אהרן דוד גורדון

אהרן דוד גורדון
Аарон Давид Гордон
לידה 9 ביוני 1856
האימפריה הרוסיתהאימפריה הרוסית טרויאנוב (אוק'), האימפריה הרוסית
פטירה 22 בפברואר 1922 (בגיל 65)
דגניה א', פלשתינה (א"י)
מקום קבורה דגניה א עריכת הנתון בוויקינתונים
זרם אקזיסטנציאליזם, אוטופיזם, פילוסופיית החיים
תחומי עניין אתיקה, תורת ההכרה, פילוסופיה יהודית, פסיכולוגיה חברתית
עיסוק פילוסוף, סופר עריכת הנתון בוויקינתונים
הושפע מ ההגות היהודית: מדרש ההלכה והאגדה, הקבלה, החסידות;
פרידריך ניטשה, קארל מארקס, בודהה, עמנואל קאנט, ברוך שפינוזה, לב טולסטוי, מיכאיל לרמונטוב, ארתור שופנהאואר
השפיע על יוסף חיים ברנר, מרטין בובר, ברל כצנלסון, רחל המשוררת, יוסף שכטר, אליעזר שביד
מדינה האימפריה הרוסית עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

אהרן דוד גורדון (בכתיב יידי: גאָרדאָן; בכתב רוסי: Аарон Давид Гордон; ו' בסיוון ה'תרט"ז, 9 ביוני 1856 – כ"ד בשבט ה'תרפ"ב, 22 בפברואר 1922), הידוע בכינויו א"ד גורדון (מבוטא לעיתים על דרך הרוסית: אָה-דֶה גורדון), כונה "הצדיק החילוני". גורדון היה פעיל בתנועה הציונית ואף השתתף בקונגרס הציוני; חלוץ ופועל חקלאי, הוגה ומורה-דרך לחלוצים בתקופת העלייה השנייה והעלייה השלישית, מנהיג לא מוכתר של מפלגת "הפועל הצעיר" בארץ ישראל, מייסד תורת-מוסר שבחייו ולאחר מותו כונתה על ידי בני דורו "דת העבודה".

ביוגרפיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אהרן דוד אורייביץ (בן אורי) גורדון נולד בכפר טרוֹיַאנוֹב שבדרום פלך פודוליה, בתחום המושב של האימפריה הרוסית (בשטח אוקראינה של היום), למשפחת מתנגדים מיוחסת מווילנה שהקפידה על קלה כחמורה. א"ד גורדון היה בנם החמישי של הוריו, אוּרי ודבורה, אך גדל כבן יחיד לאחר שכל אחיו נפטרו בצעירותם. הוריו חרדו לשלומו והוא טופל במסירות. גורדון היה ישר לב ואיש עקרונות; הוא סירב בצעירותו שהוריו ישלמו שוחד על מנת שלא יגויס לצבא האימפריה הרוסית, מכיוון שאז היה מגויס במקומו אדם אחר. הוא גויס לצבא לחצי שנה, מה שגרם לאמו לחלות, ושוחרר לאחר שהתברר שאינו כשיר פיזית.

גורדון רכש ידע תורני בשנת לימודים בישיבה בווילנא, בשנתיים בבית מדרש בעיר חאשצ'יוואטה ובאופן עצמאי. הוא אף רכש באופן עצמאי השכלה רחבה וידיעת שפות. בגיל צעיר התחתן עם בת דודו, פייגיל טרטקוב, ועבר להתגורר בעיירתה, אוֹבּוֹדוֹבְקַה[1]. לזוג נולדו שבעה ילדים, מהם שרדו שניים, בנם אברהם ובתם יעל.

לאחר שנתיים באובודובקה קיבל משרה באחוזה, חווה חקלאית של הברון גינצבורג בכפר מוהילנה, שבה עבד לפנים אביו. גורדון עבד באחוזה כפקיד ואיש מנהלה במשך עשרים ושלוש שנה (1880–1903, ובתוכן תקופות זמן שבהן לא עבד) – עד אשר פג תוקפו של חוזה החכירה. באותם ימים נהג גורדון לאסוף את בני הנוער באזור האחוזה להרצאות, שיחות, ערבי קריאה ואף ארגן בשבילם ערבים מוזיקליים, שעיקרם קירוב לבבות ליהדות ולציונות. הוא הקדיש מרץ רב להקמת בתי ספר עבריים באזור. כאשר התבגרה בתו יעל, ייסדה בתמיכתו בית ספר עברי לבנות[2].

