| |||
הככר המרכזית של העיר | |||
מדינה | הונגריה | ||
---|---|---|---|
חבל | צפון המישור הגדול | ||
מחוז | סבולץ'-סטמאר-ברג | ||
נפה | נפת קישווארדה | ||
ראש העיר | טיבור ללסי | ||
שטח | 35.90 קמ"ר | ||
אוכלוסייה | | ||
‑ בעיר | 14,888 (1 בינואר 2024) | ||
‑ צפיפות | 469.59 נפש לקמ"ר (2015) | ||
קואורדינטות | 48°13′35″N 22°05′04″E / 48.226388888889°N 22.084444444444°E | ||
אזור זמן | UTC +1 | ||
http://www.kisvarda.hu | |||
קישווארדה (בהונגרית: Kisvárda, בגרמנית: Kleinwardein, ביידיש: קליינווארדיין) היא עיר במחוז סבולץ'-סטמאר-ברג, בצפון מזרח הונגריה בסמוך לגבול עם אוקראינה וסלובקיה, כ-300 ק"מ מבודפשט הבירה וכ-45 ק"מ צפונית מזרחית לנירג'האזה. קישווארדה היא העיר השלישית בגודלה במחוז ושוכנת על עורקי התחבורה הראשיים בין הונגריה לאוקראינה.
משמעות השם קישווארדה היא "מצודה (vár) קטנה (kis)". השם ניתן לה על ידי הכובשים המדיארים בשלהי המאה ה-9, בעקבות מבצר גבעה שמצאו במקום. במסמכים מתקופת ימי הביניים מוזכר היישוב בשמות Warda ו-Warada. הקידומת kis (קטן) נתווספה לשם כדי להבדילו מהיישוב Nagyvárad (כיום אורדיאה, רומניה) שקיבל את הקידומת nagy (גדול).
בשנת 895 השתלטו המדיארים הפולשים על השטח, ששימש לאחר מכן כמרכז למערכת ההגנה שהוקמה על מבצר הגבעה שנמצא במקום. ב-1085 הדף לאסלו הראשון, מלך הונגריה, את התקפתו של הנסיך הקומני קוטסק (Kutesk) בקרב גדול והכניעו. לכבוד הניצחון בנה המלך כנסייה שהוקדשה לזכרם של פטרוס ופאולוס.
במאה ה-12, עם ירידת חשיבותו של היישוב כמבצר הגנה, הוא עבר לרשותה של משפחת גוטקלד (Gutkeled). אחד מענפי המשפחה, משפחת וארדאי (Várday), אימצה לה את שמו ופעלה רבות לפיתוח היישוב. הם השיגו הגנה מלכותית לבאים ליריד השבועי שהתקיים בו וב-1421 אף זיכו את היישוב במעמד של עיר. ב-1415 קיבל פלברט וארדאי אישור לבניית טירה במקום, ובאמצע המאה ה-15 הוחל בבניית טירת קישווארדה ששרידיה משמשים עד היום כמרכז לפעילות תרבותית. אישטוואן וארדאי, הארכיבישוף של קלוצ'ה והקנצלר של מתיאש הראשון, מלך הונגריה, הרחיב ב-1468 את האוטונומיה של העיר.
מספר התושבים לקראת סוף המאה ה-15 עבר את האלף, וקישווארדה הפכה ליישוב המרכזי של מחוז סבולץ'. ב-1591 נוסדה הגילדה הראשונה ביישוב. בתקופת הכיבוש העות'מאני, שנמשכה קרוב למאתיים שנה, התפתחות המקום נעצרה.
המהפכה החברתית בהונגריה במאה ה-19 הביאה להתפתחות מואצת של היישוב ואוכלוסייתה גדלה פי חמישה. רוב המסחר והתעשייה התבססו על מוצרי החקלאות מיישובי הסביבה. הוקמו טחנות קמח, מזקקות ומפעלים נוספים לייצור חומץ ועמילן. גורם נוסף שתרם להתפתחות המסחר הוא מסילת הברזל הצפון-מזרחית של הונגריה שנסללה בשנים 73–1870 ועברה דרך היישוב.
בשנות ה-60 של המאה ה-20, בעידודו של המשטר הקומוניסטי, הוחל בפיתוח מואץ של היישוב. אוכלוסייתה גדלה לכ-18,000 תושבים וב-1970 הוכרזה כעיר.
יהודי קישווארדה נזכרים לראשונה בתעודה רשמית משנת 1730 ולאחר מכן במפקד אוכלוסין משנת 1747. הם התיישבו במקום על פי היתר מיוחד של הרוזן אסטרהאזי בעל האחוזה במקום.
