ג'רארד ג'ון שייפר

ג'רארד ג'ון שייפר ג'וניור
Gerard John Schaefer Junior
לידה 26 במרץ 1946
נינה (אנ'), ויסקונסין, ארצות הברית
נרצח 3 בדצמבר 1995 (בגיל 49)
בראדפורד (אנ'), פלורידה, ארצות הברית
מדינה ארצות הברית
השכלה בית הספר התיכוני סנט תומאס אקווינס (אנ')
המכללה הקהילתית של ברוארד (אנ')
אוניברסיטת פלורידה אטלנטיק (אנ')
תקופת הפעילות 27 בספטמבר 1972 – 11 בינואר 1973 (107 ימים)
בת זוג מרתה פוג
(1968–1970)
תרזה דין
(1971–1973)

ג'רארד ג'ון שייפר ג'וניור (באנגלית: Gerard John Schaefer Junior;‏ 26 במרץ 1946 – 3 בדצמבר 1995) היה רוצח, אנס, ונקרופיל אמריקאי, אשר רצח שתי נערות בפורט סנט לוסי, פלורידה, ב-1972. ייתכן שהלכה למעשה היה רוצח סדרתי, מאחר שנחשד כי רצח כעשרים ושש נשים נוספות. הוא נודע לשמצה בכינויים "התליין" ו"השוטר הרוצח", היות שביצע חלק מפשעיו בזמן שעבד כשוטר[1], וכן בשל מנהגו לתלות את קורבנותיו מענפי עצים בטרם החל לענות אותם[2].

שייפר תואר בידי התובע במשפטו בתור ”סוטה המין הנוראי ביותר” שפגש מעודו[3]. הוא נידון לשני מאסרי עולם בבית הסוהר המדיני של פלורידה[4][5] ונדקר למוות בידי אסיר אחר ב-1995[3][6].

ביוגרפיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

שייפר נולד בנינה (אנ'), ויסקונסין, ב-26 במרץ 1946, הבכור מבין שלושת ילדיהם של ג'רארד ג'ון ודוריס מארי (רנסי) שייפר. אביו היה איש מכירות נודד ואמו עקרת בית. הוא גדל בנאשוויל, טנסי, ומאוחר יותר באטלנטה, ג'ורג'יה, ולמד בבית הספר מריסט עד שמשפחתו עברה להתגורר בפורט לודרדייל, פלורידה, ב-1960.

מאוחר יותר בחייו תיאר שייפר את ילדותו כ"בעייתית ולא יציבה", בעיקר בשל השינויים התכופים במקום המגורים של המשפחה, וכן בגלל האלכוהוליזם שממנו סבל אביו. האב נהג באלימות מילולית כלפי אשתו ועל ילדיו. אף על פי ששהה בביתם רק לעיתים רחוקות בגלל אופיה של עבודתו, בינו לבין שייפר התקיימה מערכת יחסים נוקשה, שכן בנו נטר לו טינה על הזלזול שספג מצדו, וכן מפני שהאמין כי אביו העניק יחס מועדף לאחותו על פניו ועל פני אחיו. מנגד, היה שייפר קרוב מאוד לאמו, אשר נהגה לגונן על ילדיה יתר על המידה[7].

בתור ילד אהב שייפר לבלות בחוץ, ועד לשנות בגרותו פיתח עניין רב בטבע. תחביביו העיקריים כנער היו איסוף כלי נשק, ציד ודיג, פעילויות אשר נהג לקיים בצוותא עם אביו, כאשר עבודתו אפשרה לו לפקוד את ביתם[7]. על אף שלא נחשב למתבודד קלאסי, חבריו לכיתה בבית הספר התיכוני סנט תומאס אקווינס (אנ') תיארו אותו כאחד אשר ”לא השתייך לאף קליקה”. הוא נהג לבלות לבדו, התנהגות שבגינה נתפס בידי בני משפחתו וחבריו כטיפוס האוהב את העולם הגדול, וכן גרמה להם להאמין כי שאף להפוך לסייר יערות כשיגדל[8].

נעורים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד לנעוריו החל שייפר לפתח פנטזיות ארוטיות, בהן פגע והתעלל בנשים אשר נתפסו בעיניו כנחותות או כראויות לשנאתו. לאורך הזמן החמירו חלומות אלו לכדי סטייה עבור סאדומזוכיזם ובונדג', ואף הפקת סיפוק מיני מפגיעה עצמית, לעיתים תוך כדי לבישת תחתוני נשים, עד להשגת פורקן מיני במהלך חניקה עצמית. במרבית המקרים, נהג שייפר לערוך את הטקסים הללו במקומות מיוערים ומבודדים, בהם קשר עצמו לעצים[9]. תדירותם של הטקסים, אשר הפכו לאינטינסיביים יותר ויותר, התגברה בחלוף הזמן, עד שלבסוף עסק בהם במרבית שעות ערותו[10].

אף על פי שנהג לבלות ולצאת עם בנות מבית ספרו, זכה שייפר ליחס שלילי ומזלזל מצד כמה מחברותיו לכיתה, ועד לסוף לימודיו פיתח הרגלי מציצנות[7]. במקרה אחד, נערה מכיתתו בשם ברברה קרוליק, אמרה כי ”אני לא זוכרת שהוא היה חבר של אף אחד מהבנים. הוא תמיד עמד מרחוק והביט על כולם. למעשה, הדבר היחיד שאני באמת זוכרת הוא שהייתי צריכה למשוך את החצאית שלי עד למטה, לרגליים, כי הוא, פחות או יותר, היה מוכן לעמוד על הראש רק בשביל להציץ מבעד לחצאיות של הבנות”[11].

שייפר נחשב לתלמיד מבטיח בעיני מוריו. תיקים מאותה העת מציינים כי היה חבר בקבוצת הפוטבול בשנות לימודיו הראשונות, ואף היה ידוע בתור שחקן גולף מצטיין. הוא סיים את חוק לימודיו בבית הספר התיכוני סנט תומאס אקווינס, ועבד למשך תקופה קצרה בתור מדריך דיג באברגליידס (אנ'), בטרם נרשם למכללה הקהילתית של ברוארד (אנ')[11].

לימודים אקדמיים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחילה נרשם שייפר ללימודי סוציולוגיה, בטרם עבר לענף ההוראה ב-1964, שבו קיבל ציונים בינוניים[12]. בתום שנתו השנייה בברוארד, הגיש בקשה לקבלת מלגה באוניברסיטת פלורידה אטלנטיק (אנ') בבוקה רטון, שם המשיך בלימודי ההוראה שהתחיל[13][14].

במהלך אותה תקופה התארס שייפר למרתה "מרתי" לואיז פוג, סטודנטית מאוניברסיטת פלורידה אטלנטיק שפגש עוד קודם לכן בברוארד, כאשר הייתה שתי כיתות מתחתיו. השניים טיילו במשך זמן מה יחד עם להקתה, סינג-אאוט 66 - קבוצה מוזיקלית ופטריוטית, אשר ביקשה להציע חלופה לתנועת ילדי הפרחים. בדצמבר 1968 התחתנו השניים ועברו לגור יחד בדירה ששכרו ברחוב ס. וו. עשרים ושתיים, פורט לודרדייל. זוגיותם התדרדרה במהרה, בשל דרישותיו הבלתי פוסקות של שייפר לקיום יחסי מין, וכן בגלל נטייתו לבלות את מרבית זמנו בציד. ב-2 במאי 1970 התגרשו השניים, לאחר שפוג האשימה את אכזריותו הקיצונית של שייפר כסיבה העיקרית לפרידתם[15].

זמן מה לאחר מכן, פתח שייפר במערכת יחסים קצרה עם אישה בעלת נכות פיזית, שאותה פגש במרפאה לבריאות הנפש בפורט לודרלייל. אולם הזוגיות לא החזיקה מעמד והשניים נפרדו במהרה[16].

קריירה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

במרץ 1969 התקבל שייפר לתוכנית התמחות בהוראה בבית הספר התיכוני פלנטיישן (אנ')[17]. הוא החל ללמד גאוגרפיה ב-23 בספטמבר אותה שנה, אולם פוטר ב-7 בנובמבר לאחר שסירב לקבל הדרכה ועצות מהממונים עליו, וכן מפני שבית הספר קיבל תלונות רבות מהורי התלמידים על כך ששילב את דעותיו המוסריות והפוליטיות בחומר הלימודי שהעביר[18].

מעט לאחר מכן, ניסה שייפר להתקבל להתמחות נוספת בבית הספר התיכוני הקהילתי של בוקה רטון (אנ'), אולם נדחה. כעבור ארבעה חודשים התקבל להתמחות אחרת בבית הספר התיכוני סטראנהאן (אנ'), במרץ 1970, והחל ללמד גאוגרפיה ב-2 באפריל אותה שנה. דיווחים שונים מצביעים על כישורי ההוראה הירודים שלו, כאשר הממונים עליו הבחינו בהתנשאות שהפגין כלפי עמיתיו ובידע המקצועי המוגבל שהחזיק במסגרת החומר שנדרש ללמד. כעבור חודשיים, הודיע מנהל בית הספר לשייפר על החלטתו להוציא אותו מתוכנית ההתמחות עד ל-18 במאי. בזאת תמה הקריירה של שייפר כמורה באופן סופי[19].

לאחר שנסתם הגולל על עתידו כאיש הוראה, החליט שייפר לטוס לחופשה באירופה ובצפון אפריקה בטרם שב לפלורידה, שם עבד במשך תקופה קצרה כשומר עבור תאגיד ואקנהאט, בזמן ששקל את צעדיו הבאים[17]. ב-1 בספטמבר 1970 הגיש בקשת קבלה למשטרת וילטון מנורס (אנ'), אולם השמיט בקורות חייו את עניין פיטוריו הקודמים ממשרות ההוראה, ובמקום זאת שיקר וטען כי רכש ניסיון במשך שנתיים כעוזר מחקר באוניברסיטת אטלנטיק פלורידה, וחזר רק לאחרונה ממרוקו. עברו של שייפר לא נבדק כראוי, והוא התקבל למשטרת מחוז ברוארד בספטמבר 1971, לאחר שסיים את הדרכתו כשוטר פטרולים בסוף אותה שנה בהצלחה[20].

מספר חודשים לפני שהתחיל את הקריירה שלו כשוטר, פגש שייפר את תרזה דין בת התשע עשרה. דין עבדה כמזכירה באותה העת, והשניים הכירו בזמן שעדיין התפרנס כשומר. הם התארסו במהרה ונישאו בפורט לודרדייל ב-11 בספטמבר 1971. לדברי שייפר, נישואיו השניים היו מוצלחים יותר מקודמיהם. דין נענתה בשמחה לדרישותיו התדירות לקיום יחסי מין, וחלקה את תשוקתו הנלהבת לדיג.

העסקתו של שייפר במשטרת וילטון מנרוס באה אל קיצה במהרה, ובסך הכל נמשכה רק כשישה חודשים. אף על פי שבמקרה אחד זכה לשבחים לאחר שחבר לכוח משטרתי אשר פשט על מעבדת סמים, התנהלותו הכללית הייתה ירודה. הוא פוטר ממשרתו לאחר שהממונים עליו הבחינו במנהגו לעצור כלי רכב בהם נהגו נשים אשר ביצעו עבירות תנועה קלות, לחפש אחר פרטיהן במאגר המידע המשטרתי וליצור עמן קשר מאוחר יותר בכדי לחזר אחריהן[21].

מעט לפני פיטוריו, החל שייפר לחפש אחר עבודה רווחית יותר במסגרת רשויות החוק, והתקבל למשטרת השריף במחוז מרטין (אנ'), פלורידה, ב-23 ביוני 1972, לאחר שזייף מכתב המלצה ממשטרת וילטון מנורס[1]. בדיקת רקע סטנדרטית שנערכה באותו הזמן, חשפה כי היה נטול עבר פלילי[22][23].

הרציחות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

חטיפות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניצני סטיותיו של שייפר הופיעו לראשונה ב-21 ביולי 1972, כאשר נתקל בננסי אלן טרוטר בת השמונה עשרה ופאולה סו ולס בת השבע עשרה, בזמן שסייר עם ניידת המשטרה שלו[24]. השתיים חיפשו אחר טרמפים, ושייפר הציע להסיע אותן ליעדן המבוקש בסטיוארט (אנ'). הוא הזהיר אותן מפני הסכנות הכרוכות בטרמפים ונסיעה עם זרים, ולאחר שהבין שאף אחת מהן לא הגיעה מפלורידה[25], וכי שתיהן התכוונו להמשיך לג'נסן ביץ' (אנ') למחרת היום, הציע לקחת אותן בעצמו[26]. הן נענו להצעתו בחיוב, והסכימו להיפגש איתו למחרת בשדרות איסט אושן ב-09:15 בבוקר[27].

ננסי טרוטר משחזרת את חטיפתה.

למחרת, בא שייפר למקום המיועד בזמן שנקבע. הוא הגיע ברכבו הפרטי כשהוא אינו לובש את מדיו המשטרתיים, ושכנע את ולס וטרוטר כי עדיין היה בתפקיד, אלא שלבש בגדים אזרחיים מפני שעבד באותה העת כשוטר סמוי, ובשל כך גם נהג ברכב לא מזוהה[28].

