אליס ריבלין
 | |
| לידה |
4 במרץ 1931 פילדלפיה, ארצות הברית  |
|---|---|
| פטירה |
14 במאי 2019 (בגיל 88) וושינגטון די. סי., ארצות הברית |
| שם לידה |
Georgianna Alice Mitchell |
| מדינה |
ארצות הברית |
| השכלה | |
| מעסיק |
אוניברסיטת ג'ורג'טאון |
| תפקיד |
מנהל משרד הניהול והתקציב (17 באוקטובר 1994–26 באפריל 1996) |
| מפלגה |
המפלגה הדמוקרטית |
| בן או בת זוג |
|
| פרסים והוקרה |
|
  | |
אליס מיטשל ריבלין (באנגלית: Alice Mitchell Rivlin; 4 במרץ 1931 – 14 במאי 2019) הייתה כלכלנית יהודיה אמריקאית[1], עובדת מדינה בקבינט של הממשל הפדרלי של ארצות הברית ומומחית לתחום התקציב. שירתה כסגנית יו"ר הבנק הפדרלי, מנהלת משרד הניהול והתקציב בבית הלבן, והמנהלת הראשונה של משרד התקציב של הקונגרס של ארצות הברית. בראשית 2010 מונתה ריבלין על ידי נשיא ארצות הברית ברק אובמה לוועדה הלאומית לאחריות פיסקלית ורפורמה (National Commission on Fiscal Responsibility and Reform).
ילדות נעורים והשכלה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ריבלין הייתה בִתו של הפיזיקאי אלן מיטשל ונכדתו של האסטרונום סמואל אלפרד מיטשל. הייתה נשואה ללואיס אלן ריבלין, בן למשפחת ריבלין.
ריבלין גדלה בבלומינגטון, אינדיאנה, שם לימד אביה באוניברסיטת אינדיאנה. תחילה למדה בבית הספר התיכון האוניברסיטאי בבלומינגטון, לפני שעברה ללמוד בתיכון מדיירה. את לימודיה האקדמיים התחילה במכללת ברין מאר בפילדלפיה, שם למדה בחוג להיסטוריה, אך לאחר שלמדה קורס אחד בכלכלה באוניברסיטת אינדיאנה, החליטה לבחור בתחום זה כחוג הראשי שלה. היא סיימה את התואר הראשון ב-1952 וכתבה את התזה על האינטגרציה הכלכלית במערב אירופה.
לאחר סיום לימודיה עברה לאירופה. בפריז החזיקה במשרה זוטרה בעבודה על תוכנית מרשל. ריבלין הגישה מועמדות לתוכנית למינהל ציבורי באוניברסיטת הרווארד, אך נדחתה בטענה שכאישה שהגיעה לפִרקה היא מהווה השקעה גרועה (בשל הסיכוי הגבוה שתיכנס להיריון ותהיה מטופלת בילדים). במקום זאת הגישה מועמדות לתוכנית הכלכלה של הרווארד וסיימה את הדוקטורט ב-Radcliffe College (התוכנית הפרטית של הרווארד לנשים) ב-1958.
קריירה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ריבלין יצרה קשרי עבודה מספר פעמים עם מכון ברוקינגס, כולל תפקידים בשנים 1957–1966, 1969–1975, 1983–1993 ו-1999 עד מותה. הייתה מרצה אורחת במכון למדיניות ציבורית באוניברסיטת ג'ורג'טאון.
בשנים 1968 - 1969 מונתה ריבלין על ידי הנשיא לינדון ג'ונסון למשרת עוזרת המזכיר לנושאי תכנון והערכה במחלקת הבריאות ושירותי האנוש של ארצות הברית.
ב-1971 חיברה ריבלין נייר עמדה שיטתי בנושא פעילות חברתית. היא נבחרה לעמיתה באקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים ב-1973.
ריבלין הייתה המנהלת הראשונה של משרד התקציב של הקונגרס בשנים 1975 - 1983 שם הביעה ביקורת עקבית וקולנית כנגד מדיניותו הכלכלית של רונלד רייגן. ב-1983 זכתה בפרס "גאונות" (genius" award") מטעם קרן מקארתור. ב-1986 הייתה נשיאת האגודה האמריקנית לכלכלה, האישה הראשונה שכיהנה בתפקיד זה.
תחת הנשיא ביל קלינטון שימשה כסמנכ"לית משרד הניהול והתקציב (OMB) בשנים 1993 - 1994 וכמנהלת המשרד בשנים 1994 - 1996, והפכה לאישה הראשונה להחזיק במשרה ברמת קבינט. ב-1996 - 1999 כיהנה כסגן יו"ר הבנק הפדרלי. בשנים 1998–2001 שימשה ריבלין כיו"ר מועצת המנהלים של רשות הבקרה הפיננסית של וושינגטון די. סי..
צמצום החוב/פאנלים לניהול פיסקאלי 2010
[עריכת קוד מקור | עריכה]ריבלין והסנאטור לשעבר פיט דומניצ'י (חבר המפלגה הרפובליקנית מניו מקסיקו) נקראו בינואר 2010 לעמוד בראש כוח המשימה להפחתת החוב, בחסות מרכז המדיניות הדו-מפלגתי בוושינגטון די. סי.. זמן קצר לאחר מכן מונתה ריבלין על ידי הנשיא ברק אובמה לוועדה בת 18 חברים, פאנל דו-מפלגתי בראשות הסנאטור לשעבר אלן ק. סימפסון (חבר המפלגה הרפובליקנית מוויומינג) וראש סגל הבית הלבן לשעבר, ארסקין באולס מהמפלגה הדמוקרטית. יתר חברי הפאנל הם שלושה מינויים נוספים שאוישו בידי הנשיא אובמה, שישה חברים מבית הנבחרים של ארצות הברית ושישה חברי הסנאט של ארצות הברית. הוועדה נפגשה לראשונה ב-27 באפריל 2010 והמועד האחרון להגשת הדו"ח היה בדצמבר אותה השנה. אתגר הניהול הפיסקאלי של מרכיב הבריאות בממשל הפדרלי של ארצות הברית ובמדינות ארצות הברית טופל על ידי צוות שכלל את ריבלין בתוכניתה של דיאן רהם ברשת הרדיו הציבורי NPR ביוני 2010.
ריבלין נפטרה ב-14 במאי 2019[2].
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- דף הבית של ריבלין במכון ברוקינגס
אליס ריבלין, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)- אליס ריבלין, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ "Jews In American Politics", עמ' 404
- ^ Robert D. Hershey Jr. "Alice M. Rivlin, Leading Government Economist, Dies at 88". New York Times. May 14, 2019