רב חסדא

רב חסדא

לידה	217
פטירה	309 (בגיל 92 בערך)
תקופת הפעילות	?–309
השתייכות	כפרי, ישיבת סורא
רבותיו	רב, רב הונא, מר עוקבא
תלמידיו	רמי בר חמא, רבא, רבי זירא, רפרם בר פפא, רב אידי בר אבין, רב שיזבי
בני דורו	רב נחמן, רב ששת, רבה בר רב הונא

רב חִסְדָא הכהן,^[1] (217–309) היה אמורא בבלי, אשר חי בדור השני והשלישי של תקופת האמוראים, במאה השלישית והרביעית. מן האמוראים הבולטים בדורו, דיין וראש ישיבת סורא. למד תורה מפי רב ותלמידיו ומפי תלמידי שמואל, והיה תלמיד-חבר של רב הונא. אחרי פטירתם של רב הונא ורב יהודה, ראשי ישיבות סורא ופומבדיתא, עמד רב חסדא בראש ישיבת סורא במשך 10 שנים.

רב חסדא נודע בשקדנותו ובתורתו, והיה ממעט לישון בלילות. נשא ונתן בהלכה עם רב נחמן, עם רב ששת ועם רבה בר רב הונא. תלמידיו נמנו עם גדולי הדור שאחריו, ובהם רבי זירא ורבא. מאמריו של רב חסדא רבים והם מקיפים תחומים רבים בהלכה ובאגדה, דברי מוסר ודרך ארץ. החוקרים דנו בשאלה, האם שהה רב חסדא תקופה מסוימת בארץ ישראל.^[2]

רב חסדא עסק בייצור שיכר בהצלחה רבה והתעשר מכך.^[3] לרב חסדא הייתה משפחה ענפה. בגיל 16 נישא לבתו של רב חנן בר רבא, חתנו של רב. בנותיו נישאו לתלמידי חכמים מפורסמים, אחד מהם הוא האמורא רבא, שנישא לבתו לאחר שנפטר בעלה הראשון, האמורא רמי בר חמא. בניו נמנו עם חכמי הדורות הבאים.

תולדותיו

רב חסדא נולד בעיר הבבלית כפרי, השוכנת סמוך לנהר פרת, דרומית לעיר סורא. רב חסדא היה כהן.^[4] בעירו כפרי פעל בית דינו של מר עוקבא, ראש הגולה, ורב חסדא היה למורה ההוראה בעירו.^[5]

רב חסדא נישא בגיל 16. לימים אמר על כך^[6]:

”האי דעדיפנא מחבראי - דנסיבנא בשיתסר, ואי הוה נסיבנא בארביסר, הוה אמינא לשטן גירא בעיניך” ("זה שעדיף אני מחבריי - מפני שנישאתי בגיל 16, ולוּ נישאתי בגיל 14 - הייתי אומר לשטן גירא בעיניך!"). כלומר, לשיטתו, אם היה נישא בגיל הנעורים, היה יכול להתגרות בשטן מבלי שיוכל השטן לפתות אותו לחטוא.

רעייתו הייתה בתו של רב חנן בר רבא, ונכדתו של רב.^[7] החכמים למדו את ההלכה מהנהגותיה שהיו מכוונות ומדויקות על פי ההלכה כפי פסיקותיו של רב חסדא.^[8]

מצבו הכלכלי

בצעירותו היה עני, ואף נמנע מאכילת ירקות כדי שלא לגרות את תיאבונו. עושרו הגיע מעסק להכנת שיכר שהיה בבעלותו. כעשיר היו לו עבדים, וגם שדות, שאותם מסר לאריסים.^[9]