מיד לאחר שנכנסו שתיהן לרכבו, סטה שייפר מהמסלול באמתלה, משום שרצה להראות להן מבצר ספרדי ישן, לא הרחק מהאי האצ'ינסון (אנ'). הוא הטיף להן שוב נגד טרמפים ונסיעה עם זרים, והזהיר אותן כי הן עלולות להיחטף ולהימכר כשפחות מין.

בהמשך הדרך עצר בסמוך לבקתה נטושה באזור מרוחק ביער, הוציא את שתיהן החוצה, קשר את ידיהן וחסם את פיותיהן[29]. לאחר מכן לקח את אחת מהן לעץ ברוש קרוב, ליד נהר אינדיאן (אנ'), וקשר את רגליה לגזע בטרם עטה חבל בעל קשר תלייה מסביב לצווארה, שאותו קיבע לענף מרומם, כך שנאלצה לעמוד בעזרת קצות אצבעותיה על שורשי עץ עבים, וזאת בכדי לא להיחנק למוות[30]. הוא קשר את הנערה השנייה לעץ סמוך בצורה דומה, והודיע לשתיהן כי הן עומדות להיאנס ולהירצח.

באותו הרגע נשמעה קריאה דחופה ברדיו המשטרתי של שייפר, שאותו התבקש להחזיק גם ברכבו הפרטי, אשר האיצה בו לשוב לתחנת המשטרה בהקדם. הוא הותיר את שתי הנערות קשורות במקומן, ואמר כי ישוב בקרוב. לאחת מהן אמר בחיפזון, ”אני חייב לזוז!”, בטרם הזהיר אותה שלא תברח כי, ”אני הולך להיות ממש בהמשך הדרך”, וטען שהוא הולך להתייעץ עם האדם לו הוא התכוון למכור אותן.

כאשר שב שייפר למקום כעבור שעתיים, נדהם לגלות כי שתי הנערות הצליחו להימלט[31]. הוא חזר לביתו במהרה על מנת להתקשר לתחנת המשטרה, והודיע לממונה עליו, השריף רוברט קראודר, כי ”עשיתי משהו מאוד טיפשי, אתה הולך לכעוס עליי”[32]. לאחר מכן הסביר לו כיצד החליט ללמד את שתי הנערות לקח בנוגע לסכנות הכרוכות בטרמפים, אף על פי שייתכן שהגזים מעט. לדבריו, נטש את שתיהן באזור ביצתי ביער שמסביב להאצ'ינסון, לא הרחק מנהר אינדיאן[33].

קראודר ולוטננט מלווין ולדרון נסעו למקום במהרה, ואיתרו את טרוטר הקשורה למחצה, כשידיה מאחורי גבה, מתאמצת לשחות בתוך הנהר[34]. כאשר עמדו לעצור את הרכב בכדי להיחלץ לעזרתה, צפו בה עולה על הגדה, כשחולצתה ומכנסי הג'ינס שלבשה קרועים לגזרים. משהסירו את המחסום שסתם את פיה, הזדהתה בפניהם בתור ננסי, ונאבקה לומר מנשימה לנשימה כי חברתה, ולס, עדיין בתוך היער. להקלתה של טרוטר, הודיעו לה השוטרים כי נהג משאית גילה את ולס מדשדשת בין העצים לכיוון הכביש המהיר, כארבעים וחמש דקות קודם לכן, וכעת היא שוהה בבטחה בתחנת המשטרה[33].

מעצר

[עריכת קוד מקור | עריכה]

טרוטר נלקחה לתחנת המשטרה, שם מסרה יחד עם ולס את גרסתה לאירועים שחוו. השתיים סיפרו כיצד הצליחו להיחלץ מכבליהן לאחר שהתחככו כנגדם, והסירו באופן חלקי את המחסומים מפיותיהן בעזרת שיניהן, תוך כדי שהתאמצו לשמור על איזון ולא ליפול משורשי העץ עליהן עמדו, פן היו נחנקות למוות[35]. שתי הנערות מסרו עדות מפורטת בנוגע לחוטף ולרכב בו נסע, בטרם זיהו את שייפר באופן רשמי.

אף על פי ששייפר התעקש בתוקף על כך שבסך הכל הגזים במאמציו ללמד את שתיהן שיעור על הסכנות הכרוכות בנסיעה בחברת אנשים זרים, סיפורו לא זכה לאמון רב, והוא פוטר ממשרתו והושם במעצר. קראודר הורה לפקודיו להגיש נגדו כתב אישום בגין כליאת שווא ותקיפה בנסיבות מחמירות.

כעבור שבועיים, שוחרר שייפר בערבות עצמית של כ-15 אלף דולרים, ולפיכך נותר חופשי עד למשפטו, שנקבע לנובמבר 1972. הוא שב לבית אותו שכר עם אשתו בסטיוארט. דין והוריה לא שמו לב לשינויים בהתנהגותו, והאמינו לטענתו כי רק ניסה ללמד את הנערות לקח[36]. בזמן שהמתין למשפטו התפרנס מעבודות כפיים שונות בקוויק צ'ק[37].

סוזן פלייס (מצד שמאל) וג'ורג'יה ג'סופ (מצד ימין), שתי הנשים היחידות ששייפר הורשע ברציחתן.

רציחות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-27 בספטמבר 1972, חטף שייפר את סוזן קרול פלייס בת השבע עשרה ואת ג'ורג'יה מרי ג'סופ בת השש עשרה. השלושה הכירו במרכז לחינוך מבוגרים בפורט לודרדייל[38], כאשר שייפר הציג את עצמו בתור ג'רי שפרד, וטען כי הגיע מקולורדו, לשם התכוון לשוב לשם לאחר טיול קצר שתכנן לערוך במקסיקו. הוא ככל הנראה העמיד פנים כאילו גילה עניין במשיכתה של ג'סופ לגלגול נשמות ותפיסה על חושית, בנוסף לאהבתה של פלייס למוזיקה, בניסיון למצוא חן בעיניהן[39][40].

בצהרי היום בו נראו שתיהן לאחרונה, הגיעה אמה של פלייס, לוסיל, לביתם, בכדי למצוא את בתה מסדרת את חדרה, בזמן שג'סופ ושייפר ישבו לצדה. הן הציגו אותו בפניה, ופלייס אמרה לאמה כי הן מתכוונות ”לנסוע עמו לחוף ולנגן על גיטרה”. אף על פי שאמה נותרה חשדנית, הבטיח לה שייפר כי כוונותיו טובות. אולם היא נותרה לא משוכנעת ורשמה את מספר רכב הדטסון (אנ') 1969 שלו על דף. פלייס גמרה אומר בליבה לעזוב, והבטיחה לאמה בדמעות כי תלך רק לזמן קצר, ותשמור איתה על קשר. שתי הנערות יצאו מהבית יחד עם שייפר בסביבות השעה 08:45 בערב.

כעבור ארבעה ימים בהם לא שמעה דבר מפלייס, יצרה לוסיל קשר עם אמה של ג'סופ, שירלי, רק כדי להודיע לה כי בתה ברחה מביתם ב-27 בספטמבר, וכי לא שמעה מאף אחת מהן מאז. שתי הנערות דווחו כנעדרות במשטרת אוקלנד פארק (אנ')[38]. לוסיל מסרה לחוקרים את מספר הרכב שרשמה, בנוסף לתיאור פיזי של האדם שבחברתו הנערות עזבו. לוחית הרישוי שויכה לרכב מדגם שונה לחלוטין אשר נמצא בבעלות תושב מסנט פטרסבורג אשר לא דמה בשום צורה לג'רי שפרד, והחזיק באליבי מוצק לתאריכים בהם נעלמו הנערות. לאחר שהאדם היחיד שענה לשם ג'רי שפרד והתגורר בפורט לודרדייל הוסר מרשימת החשודים בגין חוסר התאמה, הפך מקרה היעלמותן של הנערות לתיק לא פתור[35].

חשדות נוספים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מרי אליס בריסקולינה בת הארבע עשרה, הוכתה קשות בראשה בטרם גולגולתה נופצה, אחת הקורבנות האפשריים של שייפר.

מרי אליס בריסקולינה בת הארבע עשרה ואלזי לינה פרמר בת השלוש עשרה נעלמו בדרכן למסעדת דרכים על כביש ס. ר. 870 (אנ'), לאחר שעזבו את האכסניה בה שהו בעיירה לודרדייל-ליד-הים (אנ'), ב-26 באוקטובר 1972[41], פחות מחודש לאחר היעלמותן של פלייס וג'סופ[42]. בראשית 1973 נמצאו גופותיהן תחת סבך צמחייה, לא הרחק מכביש 838 (אנ'), סמוך לפלנטיישן (אנ'). כל אחת מהגופות אותרה בנפרד, אולם רגליהן היו פתוחות לרווחה[43]. בריסקולינה הוכתה קשות בראשה ואחת המהלומות אשר ניפצה את גולגולתה ככל הנראה הובילה למותה. כמה מציפורניה נתלשו לחלוטין מאצבעותיה, דבר העשוי להצביע על המאבק הפראי שניהלה נגד רוצחה. פרמר מתה גם היא כתוצאה מחבטה בראשה[44].

תשאול מקביל של חבריה של בריסקולינה חשף כי היא ופרמר נהגו לבקר באכסניה בלודרדייל-ליד-הים לעיתים קרובות, שם שכר בן זוגה של אחותה הגדולה של בריסקולינה חדר. כמו כן, גילו החוקרים כי אדם בשם גרי שפרד היה מוכר לבריסקולינה[45]. שפרד, אדם שמספר אנשים זיהו אותו כשייפר, טען כי היה שוטר לשעבר במשטרת וילטון מנורס[46].

כעבור שלושה חודשים נעלמו שתי צעירות נוספות. ב-11 בינואר 1973, קולט מרי גודאינף וברברה אן וילקוקס בנות התשע עשרה, היו בדרכן לפלורידה מסו סיטי, איווה, ונראו לאחרונה בבילוקסי (אנ'), מיסיסיפי[47]. באותה העת, המתין שייפר לפתיחת משפטו בגין חטיפתן של ולס וטרוטר, והסתובב בחופשיות. נודע כי ביצע שיחת טלפון לטווח רחוק מסידר רפידס, איווה, לביתו בפלורידה, זמן קצר לפני היעלמותן, וייתכן כי שלושתם נפגשו כאשר שב לפלורידה. עצמותיהן התגלו לצד ארגז תפוזים שניצב בסמוך לעץ גדול ביער, בינואר 1977. שני הקורבנות נקשרו לעץ בעזרת תיל ונתלו ממנו[48], בזמן שהרוצח עמד או ישב על הארגז[3].

מאסר ראשוני

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדצמבר 1972 נפתח משפטו של שייפר בגין חטיפתן של ולס וטרוטר. לאחר שחתם על הסדר טיעון עליו המליץ לו בחום עורך דינו לקבל, הודה באשמה בגין סעיף אחד של תקיפה בנסיבות מחמירות, ונגזרה עליו שנת מאסר אחת, עם אפשרות לשחרור מוקדם לאחר שישה חודשים, ועונש נוסף של שלוש שנות מאסר על תנאי[49]. עם הקראת גזר הדין, ב-22 בדצמבר, אמר השופט ד. ק. סמית' לשייפר, ”זה נשגב מבינתו של בית המשפט לתפוש כיצד אפשר להיות טיפש בצורה כה אסטרונומית, כפי שאתה היית במקרה הזה”[50][51]; כמו כן, התיר לו לדחות את תחילת מאסרו עד לאחר החגים, והוא החל לרצות את עונשו בבית הכלא של מחוז מרטין ב-15 בינואר 1973[52]. כאשר עזב את בית המשפט ביום הקראת גזר הדין, ציין בפני העיתונאים שנכחו במקום: ”עשיתי טעות מטופשת. לא היו יחסי מין בכל הסיפור.. אף אחד לא נפגע”[49].

חקירה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קצה חוט

[עריכת קוד מקור | עריכה]

במרץ 1973 נתקלה לוסיל פלייס במכתב מאת ג'רי שפרד בחדר השינה של בתה, ונסעה לכתובת המוען שהייתה רשומה עליו: שדרות מרטין 333, פלורידה[18]. שם גילתה מאחראי הבניין כי שפרד רשם את דירתו על שמו האמיתי, ג'רארד שייפר, וכי נכלא לאחרונה בגין חטיפה וניסיון לרצח של שתי נערות[53].

ברברה אן וילקוקס, אחת הקורבנות האפשריים של שייפר.

בזמן שלוסיל ובעלה נסעו מסביב לשכונה, היא לפתע הבינה כי ככל הנראה רשמו החוקרים את מספר לוחית הרישוי שמסרה באופן שגוי, כך ששויכה למחוז פינלאס (אנ') ולא למחוז מרטין, היות שמרבית הלוחיות שראתה באותו הזמן התחילו במספר 42 ולא 4 בלבד[38]. לאחר שהודיעה על כך למשטרה, גילו החוקרים כי הרכב היה למעשה מדגם דטסון ובצבע כחול-ירוק[54], והשתייך לאדם בשם ג'רארד שייפר, אשר התגורר בשדרות מרטין 333[55].