בארץ ישראל

[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנה מאוחר יותר, בי"א באדר ה'תרס"ד (1904), לאחר מות הוריו שקל גורדון להגר לאמריקה. שם היו גדולים סיכוייו להתפרנס. אשתו התנגדה לכך, היא העדיפה להגר לארץ ישראל (אהרונוביץ, 1957, 64). א.ד. גורדון עלה בגפו לארץ ישראל, בגיל 48. הוא עבד בארץ ישראל מספר שנים ואחר כך הצטרפו אליו אשתו, ובתו יעל. ברם, ארבעה חודשים לאחר עלייתן, חלתה אשתו ונפטרה. בנו, שעמו היו לו מחלוקות קשות על רקע תפיסתם הדתית המנוגדת, נותר אדוק מאוד בדתו ולמד בישיבה, נותר ברוסיה ושם נפטר בגיל 38. גורדון לא הסכים לקבל תפקיד פקידותי, ואף שהיה אינטלקטואל מבוגר וחלש פיזית, ולא עסק בעבודה גופנית מימיו, אחז במעדר ועמל במלאכת כפיים, תוך שהוא מקפיד על האסתטיקה של מלאכת העידור[3]. גורדון היה לפועל חקלאי שכיר: בתחילה מצא עבודה במושב עין גנים, ועשה בו חמש שנים; שלוש שנים נוספות התגורר בראשון לציון (שם נפטרה אשתו), ולאחר מכן השתקע בגליל.

בשנת 1905 השתתף גורדון בשיחות הראשונות, שנערכו בפתח תקווה, ובהן גובשו יסודות מפלגת הפועל הצעיר. אלא שגורדון נעדר מהישיבות בהן נקבעה תוכנית המפלגה ומאסיפת הייסוד שלה. יחסו של גורדון למוסדות פוליטיים היה אמביוולנטי, מצד אחד הכיר בחשיבותם ומצד שני סלד מה"עסקנות" הפוליטית. מאז ייסוד הפועל הצעיר ועד לפטירתו, היה גורדון למעשה המנהיג הרוחני של מפלגה זו. אף שהיה ציר בקונגרס הציוני ה-11, מיעט לעסוק בפעילות פוליטית ועיקר פועלו היה בשיח הרעיוני. משם הפעיל את השפעתו, ועזר לפועלים והחלוצים, שפנו אליו בעצות ובבקשות[2].

בשנת 1908 היה גורדון בין השומרים העבריים בכרמי רחובות. באחד הימים, עת הלך מרחובות ליפו, התנפלו עליו שודדים ערבים, ירו בו ודקרו אותו[4]. גורדון נפצע פצעים קשים והועבר לבית החולים ביפו, בו אושפז לשלושה שבועות. פגיעתו הקשה בידי ערבים לא שינתה את עמדתו העקרונית לגבי היחס שיש לנקוט כלפיהם. הוא האמין כי זכותם המוסרית של היהודים על ארץ ישראל נקנית בכוח העבודה, הבנייה והייצור ולא תוכל להבנות בכוח הנשק. הוא שמר על עמדה מתונה בסוגיית היחס לערבים עד ימיו האחרונים. אולם לאחר מאורעות תל חי ולאחר רצח יוסף חיים ברנר וחבריו, התבטא, ביוני 1921, כי ודאי שרצוי לנו יחסי שלום וידידות עם הערבים "אך זה לא הזמן וזו לא הדרך"[2].

בשלהי 1913, זמן קצר לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה, עבר גורדון עם חברי קבוצת כפר אוריה לכנרת, ומשם עברו ב-1915 לדגניה. בתקופת המלחמה סבלו רבים מתושבי הארץ מרעב ומחסור. השלטונות העות'מאנים חשדו ביהודים בתמיכה בבריטניה ובצרפת ובריגול למענן, והקשיחו את יחסם לאחר שנחשפה מחתרת ניל"י. עם התקדמות החזית מצד דרום ציוו השלטונות העות'מאניים על פינוי תושבי יפו ותל אביב מבתיהם. בהקשר כלכלי קשה זה, גורדון מתח ביקורת על אנשי דגניה א' שהתנגדו לתרום מיבולם למשביר בתקופת המלחמה.