בשל עושרו, רב חסדא היווה מופת למצב של תורה ועושר במקום אחד, דבר שלא היה מצוי אצל החכמים. חתנו רבא השווה בין מצבו האישי הטוב של רב חסדא לבין זה של רבה בר נחמני, באומרו^[10]: חיים, בנים ומזונות, תלויים במזל ולא בזכות. שהרי רבה ורב חסדא - שניהם חכמים וצדיקים היו, וראיה לכך בכך ששניהם, כאשר התפללו לגשמים, נענו מיד מהשמים, ולמרות זאת: רב חסדא חי תשעים ושתיים שנה, רבה לעומתו חי ארבעים בלבד; בבית רב חסדא - שישים שמחות, בבית רבה - שישים אסונות. בבית רב חסדא - אפילו לכלבים הביאו מזון משובח ואף נותר, בבית רבה - כשרצו האנשים לאכול - אפילו מאכלים גרועים לא מצאו.

רבותיו

רב ושמואל ותלמידיהם

רב חסדא מסר מאמרים אחדים בשמו של רב. רב חסדא חיבב מאוד את דבריו של רב, ולפעמים היה מצטט מהם ומקדים להם את המילים: ”דבר זה רבינו הגדול אמרו, המקום יהיה בעזרו”.^[11] העובדה שרב חסדא מסר שמועות בשמו של רב עשויה ללמד שרב חסדא היה תלמידו של רב^[12], אך במקורות לא מובאת שיחה ישירה ביניהם; יש שהסיקו מעובדה זו שרב חסדא למד בצעירותו לפני רב, אך לא נחשב ממש בין תלמידיו אלא גדול תלמידיו של רב הונא. יש מי שערער גם על קביעה זו, וסבור - בניגוד לפרשנות המקובלת - שרב חסדא כלל לא למד לפני רב ורק אחרי פטירתו בא ללמוד בסורא, אצל רב הונא.^[13]

על יחסו לדבריו של רב מסופר:

רב חסדא הוה נקיט בידיה תרתי מתנתא דתורא. אמר: כל מאן דאתי ואמר לי שמעתתא חדתא משמיה דרב, יהיבנא ליה ניהליה. אמר לו רבא בר מחסיא: הכי אמר רב: הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו, שנאמר: 'לדעת כי אני ה' מקדשכם'. יהבה ניהליה. אמר: חביבין עלך שמעתתא דרב כולי האי? אמר לו: אין. אמר לו: היינו דאמר רב: מילתא אלבישייהו יקירא. אמר לו: אמר רב הכי? בתרייתא עדיפא לי מקמייתא, ואי הוה נקיטנא אחריתי יהיבנא לך.

תרגום והסבר: פעם אחת אחז רב חסדא בידו שתי מתנות כהונה, מבשר שור (הזרוע הלחיים והקיבה, שאותן קיבל רב חסדא - שהיה כהן - כחלק ממתנות הכהונה המגיעות לכהן) ואמר: כל מי שיבוא ויאמר לי שמועה חדשה משמו של רב - אתן לו אותן. אמר לו רבא בר מחסיא: כך אמר רב: הנותן מתנה לחברו - צריך להודיעוֹ. הראיה לכך היא מהדרשה שנדרשת על הפסוק (שמות לא, יג) "וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם ”לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם” - "אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה, ואני מבקש ליתנה לישראל, לך והודיעם. מכאן אמר רבן שמעון בן גמליאל: הנותן פת לתינוק צריך להודיע לאימו". נתן לו רב חסדא את הזרוע והלחיים והקיבה. אמר רבא בר מחסיא: חביבות עליך שמועותיו של רב כל כך? - אמר לו: כן. אמר לו רבא בר מחסיא: זה מה שאמר רב: יקר הוא המעיל למי שרגיל ללובשו, כלומר: לפי שאתה תלמידו של רב ורגיל בשמועותיו - אתה מחזר אחריהן. אמר לו רב חסדא: אמר רב כך? השמועה האחרונה חשובה לי מן הראשונה, ולוּ אחזתי כאן מתנה נוספת - הייתי נותן לך אותה!^[14]

אבימי ומר עוקבא

בצעירותו למד רב חסדא אצל האמורא אבימי. לגבי הלכה מסוימת אמר לימים רב חסדא ”קולפי טאבי בלעי מיניה דאבימי עלה דהא שמעתתא”, כלומר: מכות גדולות קיבלתי מאבימי על שמועה זו, מפני שהיה רב חסדא מקשה לו עליה.^[15] מסופר, כי מאוחר יותר שכח אבימי את מסכת מנחות, ובא לפני רב חסדא שיזכיר לו אותה.