כאשר תוחקר, הכחיש שייפר כי פגש אי פעם את פלייס או את הוריה, אף על פי שלוסיל הצליחה לזהות אותו באופן ברור בתור ג'רי שפרד באמצעות תמונה שנמסרה לה, מהתקופה בה עבד במשטרת וילטון מנורס[55].

גופות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

כעבור חודש, מצאו אב ובנו אשר חיפשו אחר פחיות אלומיניום ביער, שאריות של שתי גופות רקובות, מפוזרות בתוך בור שנחפר בין העצים ומסביב לו, באוק המוק פארק, פורט סנט לוסי, פלורידה[56]. עומקו של הקבר המאולתר היה שישים ותשעה סנטימטרים לערך. הזירה כולה נמצאה במרחק של כשישים וחמישה מטרים מדרך העפר הקרובה ביותר[57], ובמרחק של פחות מעשרה קילומטרים מהמקום בו החזיק שייפר בוולס וטרוטר בקיץ הקודם[58].

על גזע עץ סמוך התגלו סימני שריטה עמוקים, אליו ככל הנראה נקשר גופן של הנערות. אחת הגופות עדיין הייתה לבושה בגזרי ג'ינס כחולים עם סמל הדמויות וייל אי. קויוטי ורוד ראנר מסדרת לוני טונס[59], ואילו הגופה השנייה הייתה עירומה לחלוטין. ערמת בגדים נוספת שהשתייכה לקורבנות, נמצאה בתוך סבך צמחייה קרוב. חתיכות מהגופות נתלשו בידי חיות בר ופוזרו בכל עבר.

שתי הנערות נקשרו לעצים בטרם נרצחו, כאשר עמודי השדרה שלהן נקטעו באזור החוליות המותניות וחוליות הצוואר. מספר עצמות נחתכו לחלוטין בעזרת סכין או מצ'טה. לאחר מותן נכרתו ראשיהן, ועצמות הלסת שלהן נשברו בכמה מקומות[60]. סדרת השאריות אשר הרכיבו את אחת הגופות, שזוהתה מאוחר יותר כשייכת לפלייס, נורתה בלסתה על ידי אקדח בעל קליבר בקוטר 22 מ"מ.

כמו כן, חתיכות של קליפת עץ בניאן, שנמצאו בסביבת הקבר, הצביעו על כך שאחת הנערות או שתיהן נתלו מאותו הגזע די זמן בכדי להשאיר עליהן סימנים לפני שמתו. ראשי התיבות ג'י. ג'יי. נחרטו על הקליפה, ושורשי העץ נשאו סימני חיתוך עמוקים, אשר ככל הנראה בוצעו בעזרת סכין, מצ'טה או גרזן, והכילו סיבי בד[58].

הגופות נלקחו למכון לרפואה משפטית במחוז דייד, שם זיהה אותן דוקטור ריצ'רד סווירון כשייכות לפלייס וג'סופ, באמצעות השוואת הממצאים לצילומים דנטליים וצילומי רנטגן של שברים אשר החלימו זה מכבר[58]. זמן מה לאחר מכן נודע הדבר לשייפר, אשר ביקש ייצוג משפטי מהסנגוריה הציבורית. עורך הדין שמונה עבורו היה אלטון שוורץ[61].

הג'ינס עם סמל הדמויות וייל אי. קויוטי ורוד ראנר מסדרת לוני טונס, אותו לבשה ג'ורג'יה ג'סופ.

המיקום בו התגלו הגופות, בנוסף לקווי הדמיון במודוס אופרנדי של שיטת החטיפה והרצח ביחס לפשעיו הקודמים של שייפר, סייעו לכוחות המשטרה במחוזות ברוארד ומרטין להשיג את צווי החיפוש שביקשו עבור ביתו ורכבו של שייפר, וכן לביתה של אמו[62][63].

צווי חיפוש

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מחוז ברוארד
[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחיפוש שנערך בבית אמו של שייפר, נמצאו בתוך ארון נעול בחדר השינה, כשלוש מאות דפים, שבהם כתב לאורך מספר שנים סיפורי זוועה המלווים בציורים גרפיים[63]. בסיפוריו תיאר שייפר חטיפות, השפלות, אונס והוצאות להורג של מספר נערות ונשים צעירות, אליהן התייחס באופן שגרתי בתור זונות, פרוצות או יצאניות, בנוסף לשתיים ספציפיות אשר ענו לשמות בלינדה וקרמן, וכן אישה לא מזוהה נוספת אשר נתלתה במקום לא ידוע סמוך לכביש 845 (אנ')[64].

חלק מהמעשיות תיארו כיצד הכריח שייפר את קורבנותיו לשתות משקאות שונים, לרוב יין או בירה, בזמן שעמדו על קצות אצבעותיהן, כאשר מסביב לצווארן נקשר חבל תלייה, כך שיכל לצפות בהן משתינות על עצמן בטרם נחנקו למוות. לעיתים קרובות שב שייפר לזירות הפשע, שבועות או חודשים לאחר שביצע את הרציחות, בכדי לקיים מעשי נקרופיליה עם הגופות המבותרות, או על מנת לעקור את שיניהן[65]. כמו כן, חושפים כתביו את העניין הרב שגילה בשיטות היסטוריות של עינויים והוצאה להורג, ואת העונג שהפיק מצפייה בנשים, הנתונות תחת מצבי לחץ, משתינות או עושות את צרכיהן על עצמן, לפני ובזמן תלייתן[30].

כמו כן, נמצאו אחד עשר אקדחים, שקים מלאי תחמושת, שלושה עשר סכיני ציד, גלילי חבל, וערימות של מגזיני פורנו רך, עליהם צייר שייפר ציורים שונים, כך שעתה הציגו נשים קשורות הנתלות מעצים או מגיליוטינות שונות, חלקן נושאות פצעי יריות, בזמן שהן מטילות את מימיהן. בנוסף, נמצאו שלושים ושבע תמונות פולארויד בשחור-לבן, המציגות נשים שנתלו או שגופן הושחת, בדרך כלל לצד עצי תה, אשר עשויים היו להימצא בדיווי (אנ'), פלורידה[66]. חלק מהתמונות הציגו את שייפר לבוש בבגדי נשים ומדמה את תלייתו העצמית מעץ, כאשר צואה מרוחה על ישבנו[30].

בין ניירותיו של שייפר נמצא מכתב מ-20 ביולי 1971, מאדם אלמוני ממזרח ברונסויק (אנ'), ויקטוריה, אוסטרליה, עמו נפגש כאשר טיילו שניהם במרוקו בקיץ 1970. המכתב הכיל תמונות פולארויד נוספות של ”כפר בסהרה” אליו הגיעו שניהם, ממש לאחר שנערך בו ”טבח של ערבים”. חלק מהתמונות הציגו נשים שאיבריהן הפנימיים נשפכו החוצה, לאחר שגופן בותר בעזרת סכינים וגרזנים[67].

בתוך קופסת תמרוקים מוזהבת, מצאו החוקרים תכשיטים, דרכונים ופריטי לבוש השייכים למספר נערות ונשים צעירות. על אף שבעליהן של חלק מהחפצים מעולם לא נמצאו, רבים מהם שויכו לנשים צעירות אשר דווחו כנעדרות בשנים קודמות. תליון זהוב, עליו נחרט השם "לי", שויך לנעדרת בשם לי היינליין בונדיס, אשר הייתה שכנה של שייפר בצעירותה, ועקבותיה נעלמו בספטמבר 1969[68]. כמו כן, נמצאו רישיון הנהיגה של ברברה אן וילקוקס ודרכונה של קולט מרי גודאינף, לאחר ששתיהן נעלמו בינואר 1973. בנוסף, גילו החוקרים בשטח הבית מספר שיניים וחתיכות עצם, השייכות, לכל הפחות, לשמונה קורבנות[63][69].

מחוז מרטין
[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-6 באפריל נערך חיפוש בביתו של שייפר במחוז מרטין, בו נמצאו פחות ראיות פיזיות מאשר בברוארד. אולם החוקרים נתקלו בשתי שיניים אנושיות, אשר אוחסנו בקפסולת פלסטיק בתוך חדר השינה הראשי, בנוסף לציפית כרית מוכתמת בדם אשר נשטפה באופן יסודי[70], וכן במספר סכינים וכלי נשק. ארנק הזמש של ג'סופ התגלה ברשות אשתו של שייפר, דין, אשר מאוחר יותר העידה כי בעלה העניק לה אותו כמתנה בנובמבר אשתקד, על אף שבהמשך ניסה לשכנע אותה ואת אחיה להיפטר ממנו, זאת לאחר שב-1 באפריל גילה על מציאת הגופות באוק המוק פארק, בטענה כי המשטרה עשויה להשתמש בארנק על מנת ”לבדות ראיות נגדו”. על אף הפצרותיו, מסר גיסו של שייפר את הארנק לידי המשטרה[71].

משפט

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אישומים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד ל-12 במאי אספו חוקרי התיק מספיק ראיות נסיבתיות, על מנת לקשור את שייפר לתשעה מקרי רצח והיעלמויות לא פתורות שהתרחשו בין השנים 1969–1973[72]. באותו החודש, פרסם עיתון מקומי רשימה של עשרים ושמונה נשים מתות או נעדרות, אשר האמונה הרווחת באותה העת סברה כי גורלן נגזר בידי שייפר[73]. מרביתן הגיעו מפלורידה, למעט שתיים שהגיעו מוירג'יניה המערבית ואיווה. במסיבת עיתונאים שנערכה ב-14 במאי, אמר החוקר הראשי לם ברמלי ג'וניור כי ”במונחים של גודל ומוזרות”, היה זה התיק הקשה ביותר בו נתקל מעודו[74].

ב-18 במאי הואשם שייפר בשני סעיפי רצח מדרגה ראשונה של פלייס וג'סופ. הוא נעצר עד לתום ההליכים ללא אפשרות לשחרור בערבות[75], ונלקח לבית החולים המדיני של פלורידה (אנ') בצ'אטהוצ'י (אנ'), על מנת לעבור הערכה פסיכיאטרית בת שלושים ימים, בטרם הושב לבית הכלא המחוזי של סנט לוסי (אנ') ב-20 ביוני. תוצאות הבדיקה גילו כי הוא סבל מפרנויה, פסיכוזה וסטייה מינית חמורה, מצב רפואי אשר הגדיר אותו בתור ”מחסל של נשים הנתפסות בעיניו כלא מוסריות”, אולם בעת ובעונה אחת החשיב אותו לכשיר בכדי לעמוד למשפט[76].

בשימוע שנערך בבית משפט לערעורים ב-21 ביוני, שכנע התובע המחוזי רוברט סטון את השופט סיירוס פייפר טרוברידג' כי שייפר היה שפוי, ובשל כך כשיר להישפט[77]. שייפר טען בתוקף לחפותו, ואמר כי ההאשמות נגדו ”הן טעות”. הוא סיפר לאחד העיתונאים שנכחו במקום כי היה בטוח ומשוכנע שינוקה מכל מאשמה.

ב-17 בספטמבר 1973 נפתח משפטו של שייפר במחוז סנט לוסי. השופט שנבחר עבורו היה סיירוס פייפר טרוברידג'[78][79]. צוות התביעה הורכב מהתובע המחוזי, רוברט סטון, וכמו כן מעורכי הדין פיליפ שיילר, ריצ'רד פורדי ואנתוני יאנג. הגנתו של שייפר הורכבה מהסנגור הציבורי אלטון שוורץ, יחד עם עורכי הדין ברוס קולטון וג'יימס ברקר.

מאחר שבאותה העת הכריז בית המשפט העליון של פלורידה (אנ') על עונש המוות כאמצעי לא חוקתי אשר לא יתקיים בין גבולות המדינה, ביקשה התביעה לגזור מאסר עולם על שייפר[80]. הוא המשיך לטעון לחפותו בפני האישומים, ושמר על התנהגות מרוחקת ואדישה לכל אורך ההליכים המשפטיים. לעיתים בהה בקרירות לכיוון עדי התביעה בזמן שדיברו, או חייך לעבר העיתונאים שנכחו באולם כאשר אחד העדים מטעם ההגנה עלה לדבר בדוכן[81].

אף על פי ששייפר העיד בשימוע הקדם משפטי שנערך והכחיש כל מעורבות במקרי הרצח של פלייס וג'סופ, בנוסף לכך שטען כי אינו זוכר היכן שהה בתאריכים בהם נחטפו ונרצחו, נמנע מלהעיד במשפט עצמו בהתאם לייעוץ שקיבל מעורכי דינו[47].

בהצהרת הפתיחה שמסר התובע סטון לחבר המושבעים ב-19 בספטמבר, פרס את טענתה הראשית של התביעה כי הראיות הפיזיות והנסיבתיות אשר עמדו להיחשף בקרוב, בנוסף לעדויות הרבות שנאספו, ימחישו באופן ברור את אשמתו של שייפר בכל הנוגע לרציחתן של פלייס וג'סופ[82]. כמו כן, אמר כי המדינה ציפתה מהמושבעים להשיב פסק דין של ”אשמה ברצח מדרגה ראשונה עבור שני הסעיפים”. בתום הצהרת התביעה, ביקש עורך דינו של שייפר, שוורץ, לדחות את הצהרת הפתיחה של ההגנה עד לאחר שתסיים התביעה להציג את כל ראיותיה ועדויותיה. בקשתו התקבלה ללא כל התנגדות מצד התביעה[83].