גורדון עמל בעבודה קשה בגן הירק ובכרם ביום, ובכתיבה הגותית בלילה. הוא לא הסכים לקבל שכר סופרים על מאמריו ועל הוראתו, כיוון שסירב "לעשות את התורה קרדום לחפור בה". חברים רבים מחוות כנרת ומקבוצת דגניה נהגו להתייעץ איתו על ענייניהם האישיים, גדולים כקטנים. כמה מהמכתבים שכתב לחבריו באותה עת נהיו ברבות הימים לנכס צאן ברזל בתרבות הציונית. כך למשל התכתבותו עם רחל המשוררת, שהתלבטה אם לצאת ללימודי חקלאות בצרפת, ופנתה אליו במכתב לו צירפה את שירה הלך נפש. במכתב התשובה ניסח גורדון את השיר לכי בשבילך לרחל[2].

גורדון היה איש מאמין ושומר מצוות רוב ימיו, ורק בסוף ימיו פרק את עול המצוות המעשיות ונשאר נאמן רק לקיום מצוות לא תעשה, במוצאו בעשייה וביצירה מתוך התכוונות חלופה למצוות שסר חינן בעיניו. החל משנת 1908 ועד מותו, פרסם גורדון מאמרים ביקורתיים רבים על סוגיות היישוב בעיתונות תנועת העבודה. באותן שנים כתב גורדון גם מאמרים פילוסופיים, כגון מאמרו הנודע: 'האדם והטבע'. בשנת 1915 הצטרף לקבוצת דגניה א', בה חי עד סוף ימיו.

א"ד גורדון נפטר בדגניה א' ב-22 בפברואר 1922, בגיל 66, מגידול סרטני בגרונו. נקבר בבית הקברות של דגניה א'[2]. לא ידוע על כך שלשני ילדיו נולדו ילדים.

לאחר מותו

[עריכת קוד מקור | עריכה]
קברו של א"ד גורדון בדגניה א'

לאחר מותו כתב עליו חברו יוסף אהרונוביץ:

במשך כל שמונה עשרה השנים שהכרנו את גורדון בארץ ישראל, לא חלו כל שינויים בהבעת הפנים שלו: הוא תמיד היה מרוכז בתוך עצמו, חי חיי מחשבה אינטנסיביים, על פניו שפוך עצב נורא ומעיניו נשקף צער-העולם. יחד עם זה היה הוא, לפחות במחצית הראשונה של חייו בארץ ישראל, איש 'שמח' מאוד, או, אולי 'משמח'. הוא ידע לרקוד עד כלות הכוחות, עד כדי התפשטות הגשמיות.

— ראו גם רשימות לתולדותיו של א. ד. גורדון, מאת יוסף אהרונוביץ, בוויקיטקסט

על שמו של גורדון, נוסדה בשנת 1925 בגליציה, תנועת הנוער גורדוניה שביקשה לחנך את בני העם היהודי על פי עקרונותיו. התנועה פעלה בפולין, ליטא, לטביה, רומניה, סרביה, צרפת, אוקראינה, ישראל, ארגנטינה, ארצות הברית ותוניסיה. חבריה החלו לעבור לארץ ישראל בשנת 1929 - רובם במסגרת החלוץ. חניכיה ובוגריה הקימו מספר קיבוצים בארץ. בנוסף, נוסד בית החינוך ע"ש א"ד גורדון - ש ה"אני מאמין" שלו מבוסס על ערכי א"ד גורדון: "החינוך הוא הדרך - האדם המטרה". מאמריו תורגמו ל-15 שפות שונות עד שנת 1972[5]. בתי ספר רבים ברחבי ישראל קרויים על שמו, כמו גם המכללה האקדמית לחינוך בחיפה, "האקדמית גורדון". כמו כן קרויים על שמו רחובות ברבות מערי ישראל.

הגותו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

(מולטימדיה)

"ניגונו של אהרון דוד גורדון"
ניגון חסידי שהלחין אהרון דוד גורדון, אשר נרשם על ידי מ. שיאון, ונמסר לפרסום על ידי בית גורדון בדגניה א'
לעזרה בהפעלת הקבצים
דיוקנו של א"ד גורדון

בדברים שכתבתי צריך לדבר, רק אם נשאר בהם ובאותה המידה שנשאר בהם עוד ערך חי,
כלומר לא ערך ספרותי או פובליציסטי, כי אם ערך חיוני בשביל החיים המתחדשים.