הקהילה התארגנה ב-1796 עם הקמתה של החברה קדישא. בשנת 1801 נבנה בית הכנסת הראשון של הקהילה ובאותה תקופה הוקם גם בית ספר יהודי ברמה גבוהה. הקהילה הקימה שורה של מוסדות צדקה: "אגודת נשים", "עושה חסד", "גמילות חסדים", "מלביש ערומים" ועוד. בשנותיה הראשונות הייתה כפופה לקהילת קאליב, אך החל מ-1844 הפכה לקהילה עצמאית. ומשנת 1885 היו כפופים אליה יהודי כפרי האזור: איאק, אנרץ', דומבראד, דגה, פניישליטקה, גיולהאזה, יקה, קקצ'ה, נירקאראס, פפ, פאטרוהה, רטקזברנץ' וסבולצ'באקה[1]
היהודים מילאו תפקיד מרכזי בהתפתחותו הכלכלית של היישוב ורוב המסחר הקמעונאי היה בידם. היו ביניהם מנהלי וחוכרי אחוזות גדולות, בעלי מחסנים עבור התוצרת החקלאית שהובאה מיישובי הסביבה, וגם היזמים והבעלים של רוב מפעלי תעשיית המזון במקום. הבנקים הראשונים שנפתחו ביישוב היו בבעלות יהודית.
בשנת 1900 מנה בית הספר היהודי כ-370 תלמידים ופעלו במסגרת הקהילה ישיבה גדולה ותלמודי תורה אחדים. ב-1901 נבנה בית כנסת חדש גדול ומפואר. המצב הכלכלי של חלק מהיהודים הידרדר בעקבות המשבר הכלכלי העולמי ב-1930, אך לאחר מכן הייתה התאוששות כלכלית שנבעה מההתחמשות המוגברת של הצבאות באירופה.
חוקי ההפליה, שנחקקו ופורסמו בשנת 1938 בעקבות התקרבות הממשל ההונגרי לגרמניה הנאצית, ערערו את חיי היהודים ביישוב. הבנקים הופקעו מבעליהם היהודים, פקידים יהודים במשרות ציבוריות פוטרו ופעילות הסוחרים היהודים הוגבלה. ב-1942 גויסו הצעירים היהודים לשירות העבודה במסגרת הצבא ההונגרי. רובם נשלחו לאוקראינה, ורבים מהם נספו שם.
ב-8 באפריל 1944 הוחל בריכוז היהודים מישובי הסביבה לגטו שהוכן בקישווארדה. שבוע לאחר מכן, ב-15 באפריל, הוחל גם בריכוז יהודי קישווארדה לתוך הגטו. בסך הכל רוכזו בגטו קרוב כ-7000 יהודים ששהו שם בתנאי צפיפות קשים. ב-29 וב-31 במאי אותה שנה גורשו יהודי הגטו ב-2 משלוחים למחנה ההשמדה אושוויץ[2].
עם סיום מלחמת העולם השנייה חזרו ליישוב כ-800 ניצולים והקימו מחדש את הקהילה. לאחר המרד ההונגרי בשנת 1956, רוב יהודי הקהילה עלו לישראל או היגרו לארצות הברית. ב-1975 נמכר מבנה בית הכנסת הגדול למועצת העיר ומ-1983 הוא משמש כמוזיאון.
שנה | מספר היהודים בעיר[3] | כלל האוכלוסייה |
---|---|---|
1840 | 500 | |
1880 | 1,483 | 5,006 |
1910 | 3,036 | |
1920 | 3,454 | |
1930 | 3,658 | |
1941 | 3,770 | 14,782 |
שנה | מספר היהודים |
% מכלל האוכלוסייה |
1770 | 50 | - |
1784/5 | 118 | - |
1840 | 500 | 22.5% |
1869 | 1,238 | 28.2% |
1890 | 2,091 | 32.4% |
1900 | 2,614 | 31.6% |
1910 | 3,036 | 30.3% |
1920 | 3,454 | 30.2% |
1930 | 3,658 | 25.8% |
1941 | 3,770 | 25.5% |
1946 | 804 | 5.5% |
1948 | 650 | - |
1953 | 355 | - |
1977 | 160 | - |
1996 | 22 | - |
יישובים בנפת קישווארדה | ||
---|---|---|
יישובים | קישווארדה • איאק • אנרץ' • דומבראד • דגה • פניישליטקה • גיולהאזה • יקה • קקצ'ה • לוופטרי • מזלדאן • נירקאראס • נירלווה • נירטש • פפ • פאטרוהה • רטקזברנץ' • סבולצ'באקה • סבולצ'וורשמרט • טיסקניאר • טורניושפאלצה • אוידומבראד • אויקנז |