עדויות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

עדים מטעם התביעה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

העדים הראשונים אשר עלו להעיד מטעם התביעה היו האב והבן אשר גילו את גופותיהן המבותרות של פלייס וג'סופ באוק המוק פארק. שניהם שחזרו את ממצאיהם, את הדברים שראו ואת מעשיהם מיד לאחר מכן, קרי דיווח לרשויות. מיד לאחר מכן, עלה לדוכן העדים לוטננט פטריק דובאל ממשרד השריף של מחוז סנט לוסי, אשר תיאר את זירת הפשע, את הראיות שנאספו, ואת הקבר אליו הושלכו הקורבנות. כמו כן, הוסיף כי החוסר בסחיפה שהתקיים מסביב לקבר העיד על כך שהוא נחפר שוב לפחות פעמיים[84].

הוריה של פלייס הגיעו גם הם להעיד באותו היום, וזיהו את שייפר בתור האדם אשר ראו בחברת בתם לפני היעלמותה. על אף ניסיונות ההגנה לפגוע באמינותם, שניהם הצהירו שהיו בטוחים לחלוטין כי שייפר היה אותו אדם אשר ביקר בביתם. כמו כן, זיהו הוריה ואחותה הצעירה של ג'סופ, שריל, את ארנק הזמש אשר נמצא ברשות אשתו של שייפר, כארנקה של ג'סופ[71].

בימים הבאים נמסרה עדותו של פקיד בית משפט מחוזי, אשר טען כי רכבו של שייפר נרשם על כתובת מגוריו במחוז מרטין, כחודש לפני הרציחות, ובכך הוכיח כי לוחית הרישוי שרשמה אמה של פלייס אכן הייתה תואמת לשלו. בהמשך עלה לדוכן העדים לוטננט דייוויד יורצ'וק, אשר תיאר את החיפוש שנערך בבית אמו של שייפר באפריל 1973, ואת הראיות שנמצאו במקום.

דוקטור ריצ'רד סווירון מסר בעדותו מידע על הנתיחות שלאחר המוות שנערכו בגופות הקורבנות, ועל תהליך הזיהוי הרשמי שבוצע בהתאם לצילומי רנטגן של השיניים, ושל עצמות שנשברו בעבר. כאשר תושאל בידי ההגנה, התעקש כי כלי הנשק ממנו נורה הקליע שפגע בלסתה התחתונה של פלייס, היה בעל קליבר בקוטר 22 מ"מ ולא 25 מ"מ, כפי שהציע הסנגור[71]. רופא נוסף בשם דוקטור ג'וזף דייוויס, אשר עבד בשירות מחוז דייד, פירט בעדותו על קשירת הקורבנות בטרם רציחתם, השחתת וביתור גופותיהם, ואין ספור סימני החיתוך שנחרטו על עצמותיהם[71].

ננסי טרוטר ופאולה ולס הגיעו להעיד בהמשך בנוגע לחטיפתן. טרוטר שחזרה בפני בית המשפט מספר דברים ששייפר אמר בפניה, לאחר שקשר אותה לעץ ברוש; לדבריה, סיפר לה שהוא מסוגל לחפור בור באדמה, בו יקבור אותה ואת ולס, כך שאף אחד לעולם לא ימצא אותן. לעדותן צורף סרט קצר המציג את קשירתן של הנערות, בשחזור שבוצע בידי המשטרה; ראייה זו נמסרה מידי שוורץ, אשר היה להוט להציג לחבר המושבעים כי לא נגרם אף נזק לנערות[85][86].

בין הראיות שהוצגו מטעם התביעה בפני חבר המושבעים היו קליפות העץ אליהן נקשרו הנערות שנרצחו, אשר הצביעו על כך ששתיהן היו תלויות מהעץ למשך תקופת זמן ארוכה מספיק על מנת להשאיר עליהן סימנים עמוקים, בטרם נרצחו. כמו כן, הוצגו שורשי העץ עליהם הוכרחו פלייס וג'סופ לאזן את עצמן בכדי להימנע מחנק, בזמן שהיו נתונות לעינויים. מיקרואנליסט בשם הרולד ניוט העיד כי סיבי הבד שנמצאו בין השורשים התאימו באופן מדויק לאחד מפריטי הלבוש שנמצאו בזירת הפשע, וכי סיבי הקנבוס שנמצאו בתוך קליפת העץ היו ככל הנראה שייכים לחבל שאיתו נקשרו הנערות[87].

לאחר שהציגה התביעה את ראייתה האחרונה ואת התסריט שנמצא בבית אמו של שייפר, בו תיאר כיצד יש להוציא להורג כראוי נשים, הכריז סטון כי התביעה סיימה להציג את תיקה. שוורץ עתר מיד לזיכויו של שייפר מכל ההאשמות, מאחר שלדבריו, התביעה לא הצליחה להוכיח את אשמתו של הנאשם מאחר שכל הראיות שהוצגו היו נסיבתיות בלבד. בית המשפט דחה את עתירתו.

עדים מטעם ההגנה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אסטרטגיית ההגנה התמקדה במציאת חולשות בדברי העדים וערעור אמינותם, בייחוד בנוגע לזיהויו של שייפר, להנחה כי שתי הנרצחות לא נראו יותר בחיים לאחר 27 בספטמבר 1972 ולטענה כי הקבר נחפר פעמיים נוספות רק לאחר שהחל שייפר לרצות את עונשו בגין חטיפתן של ולס וטרוטר.

מספר עדים, ביניהם אשתו ואחותו של שייפר, העידו בנוגע לתכונותיו הפיזיות ואופן לבושו, בצורה שהציגה שוני רב מהתיאור שנמסר בידי הוריה של פלייס. עדות נוספת שנמסרה לטובתו הגיעה מפיו של אדוארד האריס, שותף לציד עמו נפגש בעבר, אשר הצהיר כי תמיד הסתובב רק עם ארנק זמש הדומה לזה שזוהה בידי הוריה ואחותה של ג'סופ כשייך לה[88].

ג'רארד ג'ון שייפר (מצד שמאל) ב-4 באוקטובר 1973, היום בו הורשע ברציחות ונידון למאסר עולם.

אחד העדים האחרונים מטעם ההגנה היה נציג תחנת המים של פורט פירס, אשר העיד בנוגע למצב המשקעים ומזג האוויר באוק המוק פארק בין החודשים ספטמבר 1972 לאפריל 1973. בתשאול נגדי, טען כי המידע שמסר נוגע רק לסביבה הקרובה לזירת הפשע, אולם לא בהכרח לזירת הפשע עצמה[88].

נאומי סיום

[עריכת קוד מקור | עריכה]

נאום התביעה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שהעדים האחרונים מטעם ההגנה סיימו לומר את דבריהם, מסרו שני הצדדים את נאומי הסיום שלהם בפני חבר המושבעים, ולכל אחד מהם הוקצבו שעתיים לשם כך. פיליפ שיילר מצוות התביעה מסר את נאומו ראשון, כנהוג במערכת המשפט האמריקאית. ראשית, ציין כי התאריך סימל את יום השנה להיעלמותן של פלייס וג'סופ, בטרם החל לפרוס את טיעוניו השונים, אשר נגעו לזיהויו של שייפר באמצעות לוחית הרישוי של רכבו, לראיות הפיזיות שלכאורה קשרו אותו לקורבנות, ולפריטים שנמצאו בשני החיפושים שנערכו במקומות מגוריו. לסיכום, טען, כי כל הראיות שהוצגו הוכיחו כי ”לא רק מעבר לכל ספק סביר, אלא גם מעבר לכל צל של ספק”, את אשמתו של שייפר ברציחות[89][90].

כאשר התייחס לקווי הדמיון שבין חטיפתן של ולס וטרוטר לבין הרציחות של פלייס וג'סופ, הצביע על השוני הבולט היחיד שהתקיים בין השניים, שהוא, לדבריו, ”תודה לאלוהים, ולס וטרוטר הצליחו לברוח”. הוא סיים את נאומו עם רמיזה לחוקת ארצות הברית, והסביר כי שייפר זכה למשפט הוגן וייצוג משפטי הולם, וכי נטל ההוכחה נח על התביעה. כאשר עבר לעסוק בפלייס וג'סופ, הבחין כי שייפר ”לא הראה רחמים לתום הלב” של הנערות, אלא פעל בתור ”תובע, שופט ומוציא להורג” בזמן שעינה ורצח אותן[89][90].

נאום ההגנה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

שוורץ ניצל את נאומו בכדי לנסות ולפגוע באמינותן של מרבית הראיות והעדויות שהוצגו בידי התביעה. הוא פטר את עדותה של לוסיל פלייס בדבר זיהוי לוחית הרישוי של שייפר כלא מדויקת, בטרם כינה את התאריך בו הנערות נרצחו כהשערה בלבד. לדבריו, הרציחות האמיתיות לא יכלו להתרחש לפני 15 בינואר 1973, או בכל מקרה, בתאריך אחר בו שייפר שהה מחוץ למדינה, או בין כותלי הכלא. בכל הנוגע לפריטים השונים שנמצאו בביתו, הציג בתגובה את עדויות בני משפחתו של שייפר, אשר טענו כי הפריטים היו בבעלותו של שייפר עצמו.

בכל הנוגע לקבר אליו הושלכו גופותיהן של פלייס וג'סופ, טען שוורץ כי הוא נחפר מחדש לאחר מאסרו של שייפר ב-15 בינואר, כך שהאדם האחראי לכך מוכרח להיות גם הרוצח. על מנת לתמוך בטענות הללו, הזכיר את העדות של נציג תחנת המים, אשר הצביעה על המחסור במשקעים שנמדד באתר הקבורה, וזאת על אף כמעט חמישים סנטימטרים של גשם אשר נמצאו במקומות אחרים בסביבה הקרובה, בטווח התאריכים שבין היעלמות הנערות לבין מציאת גופותיהן.

נאום ההגנה תם בטענה כי התביעה נכשלה להוכיח את אשמתו של שייפר מעבר לכל ספק סביר. תוך מתן דגש על הנחת חפותו מפשע של שייפר, הצהיר שוורץ במשפטיו האחרונים, ”גבירותי ורבותי, הם תפסו את האדם הלא נכון, ואני שונא לחשוב על כך, מפני שמישהו עשה את הדבר הזה, אבל אינני מאמין שהיה זה ג'רארד ג'ון שייפר ג'וניור”. בטרם סיים את דבריו, ביקש מחבר המושבעים לקבוע חפות מפשע[91].

נאום הסגירה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-26 בספטמבר מסר רוברט סטון את נאום הסגירה שלו. הוא פתח בסתירת טענותיו של שוורץ בכל הנוגע לציור הראיות הנסיבתיות של התביעה כבלתי מספיקות להרשעתו של הנאשם, בנוסף לביטול הטענה כי התביעה ניסתה להוכיח את אשמתו של שייפר על סמך קווי הדמיון שבין חטיפתן של ולס וטרוטר לבין רציחתן של פלייס וג'סופ בלבד.

לאחר מכן, הסביר כי תיק התביעה נבנה הן מראיות פיזיות והן מראיות נסיבתיות, אשר כולן מצביעות יחדיו על אשמתו של שייפר. כאשר פנה להתייחס לכל העדים אשר הופיעו בבית המשפט, פתח בהגנה על עדותה של לוסיל פלייס, והדגיש את תפקידה החשוב בכל המקרה, מאחר שעל ידי כך שרשמה את מספר לוחית הרישוי של שייפר, הצליחה לקשר אותו לרציחות.

כמו כן, הזכיר את ארנק הזמש שזוהה בידי אמה, אחותה וחבריה של ג'סופ, בטרם התייחס לעדים מטעם ההגנה, כולם בני משפחתו של שייפר, אשר סיפרו כי הארנק היה בבעלותו קודם לרציחות. ”כמה מהם הרימו אותו, הסתכלו עליו? הדבר הראשון שכולם אמרו היה: כן, אני מזהה אותו. הוא הביא אותו עמו חזרה ממרוקו ב-1970”. לאחר מכן, הזכיר את עדותה של תרזה דין, אשתו של שייפר, אשר העידה בפני בית המשפט כי בעלה נתן לה את הארנק כמתנה בנובמבר 1972, וכי מעולם לא ראתה אותו לפני כן[71].

כאשר התייחס לבדיקות הבליסטיות אשר חשפו כי אף אחד מכלי הנשק שנלקחו מביתו של שייפר לא התאימו לתרמיל הקליע בקוטר 22 מ"מ שנמצא בזירת הפשע, הזכיר סטון את עדות גיסו של שייפר, שאמר כי שייפר החזיק באקדח בעל קוטר דומה אותו כינה ”הפרס של ליל שבת שלי”, אשר לא נמצא בין חפציו. בעודו מרים את אחד הדפים שנמצאו בין ניירותיו של שייפר, שכותרתו הייתה ”איך להתחמק מרצח”, הצהיר סטון, ”אני אומר לכם.. אתם לעולם לא תמצאו את אותו פרס של ליל שבת, מפני שהוא זרוק בתוך תעלה, לצד הגולגולות של הקורבנות”[92][93].