— א"ד גורדון, מצוטט אצל י' שכטר (1957), עמ' 27


א"ד גורדון הושפע מאוד מחכמת היהדות: מן המדרש, ההלכה והאגדה, ובפרט מרעיונות החסידות והקבלה. לצד השפעות אלה, מתכתבת הגותו עם רעיונות משל הסופר וההוגה הרוסי לב טולסטוי, כגון תורת העבודה והפשטות, וכן עם רעיונות רבים מהגותו של פרידריך ניטשה. עם זאת יודגש כי גורדון חלק על טולסטוי, וביקר אותו בחריפות כהתגלמות הלך-הרוח הנוצרי, המוטעה והמטעה לדעתו[6]. באשר לניטשה - לצד הערכתו הרבה כלפיו וכלפי שיטת עבודתו, סבר א"ד גורדון כי רבות ממסקנותיו של ניטשה שגויות, ומוטות על ידי תכונות אופיו. לדעתו של גורדון, המופת הוא בדמותו ובפועלו של ניטשה האדם, ולא במסקנות הנובעות מהגותו - וראש וראשונה בהן רעיון ה"על-אדם", מבטא מוסר האדונים:

עיקר מה שחידש ניטשה במשפט היחיד הוא לא בתורת האדם העליון שלו ובכלל לא בתורתו. עיקר כוחו של ניטשה הוא לא במה שנתן תורה, כי אם במה שהראה דוגמה – דוגמה יפה ונאדרה – כיצד מעלה האדם את עצמותו המיוחדת למעלת עצמות עליונה, אנושית, קוסמית, באופן כי מתוך עצמותו המיוחדת הוא מאיר באור חדש אחד מן הצדדים של רוח האדם בכלל ואולי של רוח החיים בכלל. רעיון האדם העליון גופו ערכו גדול רק בתור דוגמה, אבל לא בתור צורה קבועה של עצמות עליונה ולא בתור דרך קבועה לעליית האנושות למעלה עליונה.

— הערכת עצמנו, ז'

גורדון נחשף לספרות העברית ולציונות בגיל מתקדם. לשיטתו, "הפרזיטיות הגלותית" והנתק מהעבודה היצרנית הם הנגע העיקרי ושורש כל הרע שבחיי העם היהודי. לשיטת גורדון, הניתוק מהעבודה גורם להפרעה נפשית והוא חלק מהחורבן שהגלות כפתה על היהודים. הוא טוען כי שיקום החורבן מחייב לחדש "עבודה לשם חיים" - מונח חשוב בהגותו:

ואני מרגיש את החיים ההם, והנה הם צרים כפי שאול, והנה נפשי בתוכם כמו בתוך מכבש מעוכה, רצוצה, מרוסקה, והנה הם מפעפעים גם בתוך נפשי ועושים שַמוֹת בקרבי, ואני מתנער בחזקה, בכל כוחי, ומנער מעלי ומקרבי את החיים ההם. ואני מתחיל הכל מחָדש, הכל מחדש. מן האלף-בית אני מתחיל את החיים, אינני משנה, אינני מתקן, כי אם עושה הכל מחדש. והדבר הראשון, הפותח בראשונה את לבי לחיים, אשר ידעתי כמוהם, היא העבודה. לא עבודה לשם מחייה ולא עבודה לשם מצווה. כי אם עבודה לשם חיים – עבודה, אשר אור חדש נוגה עליה.

— "החלום ופתרונו", תרס"ט (1909)

לאור זאת, הוא ביקש לחבר את בני העם לעבודת כפיים ולעבודת אדמה, כחלק מרכזי בתיקון הווייתו. לדעתו, העשייה והחוויה הן הקושרות את האדם עם הצדדים העלומים שבטבע ובהוויה, שבהם מקור החזון, השירה ורוח הקודש. הוא ראה בעבודת האדמה ערך מקודש לא רק ליחיד אלא גם לכלל, והאמין שהיא תחבר את העם לארץ ותיתן לו את הצידוק לקיומו בה. הוא דגל באימרה: "ארץ ישראל נקנית בעבודה, ולא באש ולא בדם".

