-30 באוקטובר. המבצע נועד להסב נזק רב ככל האפשר לצי הבריטי, על מנת לשמור על עמדת מיקוח טובה יותר לגרמניה, תהיה העלות של הצי אשר תהיה. בבוקר 29 באוקטובר 1918, ניתנה ההוראה להפליג מווילהלמשאוון למחרת. החל מהלילה של 29 באוקטובר, מלחים בתירינגן ולאחר מכן בכמה אוניות מערכה אחרות ערכו מרד. מסיקים כיבו את הדוודים וסירבו לעבוד. למחרת, ספינות הטורפדו B110 ו-B112 הגיעו לצד האונייה והצוללת U-135 כיוונה את התותחים שלה לעבר האונייה. חלק ניכר מהצוות, 314 מלחים ו-124 מסיקים, נעצרו והורדו מהאונייה. זה לא הספיק כדי לעצור את המרד, שהתפשט במהירות בכל הצי.
לאחר קריסת הקיסרות הגרמנית בנובמבר 1918, חלק ניכר מצי הים הפתוח נכלא בסקפה פלו. נסאו ושלוש אחיותיה לא היו בין האוניות שנרשמו למעצר, ולכן הן נשארו בנמלים גרמניים. בתקופה זו, מנובמבר עד דצמבר, שימש הרמן באואר כמפקד האונייה. ב-21 ביוני 1919, קונטר-אדמירל לודוויג פון רויטר, בהתרשמות מוטעית כי שביתת הנשק תפוג בצהריים באותו יום, הורה להטביע את ספינותיו כדי למנוע את תפיסתן על ידי הבריטים. תירינגן הוצאה משירות ב-16 בדצמבר 1918 ושימשה כספינת מגורים בזמן ששהתה בגרמניה. היא נמחקה מרשימות הצי ב-5 בנובמבר 1919 והוצאה מכלל שירות. גורלן של שמונה אוניות המערכה הגרמניות הנותרות נקבע בחוזה ורסאי, שקבע כי יש לפרק את האוניות מנשקן ולהימסר לממשלות של המעצמות העיקריות של מדינות ההסכמה. תירינגן נמסרה לצי הצרפתי ב-29 באפריל 1920 תחת השם "L". צוות שלדי לקח את הספינה לשרבור לצורך ההעברה הרשמית. תירינגן שימשה לזמן קצר כספינת מטרה על ידי הצי הצרפתי לפני שטבעה מול Gavres. האונייה נגרטה חלקית במקומה בשנים 1923–1933, אם כי חלקים משמעותיים מהאונייה נותרו מול חופי צרפת.