לסיכום, חזר סטון לאחת מאמירותיו של שותפו לצוות התביעה, שיילר, אותה אמר בנאום הסיום הראשון. לדבריו, שימש שייפר הן כתובע, שופט ומוציא להורג. סטון ביקש לצרף תוספת אחרונה, ואמר: ”אני מוסיף מילה נוספת: אלוהים! מפני שהוא החליט האם הוא הולך לתת להן לחיות או למות. הוא הפך לאלוהים!”. סטון סיים את דבריו ואמר שהראיות שהונחו לפני חבר המושבעים סותרות את טענות ההגנה לחפותו של שייפר, והפציר בהם למסור פסק דין של אשמה[92][93].

הרשעה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתום נאומי הסיום, דן חבר המושבעים בדבר גורלו של שייפר, בשעה 03:45 בצהריים. לאחר יותר מ-5 שעות, שבו המושבעים לבית המשפט עם שני פסקי דין של אשמה ברצח מדרגה הראשונה, שעליהם הכריז השופט טרוברידג' בשעה 11:05 בערב[94]. עם קבלת פסק הדין טען שייפר שוב לחפותו, ואמר לעיתונאים כי, ”זה הגלגול של הקובייה. הייתה לי הגנה טובה, אבל אני חף מפשע”[80].

ב-3 באוקטובר נפתחו דיונים אחרונים בנוגע לעונשו. צוות ההגנה טען בתוקף כי שייפר צריך להישלח לאשפוז כפוי, בהתאם לחוק בייקר (אנ') מ-1971, בעוד שצוות התביעה ביקש עבורו מאסר עולם בבית הסוהר המדיני של פלורידה[95]. למחרת, נידון שייפר לשני מאסרי עולם, אותם היה אמור לרצות במקביל. כאשר נשאל אם ירצה לומר דברים נוספים לפני השמעת גזר הדין, טען לחפותו, וביקש להישלח לבית חולים פסיכיאטרים, ולא לכלא[80].

אמה של פלייס הביעה את שביעות רצונה מכך ששייפר נידון למאסר עולם ולא לעונש מוות, וסיפרה לעיתונאים כי: ”בהתחלה חשבתי שהייתי שמחה לראות אותו מת, אבל אני חושבת שאנשים סובלים יותר בבידוד.. מוות זאת הדרך הקלה החוצה. כל עוד הוא לא יסתובב ברחובות שוב”[80].

חוקים בני זמננו מציעים את האפשרות כי שייפר היה עשוי להשתחרר לאחר שריצה בין ארבע עשרה לתשע עשרה שנות מאסר, אולם תאריך שימועו הראשון לשחרור על תנאי בוטל במאי 1979, כך ששימועו הבא עשוי היה להיות רק ב-2016[96]. שייפר ערער על הרשעתו, וטען כי מפני שלא הואשם בידי חבר מושבעים גדול הוא זכאי למשפט חדש. הערעור נדחה ביוני 1974[71][97].

מאסר

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים הראשונות למאסרו, המשיך שייפר לטעון לחפותו בנוגע לרציחותיהן של פלייס וג'סופ, והכחיש את מעורבותו במקרי רצח והיעלמויות אחרים. הוא התעקש כי הופלל בידי מה שכינה ”תובעים להוטים יתר על המידה”, רשויות חוק מושחתות, ועורך הדין שלו, אלטון שוורץ, אשר התחתן עם אשתו השנייה, תרזה דין, ב-21 בדצמבר 1973[3]. על אף שהמשיך לטעון כי מעולם לא פגש את הנערות, כינה אותן לעיתים קרובות בתור מכורות להרואין, מודיעות משטרתיות, ומופקרות. כמו כן, קילל את הוריהן מספר פעמים[98].

לאורך מאסרו, פיתח שייפר מוניטין של אסיר אדיש ושתלטן, הנחשד כמודיע שעבד לטובת הרשויות בתמורה לפריווילגיות. בשנות מאסרו הראשונות הושם בבידוד, לאחר שנתפס מפר את תקנות הדואר של בית הסוהר יותר מפעם אחת, לעיתים בניסיון לשכנע אזרחים חופשיים לשלוח לו פריטי הלבשה תחתונה של נשים[99].

את מרבית זמנו העביר בשליחת מכתבים, ובפיתוח ”סוגה ספרותית חדשה”, אותה כינה ”סיפורת רצח”. הוא תיאר את הסוגה שהמציא ככזו אשר אינה מפארת אלימות, אלא מאפשרת לקוראים אותה לראות ולהבין מעשי רצח ונקרופיליה באור אמיתי יותר. אף על פי שטען כי כתביו היו בדיוניים לחלוטין, מספר חוקרים מאמינים שרבים מהם ממחישים את הרציחות והתקיפות שביצע לאורך השנים[100].

ב-1983 הועבר שייפר לבית הסוהר אבון פארק[101], בו סייע לרשויות החוק להשיג ראיות מוצקות, על מנת להבטיח את הרשעתו של הפדופיל מרווין אריק קרוס, אשר הפעיל רשת לפורנוגרפיית ילדים מתוך כותלי בית הסוהר. המידע שסיפק סייע גם להרשעתם של שני נאשמים מסיטאל ולוס אנג'לס, לכידתן של אלפי תמונות לא נאותות של ילדים אשר הוחרמו בארבע מדינות שונות, העברתו של קרוס לבית הסוהר המדיני של פלורידה והשמתו בבידוד. שייפר עצמו הוחזר לאותו מוסד כליאה באוגוסט 1985[102].

במשך השנים, הגיש שייפר מספר תביעות משפטיות קלות דעת (אנ') בזמן מאסרו. אחת התביעות, אותה הגיש ב-1993 נגד מחבר ספרי הפשע האמיתי פטריק קנדריק, עסקה במכתב ששלח לו בו העמיד פנים כי הוא תלמיד מכללה המבקש ממנו ייעוץ בנוגע להתגברות על תחושת הפחד שחש בכל פעם שעמד לפגוש את ”הרוצח הקטלני ביותר אי פעם” שהאמונה הרווחת הייתה כי הוא ”גרוע אף יותר מטד בנדי”. בתגובה למכתבו, השיב קנדריק בקצרה כי לא הייתה בנמצא כל סיבה לפחד משייפר, אותו תיאר כ”חלשלוש, חיוור ושמנמן בגיל העמידה, אשר התנפל על קורבנות שהיו חלשים ממנו פיזית ונפשית”. בתגובה, הגיש נגדו שייפר תביעת דיבה על סך כ-500 אלף דולר. התביעה יושבה מחוץ לבית המשפט בהסכם משותף, בו הסכים קנדריק למסור לשייפר עותק של קטע מכתב ידו אשר הכיל את רשימת קורבנותיו האפשריים, בנוסף לאלו שלפי מחקרו לא יכלו להירצח בידיו[103].

כמו כן, תבע שייפר את מחברי ספרי הפשע האמיתי סונדרה לונדון (אנ'), קולין וילסון (אנ'), ומייקל ניוטון (אנ'), ואף את סוכן הבולשת לשעבר רוברט רסלר (אנ'), לאחר שתיארו אותו כרוצח סדרתי בעבודותיהם[104].

סיפורת רצח

[עריכת קוד מקור | עריכה]

סונדרה לונדון, בת זוגו של שייפר מתקופת לימודיהם בתיכון, ראיינה אותו מספר פעמים לאחר הרשעתו, ולבסוף הפכה לשותפה בקריירה שלו כסופר, תחת הסוגה שהמציא: סיפורת הרצח. מאוחר יותר, פרסמה לונדון קובץ סיפורים וציורים הנקרא על שם הסוגה, שיצא לאור ב-1990. ספר נוסף: "מעבר לסיפורת הרצח", פורסם כעבור שנתיים. המעשיות המתוארות בשני הספרים מאופיינות בתיאורים גרפיים ארוכים של עינויים אלימים כלפי נשים צעירות, המסתיימים ברציחתן והטלת מומים בגופן, בדרך כלל מנקודת מבטו של הרוצח, המוצג כמעט תמיד בתור שוטר מושחת[105].

שייפר המשיך להתעקש בתוקף שהסיפורים שכתב היו בדיוניים לחלוטין וכי החל לכתוב סיפורת מאותו הסוג במהלך שנות ה-60. לדבריו, שאב את ההשראה למעשיותיו לאחר שצפה בסרט הגור "סעודת הדם (אנ')", בבימויו של הרשל גורדון לואיס מ-1963. על אף כן, רשויות החוק ראו את סיפוריו כתיאורים מעורפלים של פשעיו האמיתיים. במכתבים פרטיים ששלח לעורך דינו, הודה שייפר שהשערות אלו היו למעשה נכונות, ואף כתב כי אחד הסיפורים, שדי הרצח, תיאר את רציחתן של בריסקולינה ופרמר[106].

גרסה מתוקנת של ספרו, אשר פורסמה לאחר מותו, הציגה מספר סיפורים ומאמרים משני הספרים הראשונים, יחד עם קובץ מכתבים שכתב ללונדון, בהם נטל את האחריות על רציחתן של עשרות נערות ונשים צעירות. כמו כן, הזכיר את הרוצח הסדרתי טד בנדי, אותו כינה טירו (קרי טירון או חייל צעיר), אשר לדבריו, העריץ אותו וקינא בו בעת ובעונה אחת. שייפר האשים את בנדי בכך שהעתיק את פשעיו וניסה לחקות אותו[105].

לונדון הבחינה כי בזמן ששלחו מכתבים זה לזה, טען שייפר לחפותו בפני הציבור ואיים לתבוע את כל מי שתייג אותו כרוצח סדרתי. במכתב אחד שקיבלה, כתב שייפר כי החל לרצוח נשים ב-1965, כאשר היה בן תשע עשרה. במכתב אחר, נטל אחריות על היעלמותן של שתי תלמידות בית ספר בדצמבר 1969, ונדי סטיבנסון בת השמונה[107] ופגי ראן בת התשע[108]. לפי הכתוב, חטף אותן שייפר בפומפנו ביץ' ואכל את גופותיהן. אולם מבחינה רשמית, המשיך להכחיש כל קשר למעורבות במקרה.

שיתוף הפעולה בין לונדון לשייפר תם ב-1991, זמן מה לאחר שהכחישה באופן פומבי את טענותיו כי לא היה יותר מאשר ”שוטר לשעבר שהופלל”, שכעת עסק בכתיבת ספרות זוועתית. לאחר שגילה שייפר על מעשיה, איים לכאורה על חייה. אחת מהתביעות הרבות שהגיש הופנתה נגדה והאשימה כי הגדירה אותו כרוצח סדרתי בפורמט כתוב. כתב ההגנה שהגישה לונדון כנגד ההאשמות הכיל חמש מאות צילומים של מכתבים מפלילים אשר נכתבו בכתב ידו של שייפר. לאחר שראה את הראיות, דחה השופט את תביעתו של שייפר. התביעות שהגיש נגד וילסון וניוטון נדחו גם הן, לאחר שלונדון העבירה להם את ראיותיה.

מוות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

שייפר נדקר למוות על רצפת תאו בידי אסיר אחר ב-3 בדצמבר 1995. הוא נדקר ארבעים פעמים בראשו, בפניו, בצווארו ובגופו, גרונו שוסף, עינו הימנית רוטשה, וכמה מצלעותיו נשברו[100]. גופתו התגלתה לאחר שאחד האסירים בבית הסוהר הודיע לסגל הסוהרים על מותו[109].

הגרסה שנמסרה מטעם בית הסוהר ומשרד התובע המחוזי, גרסה כי האסיר וינסנט פאוסטינו ריברה בן השלושים ושתיים, רצח את שייפר על רקע ויכוח שניהלו השניים יומיים לפני כן, בנוגע למי מהם יקבל את כוס המים החמים האחרונה שנותרה בידיהם. ב-1999 הורשע ריברה ברצח של שייפר, ונידון לחמישים ושלוש שנים ועשרה חודשי מאסר, אשר צורפו באופן מצטבר למאסר העולם, ועשרים שנות המאסר שכבר ריצה, בגין רצח כפול שביצע בטמפה ב-1990[110]. ריברה מעולם לא הודה ברצח או חשף את מניעיו.

האמונה הרווחה היא ששייפר נרצח מאחר ששימש כמודיע בבית הסוהר. היות שבשנה שקדמה לרצח שלו נהגו האסירים להשליך עליו צואת אדם, ואף הציתו את תאו פעמיים. מספר דיווחים חשפו כי קצין המודיעין שהפעיל אותו אישר כי הרצח נבע כתוצאה ישירה של הדלפותיו, בייחוד לאחר שהעביר לרשויות מידע מסווג בדבר אסיר בעל מוניטין וכוח רב, ששהה בין כותלי בית הסוהר באותה העת.