יש המוצאים בהגותו דמיון והשקה לא מעטה להגותו של הרב קוק שחי בתקופתו. שניהם אף עלו לארץ באותה השנה. כמו כן, ניתן להצביע על דמיון מסוים בהגותו לרעיונותיו של מרטין בובר, לדוגמה: "יחס אני-אתה" לעומת יחס "אני-לז", וכן בעניין יחס לאלוהים. הגותו הוסיפה מושגים נוספים לשיח, דוגמת המושג "חוויה" (מונח שהתקין מהלחם בסיסים של המילה "חיים" (שורש ח.ו.י) על משקל המילה "הוויה").

הלך רוחו נע בין ייאוש לתקווה, והוא התאמץ מאוד לשמוח ולשמח אחרים ולא לטבוע בים הייאוש. הוא ציפה כי ייווצר בארץ דור של אנשים אידיאליסטים, מוסריים, יצרניים, בעלי מידות נעלות שליבותיהם כנים ופתוחים איש לרעהו ואיש לאחיו; אך בסוף ימיו, אף שהיה אדם חברותי, העדיף להסתגר בתוך עצמו ולהתבודד עם הטבע, מאוכזב מטבעו האנושי של האדם ומנטייתו לתככנות, לאינטרסנטיות ולקטנוניות, כפי שבא לידי ביטוי במכתבו אל רחל המשוררת.

גורדון היה צמחוני מסיבות אידאולוגיות. הצמחונות, אף על-פי שאינה מהווה מרכיב מרכזי בהגותו, היוותה מרכיב מרכזי באורח-חייו - תופעה חריגה בימים ההם. כשנה לפני מותו התבקש על ידי הסופר נתן ביסטריצקי להשתתף בכתיבת קובץ מאמרים על הצמחונות בעריכתו. בתגובה לבקשה, כתב לביסטריצקי מכתב, שבו שפך אור על תפיסת עולמו בנושא. בין השאר כתב:

הצמחונות, אם להתייחס אליה ברצינות הדרושה, הרי היא אחד הצדדים העיקריים הראשונים בהגשמתו של יחס חדש אל החיים והעולם בפועל ובמעשה, אותו יחס חדש, שאנחנו מבקשים בעבודתנו, בהתקרבותנו אל הטבע ובכל מה שאנחנו עושים לחידוש החיים. העיקר הוא, אפוא, היחס הרציני, החיוני אל הצמחונות, לפחות מצד הצמחונים. [...] היחס אל בעלי החיים, הוא אבן הבוחן היותר נאמנה, הגלויה והברורה של כל יחסנו אל החיים והעולם כמו שהם, בלי כחל ובלי פרכוס. היחס אל בעלי החיים, שאינו משוחד, שאין עמו שום חשבון של תשלום גמול, שום מניעים של תועלת, של כבוד וכדומה, גלויים או נסתרים, מראה לנו באספקלריה מאירה מאין כמוה, בבהירות כמעט מוחשית, מה הם כל הצדק, האמת וכל יתר המידות העליונות, שאנחנו כל כך אוהבים לראות את עצמנו, כאילו אנחנו נותנים את נפשנו עליהם. צדק, אמת, וכו', וכו' - וטביחת בעלי-חיים ואכילתם!

— מכתב לנ. ביסטריצקי, ה'תרפ"א[7]

כתביו

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • העבודה, תל אביב: הוצאת הפועל הצעיר, 1923
  • האדם והטבע, תל אביב: הוצאת הפועל הצעיר, 1927
  • האדם והטבע: הגיונות וחלומות של קיצוני, מהדורה מדעית ושלמה בעריכת יובל גובני ורון מרגולין, ירושלים: מאגנס, 2020[8]
  • יוסף אהרונוביץ' (עורך), כתבי א. ד. גורדון (כרכים א-ה), תל אביב: הוצאת הפועל הצעיר, 1925-1929 (כל כרך יצא בשנה עוקבת)
  • נ' תרדיון (עורך, בהשתתפות אליעזר שוחט), קיצור כתבי א.ד. גורדון, תל אביב: א. י. שטיבל, 1936
  • שמואל הוגו ברגמן ואליעזר שוחט, כתבי א.ד. גורדון בשלושה ספרים, ספר ראשון: האומה והעבודה, ספר שני: האדם והטבע, ספר שלישי: מכתבים ורשימות, ירושלים: הוצאת ההסתדרות הציונית, 1951-1954 (כל כרך יצא בשנה עוקבת)
  • כתבי א.ד. גורדון (ספרים א-ג), מהדורה מיוחדת בשנת המאה להולדתו, חיפה: הוצאת ההסתדרות הציונית, 1957
  • מוקי צור (עורך), את אינך בודדה במרום: מכתבים מא. ד. גורדון ואליו, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1998
  • אני מבקש לב דופק נפש חיה - אסופת כתבים נדירים מאת א״ד גורדון ועדויות מאת חבריו הקרובים אשר נדפסו לראשונה במלאת 100 שנה לפטירתו, בעריכת משה נחמני ויחיאל נחמני, כביש אחד, ירושלים 2022
  • אהרון דוד גורדון, המאור למינהו, במאגר הספרים הסרוקים של הספרייה הלאומית
  • Briefe aus Palästina[9]‏, Berlin: Welt, 1919 (בגרמנית)
  • Auswahl aus seinen Schriften[10]‏ (übersetzt: Viktor Kellner)‏, Berlin: Jüdischer Verlag, 1937 (בגרמנית)
  • Selected Essays by Aaron David Gordon[11]‏ (tr.: Frances Burnce), New York: League for Labor Palestine, 1938, ISBN 0405052669 (0-405-05266-9) (באנגלית)
  • Reprint: Selected Essays by Aaron David Gordon[12]‏, New York: Arno Press, 1973, ISBN 0405052669 ‏(0-405-05266-9) (באנגלית)