לאחר ששמעה על מותו של שייפר, סיפרה אמה של ג'ורג'יה ג'סופ לעיתונות כי תמיד ראתה את הרצח של שייפר כמקרה של צדק איטי, והוסיפה: ”תמיד ידעתי שזה מה שיקרה, אבל הלוואי שזה היה קורה מוקדם יותר”[111]. סיירוס טרוברידג', השופט במשפטו של שייפר, אמר כי: ”הוא סוף-סוף קיבל את עונש המוות שהגיע לו אך שלא היה יכול להינתן לו”[109].

בזמן מותו של שייפר, חוקרים ממחוז ברוארד הכינו נגדו תיק חדש עם אישומי רצח נוספים בגין שלושה מקרי רצח לא פתורים, במידה מסוימת, על מנת להבטיח כי לעולם לא יהיה אדם חופשי שוב[103].

שריף רוברט קראודר, אשר שימש כממונה על שייפר לאורך ארבעה שבועות ביולי 1972, נזכר במקרה בו חטף את ולס וטרוטר, ואמר כי: ”אני חושב שהמקרה של שייפר הגביר את מודעותן של רשויות החוק לקיומם של רוצחים סדרתיים.. הדבר הפך אותנו ערניים לפשעים בהם קיים פוטנציאל כי למפגע אחד ישנם קורבנות רבים”. אחד מעמיתיו של קראודר טען כי: ”הנרצחים הם לא הקורבנות היחידים. גם המשפחות הן קורבנות, וגם רשויות החוק אשר עובדות על התיקים האלו. אף אדם לא נשאר אותו דבר לאחר מכן”[112].

קורבנות אפשריים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לא קיים קונצנזוס ודאי או מוחלט בנוגע לשאלה מתי או איפה החל שייפר לרצוח. כפי שאמר בעצמו מתוך כותלי בית הסוהר ב-1995, המספר האמיתי של קורבנותיו לעולם לא יתגלה. בזמן מאסרו, נהג לעודד השערות שונות בנוגע למספר הנשים שרצח, ובאותה נשימה, גם הכחיש את כל ההאשמות נגדו, וטען כי הניירות שנמצאו בביתה של אמו היו בדיוניים.

מחבר הפשע האמיתי פטריק קנדריק, טען כי לדעתו החל שייפר לבצע את רציחותיו ב-1969, ואמד את מספר קורבנותיו בכאחד עשר, אף על פי שהאמונה הרווחת היא ששייפר רצח לכל היותר עשרים ושמונה נשים[113].

רשימת הקורבנות המקורית שפורסמה בעיתון מקומי בפלורידה ב-1973, הכילה שבעה שמות של גברים, שחפציהם האישיים נמצאו בבית אמו של שייפר, והכילה שמות נוספים של אנשים, אשר מאוחר יותר התגלו בחיים[114].

1966

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • 2 באוקטובר: ננסי אליין לייכנר[115] בת העשרים ואחת ופמלה אן נאטר[116] בת העשרים, נראו לאחרונה בחיים בזמן שטיילו בשמורת אלכסנדר ספרינגס ביער הלאומי אוקאלה. אף על פי שהרשויות האמינו תחילה כי השתיים טבעו למוות, שייפר התוודה מאוחר יותר כי רצח אותן.

1969

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • 8 בספטמבר: לי פרל היינליין בונדיס בת העשרים וארבע הייתה נשואה טרייה, אשר עבדה כמלצרית, והכירה את שייפר מאז צעירותה. היא השאירה מכתב שיועד לבעלה, בו הסבירה כי התכוונה לנסוע למיאמי ולשוב באותו הערב. מאוחר יותר, טען שייפר בפני חוקר פרטי כי בונדיס התקשרה אליו ביום היעלמותה וביקשה שייקח אותה לנמל התעופה הבין-לאומי מיאמי, אך לא ניסתה ליצור עמו קשר שוב. גולגולתה נמצאה באתר בנייה בפאלם ביץ' באפריל 1978, עם שלושה חורים של כדורי אקדח בתוכה[117].
  • 18 בדצמבר: קרמן מרי הלוק בת העשרים ושתיים נעלמה לאחר שהודיעה לאחותה על כוונתה להיפגש עם מורה מהמכללה הקהילתית של ברוארד, אשר הציע לסייע לה בקבלה לעבודה ממשלתית. היא נראתה לאחרונה בעודה לובשת שמלת שיפון שחורה. אחד הסיפורים שכתב שייפר לפני שנעצר עסק בתלייתה של נערה בעלת שיער ערמוני, אשר לבשה שמלת שיפון שחורה. שתיים משיניה של הלוק נמצאו בביתו של שייפר, בנוסף לסיכת תלתן קטנה אשר הייתה בבעלותה.
  • 29 בדצמבר: ונדי סטיבנסון בת השמונה ופגי ראן בת התשע[118] נראו לאחרונה בפומפאנו ביץ' על ידי קרוביהם, כאשר הלכו לכיוון מגרש חניה על מנת לקנות גביעי גלידה. גופותיהן מעולם לא נמצאו. מספר שנים לאחר הרשעתו, שלח שייפר מכתב לבת זוגו, בו התוודה כי רצח את שתיהן. מספר חוקרים הטילו ספק באותנטיות של ההודאה, מאחר שהאדם האחרון שראה את שתי הילדות, אשר היו לבושות בבגדי הים שלהן, אמר כי הן נמצאו באותה העת בחברת אדם, אשר תיאורו הפיזי אינו דמה כלל לזה של שייפר.

1970

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • 18 בינואר: מארד אלן מלאריק בת התשע עשרה וקארן לין פרל בת השמונה עשרה, סטודנטיות באוניברסיטת וירג'יניה המערבית (אנ'), נראו לאחרונה עוזבות תיאטרון במורגנטאון (אנ'). ב-16 באפריל נמצאו גופותיהן בנפרד מראשיהן הערופים. אסיר בעל היסטוריה ארוכה של חקירות שקריות מסר הודאה באורך שלושים וחמישה עמודים, מלאה בטעויות עובדתיות, בה תיאר כיצד רצח את שתיהן ב-1976, אולם דבריו מוטלים בספק. הראיות הקושרות את שייפר לרציחות הן נסיבתיות בלבד, והוא נוקה מכל אשמה ב-1982.

1972

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • 4 בינואר: בלינדה האצ'נס בת העשרים ושתיים, נשואה ואם לילדה בת עשרה חודשים, עבדה כמלצרית וכזונה של אנשי המעמד הגבוה. האצ'נס ושייפר יצאו יחד במשך תקופה קצרה, לאחר שהתקבל למשטרת מחוז ברוארד. היא נראתה לאחרונה כאשר נכנסה לרכב דטסון כחול שחנה מחוץ לביתה. המשטרה מצאה את ספר הטלפונים שלה, אשר הכיל את השם ג'רי שפרד, תחת כתובת מקום מגוריו של שייפר[119].
  • 29 בפברואר: דבורה סו לואו בת השלוש עשרה נראתה לאחרונה בדרכה לבית הספר החטיבתי ריקארדס[120]. ספריה נמצאו מאוחר יותר בתוך פח אשפה, לא רחוק מביתה. גופתה מעולם לא נמצאה. בני משפחתה מאמינים כי שייפר, אשר עבד יחד עם אביה ואף ביקר בביתם, היה מעורב בהיעלמותה[121].
  • 19 במרץ: בוני ר. טיילור בת העשרים הייתה תושבת העיר וילטון מנורס. ב-19 במרץ 1972 נעצרה בידי שייפר, כאשר עדיין עבד כשוטר, בגין נהיגה במהירות מופרזת, ולאחר מכן נעלמו עקבותיה[122].
  • 11 באוגוסט: לאונרד ג'וזף מסאר בן הארבעים ושש היה בעל בית קפה שגופתו כרותת הידיים התגלתה קבורה באי האצ'ינסון ב-3 בינואר 1973, לא הרחק מהמקום אליו חטף שייפר את ולס וטרוטר. לא נמצאו ראיות ישירות הקושרות את שייפר לרצח, או לצורך העניין, לכל רצח של גבר אחר. אולם נודע כי התייחס למותו של מסאר בהתכתבויותיו לאחר הרשעתו[38].
  • 31 באוגוסט (בקירוב): אליזבת רנה וילט בת העשרים ושתיים, תושבת פאייטוויל, ארקנסו, נסעה לפלורידה לכבוד הכנס הרפובליקני הלאומי של 1972 (אנ'). הפעם האחרונה בה יצרה קשר עם אמה החורגת הייתה דרך מכתב מ-30 באוגוסט, אותו שלחה ממיאמי ביץ', בו כתבה כי התכוונה לשוב לארקנסו בקרוב. גופתה מעולם לא נמצאה[123].
  • 26 באוקטובר: מרי אליס בריסקולינה בת הארבע עשרה ואלסי לינה פרמר בת השלוש עשרה נעלמו בזמן שהיו בדרכן למסעדה. גופותיהן ערופות הראש נמצאו בידי פועלי בניין, קבורות במרחק של מאה ושמונים מטרים זו מזו, ב-15 וב-17 בפברואר 1973. שרשרת זהב ייחודית ותליון של מרים, אם ישו, אשר היו שייכים לבריסקולינה, נמצאו מאוחר יותר בקופסת התכשיטים של שייפר[62].
  • 23 בדצמבר (בקירוב): סוזן גייל פול בת החמש עשרה דווחה כנעדרת על ידי משפחתה, זמן קצר לפני חג המולד של 1972. ב-16 ביוני 1974 נמצאו שאריות חלקיות של עצמותיה, כשהן קשורות לעץ מנגרוב באזור ביצתי באי סינגר (אנ'). עצמותיה זוהו רק במאי 2022, בעזרת שימוש בגנאלוגיה גנטית[124]. נסיבות היעלמותה הובילו את הרשויות לשקול את האפשרות כי שייפר עשוי היה לרצוח אותה, שכן הוא שוחרר ממעצרו יום אחד לפני שנעלמה[125].

1973

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • 11 בינואר: קולט מרי גודאינף וברברה אן וליקוקס בנות התשע עשרה, תושבות סדאר רפידס, איווה, נעלמו לאחר שעזבו את סו סיטי ויצאו לכיוון פלורידה, מספר ימים לפני ששייפר החל לרצות את עונש המאסר שקיבל עבור חטיפתן של ולס וטרוטר. חפצים אישיים אשר היו בבעלותן נמצאו מאוחר יותר בביתו של שייפר[126]. בינואר 1977 התגלו גופותיהן הקשורות לאורך תעלה במחוז סנט לוסי[51], וזוהו בעזרת צילומי רנטגן דנטליים ב-8 בינואר 1978. חלקה העליון של גולגולתה של גודאינף מעולם לא נמצא[119].

תרבות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ג'רארד ג'ון שייפר בוויקישיתוף