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחקרים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מאמרים
  • שמואל הוגו ברגמן, א. ד. גורדון והאשה, דבר הפועלת י"ג, תש"ז, עמ' 48–50 (פורסם בשנית בתוך: האשה ותפקידה בחברה המודרנית, מחניים צח, תשכ"ה, עמ' 48)
  • שמואל הוגו ברגמן, ויכוחו של א. ד. גורדון עם ניטשה, בתוך: הפועל הצעיר, מ', מס' 20, תש"ז, עמ' 5–6
  • שמואל הוגו ברגמן, א. ד. גורדון וזרמים רוחניים חדישים, הפועל הצעיר, מ"ג, מס' 20, תש"י, עמ' 9–10, וכן: הפועל הצעיר מ"ג, מס' 21, עמ' 12–13
  • הלחמי יוסף, תמונות-אור וגיבורים (על יחסו של גורדון לסוגת "הציור הספרותי"), אתר "בית הסרט העברי"
  • אליעזר שביד, 'תנועת התחיה הלאומית כתנועה דתית (משנתו של א"ד גורדון)', בתוך: היהדות והתרבות החילונית, ספריית "הֵילַל בן חיים", הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, תשמ"א-1981, עמ' 157–181
  • אוריאל זוהר, א. ד. גורדון יוצר תיאטרון חדש, זהות 4, 1987, עמ' 51–60
  • אוריאל זוהר, השפעתו של א. ד. גורדון על התיאטרון הקולקטיבי, עיתון 77 171, עמ' 18–22, 1994
  • אוריאל זוהר, ליל העשרים, מחזה אינטימי וקולקטיבי לאור משנתו של א. ד. גורדון, עלי שיח 35, תל אביב, 1995, עמ' 117–131
  • שרה שטרסברג-דיין, א"ד גורדון ומקורותיו בהגות היהודית, מדעי היהדות 36, תשנ"ו-1996
  • 'מקורות שלילת האלימות של יוצאי מרכז אירופה ב'ברית שלום"', זמנים (מרץ 1997), עמ' עמ', 76-85
  • עינת רמון, דת וחיים: חידוש ההלכה והדת היהודית בהגותו של א. ד. גורדון, זמנים 72, סתיו 2000, עמ' 76–88
  • יחזקאל קויפמן, ביקורת תורתו של א. ד. גורדון, מאזניים, 17, מס' 3 (כסלו תש"ד), עמ' 129-123; וכן: מאזניים 17, מס' 4, טבת תש"ד, עמ' 191–200
  • שלום רצבי, 'למקורותיה של הלאומיות ההומניסטית בחברה היישובית', הציונות ט"ז, (תשנ"ב), עמ' 9–118
  • שלום רצבי, 'בין עם לארצו: יחיד, אומה וארץ בהגותו של א"ד גורדון', מסביב לנקודה – קובץ מחקרים, בסדרת 'עיונים בתקומת ישראל', אוניברסיטת בן-גוריון, מרכז למורשת בן-גוריון
  • שלום רצבי, 'הערות לשאלת תפקידם של מקורותיו היהודיים של א"ד גורדון בהבנת מגמותיו האידיאיים של אהרן דוד גורדון', עיונים בתקומת ישראל, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, מרכז מורשת בן-גוריון
  • גדעון כ"ץ, היסוד החילוני במחשבתו של אהרן דוד גורדון, עיונים בתקומת ישראל 11, 2001, עמ' 485-465
  • נעמה שקד (עורכת), אם נדע לבקש חיים - נפגשים עם א״ד גורדון, אסופת מאמרים. הוצאת כביש אחד 2021
  • Herbert H. Rose, The Life and Thought of A. D. Gordon: Pioneer, Philosopher, and Prophet of Modern Israel, Bloch Pub. Co., 1964. ASIN: B0007DMHN8 (באנגלית)
  • Ouriel Zohar, La nouvelle mode du théâtre Collectif de A. D. Gordon, in Reeh, Revue Européenne des Etudes Hébraïques, (IEEH) Université de Paris VIII, No. 9, pp. 129–143 (2005). (בצרפתית)
  • Ouriel Zohar, La veille du 20, pièce collective et intime, à la lumière de la doctrine d'Aharon David Gordon, Tsafon, No. 19-20, pp. 141–164, Université de Lille III Institut d'Histoire des Religions, Lille, 1995. (בצרפתית)

ספרות יפה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מיזמי קרן ויקימדיה
ויקיציטוט ציטוטים בוויקיציטוט: אהרן דוד גורדון
ויקיטקסט טקסט בוויקיטקסט: אהרן דוד גורדון
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: אהרן דוד גורדון

אתר jewishthoughtandcare ובו כתבי יד שרובם לא פורסמו של אהרן דוד גורדון אשר לוקטו והוסדרו על ידי ד"ר עינת רמון (מארכיון דגניה א' קישור: https://jewishthoughtandcare.com/

הקלטת הכנס "יישום רוחני יומיומי של תורת א"ד גורדון בארץ ישראל של ימינו: במלאת 100 שנים לפטירתו, באתר מכון שכטר למדעי היהדות:https://schechter.ac.il/event/marpeh-ad-gordon/

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ ברוסית: Ободовка; באוקראינית: Ободівка. סביר כי מדובר בכפר הנמצא בנפת מאלין (Малин) שבמחוז ז'יטומיר (ר' ערך בוויקיפדיה האוקראינית); אך ייתכן כי מדובר בכפר שבנפת טרוסטיאנץ (Тростянець) במחוז ויניצה (ר' ערך בוויקיפדיה האוקראינית).
  2. ^ 1 2 3 4 5 אהרון דוד גורדון, צבי צמרת, העלייה השנייה - אישים, הוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים 1997
  3. ^ נתן חפשי, בלב ונפש, 1965, עמ' 32
  4. ^ יפו, הצבי, 13 בינואר 1909
  5. ^ אהרון דוד גורדון, ביבליוגראפיה, תרס"ה - תשל"ב, במלאת חמישים שנה לפטירתו, הוצאת "יחדיו" ובית גורדון, 1973
  6. ^ ביקורת זו מנוסחת למשל במאמרו "לבירור ההבדל בין היהדות והנצרות".
  7. ^ כתבי א"ד גורדון בהוצאת הפועל הצעיר, כרך ה' (תרפ"ט), עמ' 100–107. תוכנו המלא של המכתב: ויקיטקסט, מכתב לנ. ביסטריצקי. ראו גם: א.ד. גורדון כותב על צמחונות, באתר אנימלס.
  8. ^ אתר למנויים בלבד הני זובידה, "האדם והטבע": נבואת זעם שטובעת בהערות שוליים, באתר הארץ, 14 ביולי 2020
  9. ^ Briefe aus Palästina
  10. ^ Auswahl aus seinen Schriften
  11. ^ Selected Essays by Aaron David Gordon
  12. ^ Selected Essays by Aaron David Gordon
  13. ^ ביקורת: שלום רצבי, הערות על משנת גורדון לאור מקורותיה היהודיים, עיונים בתקומת ישראל 8, 1998, עמ' 619-614
  14. ^ ביקורת: אהוד פירר, האם האדמו"ר מדגניה עדיין רלוונטי?, באתר "האייל הקורא", 26 בספטמבר 2007; יובל ג'ובני, ביקורת הכוחנות (המגדרית, האקולוגית והפוליטית) בארץ ישראל בראשית המאה העשרים, זמנים 101, חורף 2008