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • וילסון, קולין; סימן, דונלד; אנציקלופדיית הרצח המודרני: 1962–1982; ספרי בוננזה, פריינוויל, אורגון; 1988 (ISBN 978-0-517-66559-6)
  • ליין, בריאן; פשעים מהחיים האמיתיים; הוצאת איגלמוס, לונדון; 1992 (ISBN 978-1-856-29736-3)
  • סיריאקס, אוליבר; פשע: אנציקלופדיה; אנדרה דויטש לימיטד, לונדון; 1993 (ISBN 978-0-233-98821-4)
  • קות'ורן, נייג'ל; טיבלס, ג'יאוף; רוצחים: רוצחים שכירים, רוצחים המוניים, רוצחים מיניים. חזקותיו חסרות הרחמים של הרצח, הפשע הנורא מכולם; בוקסטרי, לונדון; 1993 (ISBN 0-752-20850-0)
  • ד. רוסמו, קים; פרופילאות גאוגרפית; הוצאת טיילור ופרנסיס, פילדלפיה; 2000 (ISBN 978-1-420-04878-0)
  • הייזלווד, רוי; הרשע שבני האדם מסוגלים לעשות: מסעו של פרופילאי הבולשת רוי הייזלווד אל תוך נפשם של הטורפים המיניים; הוצאת סנט מרטין, ניו יורק; 2000 (ISBN 978-0-312-97060-4)
  • וילסון, קולין; היסטוריית הרצח; הוצאת ארקטורוס, לונדון; 2000 (ISBN 978-0-785-81835-9)
  • ניוטון, מייקל; אנציקלופדיית החטיפות; עובדות על הנייר, ניו יורק; 2002 (ISBN 978-1-438-12988-4)
  • ניוטון, מייקל; אנציקלופדיית הרוצחים הסדרתיים: מחקר התופעה הפלילית המצמררת ממלאכי המוות ועד רוצח הזודיאק; ספרי צ'קמרק, ניו יורק; 2006 (ISBN 978-0-816-06196-9)
  • הייזלווד, רוי; ג'. מיצ'וד, סטפן; חלומות אפלים: פרופילאי בולשת אגדי בוחן את הנפש הפלילית והרוצחת; הוצאת סנט מרטין, ניו יורק; 2010 (ISBN 978-0-312-98011-5)
  • קול, קתרין; יאנג, סינתיה; פשע אמיתי: פלורידה: התיקים החמורים ביותר של המדינה; ספרי סטאקפול, פנסילבניה; 2011 (ISBN 978-0-811-74439-3)
  • פרקר, ר. ג'יי; להגן ולשרת: ג'רארד ג'ון שייפר; מעריצי רוצחים סדרתיים; הוצאת ר. ג'יי פארקר, טורונטו, אונטריו, קנדה; 2014 (ISBN 978-1-5025-4090-4)
  • וילסון, קולין; וילסון, דיימון; סוף לרצח: נקודת מבטו של קרימינולוג על אלימות לאורך ההיסטוריה; הוצאת סקיהורס, ניו יורק; 2015 (ISBN 978-1-632-20238-3)
  • ניוטון, מייקל; התליין: חייו ופשעיו של ג'רארד ג'ון שייפר; הוצאת ר. ג'יי. פרקר, טורונטו; 2016 (ISBN 978-1-987-90216-7)
  • קנדריק, פטריק; מרטש אמריקאי: האניגמה של השוטר-הרוצח-סדרתי של אמריקה; הוצאת בלווטר, פלורידה; 2020 (ISBN 978-1-604-52163-4)
  • ברקר, תומאס; תוקפניים בכחול: התנהלות מינית לא הולמת של שוטרים; הוצאת ספרינגר אינטרנשיונל, ניו יורק סיטי; 2020 (ISBN 978-3-030-28440-4)
  • איסט, ברנרד; גישה דרמטורגית להבנת הרציחות הסדרתיות של טד בנדי; ספרי לקסינגטון, וושינגטון; 2021 (ISBN 978-1-793-62505-2)
  • Wilson, Colin; Seaman, Donald; Encyclopedia Of Modern Murder: 1962–1982; Bonanza Books, Prineville, Oregon; 1988 (ISBN 978-0-517-66559-6)
  • Lane, Brian; Real-Life Crimes; Eaglemoss Publications LTD, London; 1992 (ISBN 978-1-856-29736-3)
  • Cyriax, Oliver; Crime: An Encyclopedia; Andre Deutsh Limited, London; 1993 (ISBN 978-0-233-98821-4)
  • Cawthorne, Nigel; Tibballs, Geoff; Killers: Contract Killers, Spree Killers, Sex Killers. The Ruthless Exponents Of Murder, The Most Evil Crime Of All; Boxtree, London; 1993 (ISBN 0-752-20850-0)
  • D. Rossmo, Kim; Geographic Profiling; Taylor & Francis, Philadelphia; 2000 (ISBN 978-1-420-04878-0)
  • Hazelwood, Roy; The Evil That Men Do: FBI Profiler Roy Hazelwood's Journey Into The Minds Of Sexual Predators; St. Martin's Press, New York; 2000 (ISBN 978-0-312-97060-4)
  • Wilson, Colin; The History Of Murder; Arcturus Publishing, London; 2000 (ISBN 978-0-785-81835-9)
  • Newton, Michael; The Encyclopedia Of Kidnappings; Facts On File Inc, New York; 2002 (ISBN 978-1-438-12988-4)
  • Newton, Michael; The Encyclopedia Of Serial Killers: A Study Of The Chilling Criminal Phenomenon From The Angels Of Death To The Zodiac Killer; Checkmark Books, New York; 2006 (ISBN 978-0-816-06196-9)
  • Hazelwood, Roy; G. Michaud, Stephen; Dark Dreams: A Legendary FBI Profiler Examines Homicide And The Criminal Mind; St. Martin's Press, New York; 2010 (ISBN 978-0-312-98011-5)
  • Cole, Catherine; Young, Cynthia; True Crime: Florida: The State's Most Notorious Criminal Cases; Stackpole Books, Pennsylvania; 2011 (ISBN 978-0-811-74439-3)
  • Parker, R. Jay; Protect And Serve: Gerard John Schaefer; Serial Killer Groupies; R. Jay Parker Publishing, Toronto, Ontario, Canada; 2014 (ISBN 978-1-5025-4090-4)
  • Wilson, Colin; Wilson, Damon; An End To Murder: A Criminologist's View Of Violence Throughout History; Skyhorse Publishing, New York; 2015 (ISBN 978-1-632-20238-3)
  • Newton, Michael; Hangman: The Life And Crimes Of Gerard John Schaefer; Rj Parker Publishing, Toronto; 2016 (ISBN 978-1-987-90216-7)
  • Kendrick, Patrick; American Ripper: The Enigma Of America's Serial Killer Cop; BluewaterPress LLC, Florida; 2020 (ISBN 978-1-604-52163-4)
  • Barker, Thomas; Aggressors In Blue: Exposing Police Sexual Misconduct; Springer International Publishing, New York City; 2020 (ISBN 978-3-030-28440-4)
  • East, Bernard; A Dramaturgical Approach To Understanding The Serial Homicides Of Ted Bundy; Lexington Books, Washington; 2021 (ISBN 978-1-793-62505-2)