ציונות ישראלישראל
נושאים ומושגים מרכזיים התנועה הציונית • התקווה • ארץ ישראל • אוטואמנציפציה • תוכנית בזל • תוכנית אוגנדה • תוכנית בילטמור • "אלטנוילנד" ו"מדינת היהודים" • עלייה לארץ ישראל, ההעפלה וחוק השבות • תחיית הלשון העברית • עבודה עברית וכיבוש העבודה • חלוציות • קיבוץ • מחתרות עבריות בארץ ישראל • כוח המגן העברי • כרונולוגיית ההתיישבות היהודית בארץ ישראל בעת החדשה • אנטישמיות • טריטוריאליזם יהודי • הצהרת בלפור, הספר הלבן הראשון ותוכנית החלוקה • הכרזת העצמאות ומלחמת העצמאות • דגל ישראל • הסכסוך הישראלי-פלסטיני • פוסט-ציונות ואנטי-ציונות • החלטת האו"ם 3379 • החלטת האו"ם 4686
זרמים בציונות ציונות מדינית • ציונות מעשית • ציונות סינתטית • ציונות רוחנית • הציונים הכלליים וציונות כללית • ציונות סוציאליסטית • ציונות רוויזיוניסטית • ציונות דתית • ארץ ישראל השלמה • ציונות נוצרית • ניטשה והציונות
ארגונים ציוניים קונגרס פוקשאן והוועד המרכזי ליישוב ארץ ישראל וסוריה • ההסתדרות הציונית העולמית • הקונגרס הציוני העולמי • הוועד הפועל הציוני וההנהלה הציונית • הסוכנות היהודית • קרן קיימת לישראל • קרן היסוד • מינהל מקרקעי ישראל • המשרד הארצישראלי • המוסדות הלאומיים • הכשרת הישוב • אוצר התיישבות היהודים ובנק אנגלו-פלשתינה • פיק"א • הגדודים העבריים • ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל • הסתדרות העובדים הכללית החדשה • סולל בונה • הארכיון הציוני המרכזי • ארכיון התצלומים של קק"ל
תנועות ציוניות ביל"ו • חובבי ציון • ציוני ציון • פועלי ציון • ההתיישבות העובדת • התנועה הקיבוצית • עליית הנוער • תנועת המזרחי • ברית הציונים הרוויזיוניסטים • ציונות ברוסיה • ציונות בלוב
מחתרות עבריות בר-גיורא • השומר • הרועה • הגדעונים • ארגון המגן • ניל"י • הקיבוץ • ההגנה • פלמ"ח • אצ"ל • לח"י • תנועת המרי העברי
ראשוני הציונות מבשרי הציונות • יהודה לייב פינסקר • בנימין זאב הרצל • נתן בירנבוים • מקס נורדאו • אחד העם • ליאו מוצקין • דב בר בורוכוב • משה הס • נפתלי הרץ אימבר • דוד וולפסון • חיים ויצמן • משה לייב ליליינבלום • נחום סוקולוב • נחמן סירקין • יוסף לוריא • מקס בודנהיימר • אדמונד ג'יימס דה רוטשילד • יצחק יעקב ריינס • אוטו ורבורג • נחום גולדמן • יחיאל צ'לנוב • אבא הלל סילבר • צבי הירש קלישר • שמואל מוהליבר
אישים ציונים נוספים ואנשי היישוב אהרן דוד גורדון • מרטין בובר • רחל המשוררת • שמואל הוגו ברגמן • הנרייטה סאלד • זאב ז'בוטינסקי • מאיר בר-אילן • חיים ארלוזורוב • זלמן שזר • אברהם יצחק הכהן קוק • ארתור רופין • דוד בן-גוריון • מנחם אוסישקין • אב"א אחימאיר • חיים בוגר (בוגרשוב) • ברל כצנלסון • אלכסנדר זייד • יוסף שפרינצק • ישראל שוחט • שמריהו לוין • יוסף טרומפלדור • מיכאל הלפרן • גרשם שלום • יהודה לייב מאגנס • יצחק טבנקין • יצחק בן-צבי • מנחם בגין • אברהם שטרן (יאיר) • ציונים לא יהודים
ראו גם 100 מושגי יסוד • פורטל ישראל • פורטל היישוב • היסטוריה של עם ישראל • היסטוריה של ארץ ישראל