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ 1 2 ניוטון, 2006; עמוד 233; "ללא קשר לסיבת פיטוריו, הזדקק שייפר לפרנסה. לקראת סוף יוני החל לעבוד במשרד השריף של מחוז מרטין, ועבר לגור בסטיוארט, פלורידה. פחות מחודש חלף לפני שעשה ”טעות טיפשית” שעלתה לו בקריירה ובחופש שלו".
  2. ^ ניוטון, 2016; עמוד 65.
  3. ^ 1 2 3 4 "הטבח שביצע השוטר לשעבר במחוז מרטין במהלך שנות ה-70 נותר אחד ממעשי הרצח המחרידים ביותר בסנט לוסי", עיתון אוצר החוף, טיילר טרדווי, 28 בנובמבר 2010; אורכב מהמקור ב-9 ביולי 2022.
  4. ^ "מקרה הרצח של סוזן פול מפלורידה: אין קצה חוט אף לאחר שהמשטרה זיהתה את שאריותיה של הנערה עשורים לאחר מכן", חדשות פוקס, סטפני פגונס, 6 ביוני 2022; אורכב מהמקור ב-9 ביולי 2022.
  5. ^ קות'ורן, 1993; עמוד 386; "ב-1972 נידון ג'רלד שייפר לשני מאסרי עולם בבית משפט בפלורידה בגין רציחתן של שתי ילדות".
  6. ^ ניוטון, 2006; עמוד 399; "ריברה, וינסט פאוסטינו.. רצח שני קורבנות במחוז הילסבורו, רצח את ג'רארד שייפר בבית הכלא סטארק, גיינסוויל, פלורידה".
  7. ^ 1 2 3 קול, 2011; עמוד 50.
  8. ^ קנדריק, 2020; עמוד 23.
  9. ^ ניוטון, 2006; עמוד 232; "עד לאותה העת, אם נקבל את ההצהרות שמסר שייפר לפסיכיאטרים שלו, הוא כבר היה בדרך לצרות משלו. ”מגיל צעיר”, אמר דוקטור ר. ס. איטון ב-1973, ”היו לשייפר כמה פטישים מיניים”. התנסויות בבונדג' וסאדומזוכיזם החלו בגיל שתים עשרה. ”הייתי קושר את עצמי לעצים”, אמר לדוקטור מרדכי האבר, ”הדבר היה מרגש אותי מבחינה מינית, ולפעמים גם פגעתי בעצמי”. באותו הזמן החל ”לאונן ולפנטז שהיה פוגע בבני אדם, בעיקר בנשים”. כאילו כל זה לא הספיק, הוסיף שייפר כי, ”אז גיליתי את תחתוני הנשים. לפעמים הייתי לובש אותם בעצמי. רציתי לפגוע בעצמי”.
  10. ^ הייזלווד, מיצ'וד, 2010; עמוד 100; "שיפר היה סדיסט מיני מאוד חכם, אשר בילה את מרבית שעות ערותו במחשבה וכתיבה על אקטים מיניים אלימים כלפי נשים, שאת חלקם אף נהג לצייר".
  11. ^ 1 2 קנדריק, 2020; עמוד 26.
  12. ^ קול, 2011; עמודים 50–51.
  13. ^ קנדריק, 2020; עמוד 27.
  14. ^ פרקר, 2014; עמוד 137; "ב-1968 הגיש בקשה לרישיון הוראה באוניברסיטת פלורידה אטלנטיק, אשר אושרה".
  15. ^ "חשוד", טמפה ביי טיימס, 28 במאי 1973; אורכב מהמקור ב-9 ביולי 2022.
  16. ^ קול, 2011; עמוד 51.
  17. ^ 1 2 ליין, 1992; עמוד 162.
  18. ^ 1 2 "הוא לבש מדים של שוטר, אבל תשוקתו האמיתית הייתה להיות רוצח סדרתי", בלשים בעמוד הראשון, ג'ין קמפבל, 11 ביולי 2021; אורכב מהמקור ב-9 ביולי 2022.
  19. ^ קנדריק, 2020; עמוד 38.
  20. ^ "מה שנמצא מתחת לפני השטח: סודותיו של מומחה הרצח הסדרתי המוצלח ביותר בצרפת", הגרדיאן, סקוט סייארה, 9 בנובמבר 2021; אורכב מהמקור ב-9 ביולי 2022.
  21. ^ קול, 2011; עמוד 50.
  22. ^ קנדריק, 2020; עמוד 3.
  23. ^ קנדריק, 2020; עמוד 13.
  24. ^ "לכידה", פרילאנס סטאר, 13 ביוני 1997; אורכב מהמקור ב-9 ביוני 2022.
  25. ^ קנדריק, 2020; עמוד 1.
  26. ^ "שתי נערות משחזרות את התקרית עם השוטר", פאלם ביץ' פוסט, 26 ביולי 1972; אורכב מהמקור ב-9 ביולי 2022.
  27. ^ קנדריק, 2020; עמודים 3–4.
  28. ^ ליין, 1992; עמוד 159.
  29. ^ "ננסי טרוטר מספרת על מפגשה עם שייפר", פאלם ביץ' פוסט, 14 במאי 1973; אורכב מהמקור ב-9 ביולי 2022.
  30. ^ 1 2 3 ליין, 1992; עמוד 160.
  31. ^ ברקר, 2020; עמוד 83.
  32. ^ "זיהויה של ג'יין דו מפלורידה לאחר ארבעים ושמונה שנים חושף כי היא עשויה להיות אחת הקורבנות של הרוצח הסדרתי ג'רארד שייפר", קירו טיוי, קריסטל בונווילאן, 3 ביוני 2022; אורכב מהמקור ב-9 ביולי 2022.
  33. ^ 1 2 ליין, 1992; עמוד 159.
  34. ^ "בת מזל להימלט: נסיעה עם שייפר הסתיימה בסיוטים", פאלם ביץ' פוסט, 14 במאי 1973; אורכב מהמקור ב-9 ביולי 2022.
  35. ^ 1 2 ליין, 1992; עמוד 160.
  36. ^ וילסון, 2000; עמוד 552.
  37. ^ קנדריק, 2020; עמוד 276.
  38. ^ 1 2 3 4 "שוטר לשעבר עתיד לעבור תשאול בנוגע לרציחות", פאלם ביץ' פוסט, 6 באפריל 1973; אורכב מהמקור ב-9 ביולי 2022.
  39. ^ קנדריק, 2020; עמודים 60–61.
  40. ^ קנדריק, 2020; עמוד 63.
  41. ^ קנדריק, 2020; עמוד 152.
  42. ^ הייזלווד, מיצ'וד, 2010; עמוד 100; "שייפר הכיר באשמתו בנוגע לשתי הרציחות, זו של מרי אליס בריסקולינה באוקטובר 1972, וכמו כן ב”חברתה, אלסי”. בהמשך אמר, ”מאוד פשוט להסביר את כל העניין, למעט הסיבה שבגינה הן היו צריכות למות. כיצד הן באמת מתו. החלק הסדיסטי. כיצד אחת מהן צריכה לצפות בחברתה מתה, בידיעה שהיא הבאה בתור. זה מה שאתם רוצים לשמוע, נכון? מן הסתם חייבת להיות רוח של שיתוף פעולה כאן, אז אני אקח את הצעד הראשון. אני אתן לכם את בריסקולינה על חשבון הבית”".
  43. ^ "ג'רארד שייפר", מרכז המידע לרצח; אורכב מהמקור ב-10 ביולי 2010.
  44. ^ קנדריק, 2020; עמודים 230–231.
  45. ^ "בריסקולינה, פרמר: מותה עצר את חלומותיה לטייל", פאלם ביץ' פוסט, 13 במאי 1973; אורכב מהמקור ב-9 ביולי 2022.
  46. ^ קנדריק, 2020; עמוד 235.
  47. ^ 1 2 "גופה מזוהה עשויה לקשור את שייפר", פאלם ביץ' פוסט, 19 בינואר 1977; אורכב מהמקור ב-9 ביולי 2022.
  48. ^ קנדריק, 2020; עמוד 243.
  49. ^ 1 2 קנדריק, 2020; עמוד 21.
  50. ^ ניוטון, 2000; עמוד 233; "במשפטו בנובמבר 1972 הודה באשמה בגין סעיף תקיפה אחד, כך ששאר האישומים נפלו. השופט די. סי. סמית' כינה את שייפר ”טיפש חסר מחשבה” ודן אותו לשנת מאסר בכלא המחוזי".
  51. ^ 1 2 ברקר, 2020; עמוד 84.
  52. ^ וילסון, דיימון, 2015; עמוד 233; "לאחר ששייפר נעצר הוא פוטר ממשרד השריף, אך לאחר מכן, למרבה הצער, ערבותו שולמה והוא שוחרר - למרבה הצער מפני שהוא השתמש בחופש שקיבל על מנת לרצוח שתי נערות נוספות - ג'ורג'יה ג'סופ וסוזן פלייס".
  53. ^ איסט, 2021; "טד בנדי הזכיר את הרצח הכפול שהתרחש בפלורידה ב-1972, של ג'ורג'יה ג'סופ בת השבע עשרה וסוזן פלייס בת השמונה עשרה, על מנת להמחיש את הכוח שהחזיקו מגזיני בילוש עליו, וכמו כן ציטט את שייפר בתור השפעה".
  54. ^ סיריאקס, 1993; עמוד 358.
  55. ^ 1 2 קנדריק, 2020; עמוד 77.
  56. ^ "משפטו של ג'רארד שייפר נפתח ביום שני", פאלם ביץ' פוסט, 16 בספטמבר 1973; אורכב מהמקור ב-9 ביולי 2022.
  57. ^ "גופה נמצאה ביער", פלורידה היום, 8 ביוני 1973; אורכב מהמקור ב-9 ביולי 2022.
  58. ^ 1 2 3 ליין, 1992; עמודים 160–161.
  59. ^ קנדריק, 2020; עמוד 98.
  60. ^ "זוהתה גופתה של נערה מפלורידה לאחר חמישים שנה. החשוד הוא רוצח סדרתי שעבד כשוטר", טמפה ביי טיימס, אסושייטד פרס, 2 ביוני 2022; אורכב מהמקור ב-9 ביולי 2022.
  61. ^ "משפטו של שייפר נקבע ל-17 בספטמבר", פלורידה היום, רידר ג'ים, 8 בספטמבר 1973; אורכב מהמקור ב-9 ביולי 2022.
  62. ^ 1 2 קול, 2011; עמוד 53.
  63. ^ 1 2 3 ניוטון, 2000; עמודים 233–234; "ב-7 באפריל ערכה המשטרה חיפוש בביתה של אמו של שייפר, שם שמר ג'רארד את חפציו האישיים, בחדר השינה הנוסף. בין הראיות שנמצאו בחיפוש היו תכשיטי נשים, יותר ממאה דפים בהם הופיעו סיפורים וסקיצות המתארים רציחות והטלת מומים בנשים צעירות, כמו כן גזרי עיתונים שעסקו בשתי נשים שנעדרו מ-1969, וחתיכות מתעודות הזהות של קולט גודאינף וברברה וילקוקס, אשר נעלמו בזמן שטיילו, שתיהן בנות תשע עשרה".
  64. ^ קנדריק, 2020; עמוד 122.
  65. ^ "בפנים.. תרשים למוות", חדשות פורט לודרדייל, איווט קרדוזו, 14 במאי 1973; אורכב מהמקור ב-9 ביולי 2022.
  66. ^ "חיפושים באתר הקבורה אחר קורבנות נוספים", חדשות פורט לודרדייל, 24 במאי 1973; אורכב מהמקור ב-9 ביולי 2022.
  67. ^ קנדריק, 2020; עמודים 224–225.
  68. ^ "לי בונאדיס, ליהוק הדמויות", פאלם ביץ' פוסט, 20 במאי 1973; אורכב מהמקור ב-9 ביולי 2022.
  69. ^ "גולגולת מזוהה כשייכת למלצרית", לייקלאנד לדג'ר, 12 במאי 1978; אורכב מהמקור ב-9 ביולי 2022.
  70. ^ קנדריק, 2020; עמוד 120.
  71. ^ 1 2 3 4 5 6 ברקר, 2020; עמוד 85.
  72. ^ "היי! זה אבא שלי: בנו של התובע לשעבר מזהה את אביו בסקיצה ישנה של בית המשפט", חדשות פלורידה בר, ג'אן פדלואו, 1 ביוני 2009; אורכב מהמקור ב-9 ביולי 2022.
  73. ^ "תיק מספר 1498DFFL - ננסי אליין לייכנר", רשת דו, 1 בינואר 2006; אורכב מהמקור ב-28 ביולי 2012.
  74. ^ "מארד וקארן", 3 בינואר 2021; אורכב מהמקור ב-9 ביולי 2022.
  75. ^ ניוטון, 2000; עמוד 234; "הוא הואשם ב-18 במאי 1973, עבור רציחותיהן של ג'סופ ופלייס. לאחר שנעצר עד תום ההליכים ללא אפשרות לשחרור בערבות".
  76. ^ קנדריק, 2020; עמוד 188.
  77. ^ "שייפר חוזר לפורט פירס", פאלם ביץ' פוסט, 21 ביוני 1973; אורכב מהמקור ב-9 ביולי 2022.
  78. ^ "המהלך הבא בהגדרתו של חשוד ברצח כלא שפוי", פנמה סיטי ניוז הרלד, 13 ביוני 1973; אורכב מהמקור ב-9 ביולי 2022.
  79. ^ "חשיפה מפיו של מומחה של רוצחים סדרתיים", הניו יורקר, לורן קולינס, 11 באפריל 2022; אורכב מהמקור ב-9 ביולי 2022.
  80. ^ 1 2 3 4 "שייפר אשם: מחוץ לרחובות", חדשות פורט לודרדייל, 28 בספטמבר 1973; אורכב מהמקור ב-9 ביולי 2022.
  81. ^ "אחותו של שייפר טוענת כי קנה את הארנק בחוץ לארץ", פאלם ביץ' פוסט, 26 בספטמבר 1973; אורכב מהמקור ב-9 ביולי 2022.
  82. ^ "משפטו של שייפר מקבל שישה מושבעים", פאלם ביץ' פוסט, 18 בספטמבר 1973; אורכב מהמקור ב-9 ביולי 2022.
  83. ^ קנדריק, 2020; עמוד 313.
  84. ^ קנדריק, 2020; עמודים 318–319.
  85. ^ ברקר, 2020; עמוד 86.
  86. ^ "בקשתו של הרוצח המורשע למשפט חדש נדחתה", פלורידה היום, 19 ביוני 1974; אורכב מהמקור ב-9 ביולי 2022.
  87. ^ קנדריק, 2020; עמוד 329.
  88. ^ 1 2 קנדריק, 2020; עמודים 363–365.
  89. ^ 1 2 קנדריק, 2020; עמוד 381.
  90. ^ 1 2 קנדריק, 2020; עמוד 383.
  91. ^ קנדריק, 2020; עמודים 392–394.
  92. ^ 1 2 קנדריק, 2020; עמוד 402.
  93. ^ 1 2 קנדריק, 2020; עמוד 406.
  94. ^ רוסמו, 2000; עמוד 115; "השוטר לשעבר ממשרד השריף ג'רארד שייפר ג'וניור הורשע ב-1973 בשתי רציחות ונחשד באחד עשר מקרים נוספים".
  95. ^ "שייפר אשם בשני רציחות", חדשות פורט לודרדייל, איווט קרדוזו, 28 בספטמבר 1973; אורכב מהמקור ב-9 ביולי 2022.
  96. ^ "נידון", חדשות פורט לודרדייל, 5 באוקטובר 1973; אורכב מהמקור ב-9 ביולי 2022.
  97. ^ "משפטו החדש של הרוצח המורשע נדחה", פלורידה היום, 19 ביוני 1974; אורכב מהמקור ב-9 ביולי 2022.
  98. ^ קנדריק, 2020; עמוד 426.
  99. ^ קול, 2011; עמוד 54.
  100. ^ 1 2 ברקר, 2020; עמוד 86.
  101. ^ "שייפר מתחנן למסגרת מאחורי סורג ובריח באבון פארק", פאלם ביץ' פוסט, 14 ביולי 1985; אורכב מהמקור ב-9 ביולי 2022.
  102. ^ "אריק קרוס: פתיין הילדים", אין סטטוס קוו, 1 באוקטובר 2001; אורכב מהמקור ב-9 ביולי 2022.
  103. ^ 1 2 קנדריק, 2020; עמוד 472.
  104. ^ "ג'רארד שייפר נגד מייקל ניוטון", 8 ביוני 1995; אורכב מהמקור ב-9 ביולי 2022.
  105. ^ 1 2 "השוטר הרוצח", סונדרה לונדון; אורכב מהמקור ב-9 ביולי 2022.
  106. ^ ניוטון, 2006; עמוד 234; "שייפר כמעט נשכח עד ל-1990, אז פרסמה בת זוגו מתקופת התיכון, סונדרה לונדון, אוסף של סיפורים שכתב תחת הכותרת סיפורת רצח. מספר ספרים נוספים פורסמו בהמשך, כאשר שייפר התעקש שהייתה זו אומנות, בעוד ששוטרים ותובעים תיארו אותם כתיאורים מעורפלים במקצת של פשעיו האמיתיים. במכתבים פרטיים שכתב לעורכי דין ועמיתים, הודה שייפר בכך. במכתב המתועד ל-9 באפריל 1991, התייחס לסיפור בשם שדי הרצח, וכתב, ”על אילו פשעים עליי להתוודא? פרמר? בריסקולינה? במה אתם חושבים שהסיפור שדי הרצח עוסק? אתם רוצים הודאות אבל לא מצליחים לזהות אותן גם כשאני מושח אתכם בהן, ועוד לא התחלנו”".
  107. ^ "תיק מספר 2242DFFL - ונדי בראון סטיבנסון", רשת דו, 1 בינואר 2006; אורכב מהמקור ב-9 ביולי 2022.
  108. ^ "תיק מספר 2241DFFL - פגי ראן", רשת דו, 1 בינואר 2006; אורכב מהמקור ב-14 באפריל 2013.
  109. ^ 1 2 "רוצח הנשים נרצח בבית הסוהר", טמפה ביי טיימס, 5 בדצמבר 1995; אורכב מהמקור ב-9 ביולי 2022.
  110. ^ איסט, 2021; עמוד 147.
  111. ^ ניוטון, 2006; עמוד 234; "עבור שירלי ג'סופ, אשר עדיין התאבלה על בתה המנוחה, הרצח של שייפר היה לא יותר ממקרה של צדק איטי. ”אני רוצה לשלוח מתנה לאדם שרצח אותו”, אמרה לעיתונאים. ”תמיד ידעתי שזה מה שיקרה, אבל הלוואי שזה היה קורה מוקדם יותר”".
  112. ^ "גורם רשמי משחזר את סיפורו של ג'רארד שייפר שקורבנותיו סיימו את חייהם באי האצ'ינסון", חדשות אוצר החוף, ג'ונתן מאטיס, 27 באפריל 2009; אורכב מהמקור ב-9 ביולי 2022.
  113. ^ קנדריק, 2020; עמוד 469.
  114. ^ קנדריק, 2020; עמוד 256.
  115. ^ "פרויקט הצדקה: ננסי אליין לייכנר", פרויקט צ'ארלי, 13 ביוני 2018; אורכב מהמקור ב-9 ביולי 2022.
  116. ^ "תיק מספר 1497DFFL - פמלה אן נאטר", רשת דו, 1 בינואר 2006; אורכב מהמקור ב-9 ביולי 2022.
  117. ^ קול, 2011; עמוד 52.
  118. ^ "פרויקט הצדקה: פגי ס. ראן", פרויקט הצדקה, 13 ביוני 2018; אורכב מהמקור ב-9 ביולי 2022.
  119. ^ 1 2 "עץ השטן, פורט סנט לוסי, פלורידה", 1 בינואר 2016; אורכב מהמקור ב-9 ביולי 2022.
  120. ^ "תיק מספר 1673DFFL - דבורה סו לואו", רשת דו, 13 באפריל 2022; אורכב מהמקור ב-9 ביולי 2022.
  121. ^ "פרויקט הצדקה: דבורה סו לואו", פרויקט הצדקה, 13 ביוני 2018; אורכב מהמקור ב-9 ביולי 2022.
  122. ^ קנדריק, 2020; עמוד 252.
  123. ^ קנדריק, 2020; עמוד 249.
  124. ^ "שאריות שויכו לנערה מברוארד אשר נעלמה לפני כמעט חמישים שנה ועשויה להיות אחת הקורבנות של רוצח סדרתי", אן. בי. סי. מיאמי, 2 ביוני 2022; אורכב מהמקור ב-9 ביולי 2022.
  125. ^ "שוטרים ממחוז פאלם ביץ' מאמינים כי נערה בת חמש עשרה היא אחת הקורבנות בתיק לא פתור הקשור לרוצח סדרתי", וו. פי. בי. אף, 2 ביוני 2022; אורכב מהמקור ב-9 ביולי 2022.
  126. ^ קנדריק, 2020; עמוד 244.
  127. ^ "נישואים עם סודות: ג'רארד שייפר", בסיס הנתונים האינטרנטי לסרטים; אורכב מהמקור ב-9 ביולי 2022.
  128. ^ "שוטרים רוצחים: ג'רארד שייפר", בסיס הנתונים האינטרנטי לסרטים; אורכב מהמקור ב-9 ביולי 2022.