בעירו של רב חסדא, כפרי, כיהן מר עוקבא כאב בית הדין, נוסף על המשרה המדינית שהייתה בידיו - ראש הגולה. רב חסדא למד אצל מר עוקבא, ולימים מסר בשמו מאמרים רבים בהלכה ובאגדה:.^[16] אמר רב חסדא אמר מר עוקבא: כל המתפלל בערב שבת ואומר "ויכֻלו" שני מלאכי השרת המלווין לו לאדם מניחין ידיהן על ראשו ואומרים לו: "וְסָר עֲוֹנֶךָ וְחַטָּאתְךָ תְּכֻפָּר".^[17]

רבותיו של רב חסדא היו תלמידי רב ושמואל. מלבד רב, אבימי ומר עוקבא המוזכרים למעלה, ורב הונא, אשר יוזכר להלן, למד רב חסדא גם אצל רב שילא. עם רבותיו, שבשמם מסר מאמרים, נמנים רב ירמיה בר אבא, זעירי, רב יצחק, רב קטינא, רב חמא בר גוריא וכן מחותנו, רב חנן בר רבא.^[18]

שאלת נוכחותו בישיבת טבריה

רב חסדא מסר מאמרים גם בשמו של רבי יוחנן, גדול אמוראי ארץ ישראל. מסיבה זו, וממה שסיפר רב חסדא עצמו כי "למדתי אדם גדול, ומיהו - רבי אמי", סובר החוקר הרב אהרן היימן, כי רב חסדא שהה בארץ ישראל תקופה מסוימת, ולמד תורה מפיהם. עוד מסופר בתלמוד כי אחרי פטירתו של רב הונא רבו, וההספד - שבו היה נוכח רב חסדא - העלו את ארונו לארץ ישראל; ואפשר להבין משם שרב חסדא המשיך עם מסע הלוויה עד לארץ ישראל.^[19] לעומתו טוען החוקר יואל פלורסהיים, כי רב חסדא לא עלה כלל לארץ ישראל; וכי הדברים שציטט מפיו של רבי אמי שמע ממנו טרם עלייתו של רבי אמי לארץ ישראל; הדברים שמסר רב חסדא בשם רבי יוחנן שמע כנראה מתלמידיו של רבי יוחנן שבאו לבבל; ובהלווייתו של רב הונא השתתף רב חסדא רק בשעת ההספד ובעוד הארון היה בבבל.^[20]

בתלמוד הירושלמי מובאים מאמרים רבים של רב חסדא, על דיונים של אמוראי ארץ ישראל; תופעה זו ייחודית לרב חסדא, בשונה מאמוראים בבלים אחרים. הסוברים כי רב חסדא עלה לארץ, רואים בה ראיה לשיטתם. השוללים את עלייתו של רב חסדא לארץ מסבירים שאמוראים מסוימים, מתלמידיו של רב חסדא, הם אלו שעלו לארץ ישראל ולימדו שם את תורת רבם.^[21]

עם רב הונא

מכל רבותיו של רב חסדא, מרבים המקורות לתאר את הקשר של רב חסדא עם רב הונא. רב הונא היה ראש ישיבת סורא אחרי פטירת רב ושמואל, וכיהן בתפקיד זה 40 שנה. רב חסדא למד אצלו, וברבות הימים גדל והיה לו לתלמיד-חבר.^[22] יחד נקראו "זקני סורא" ו"חסידי בבל", ובסוגיות רבות מוזכר משא ומתן הלכתי ביניהם, הן בקושיות והן במחלוקות.^[23]

לעיתים סייע רב חסדא לפסיקותיו של רב הונא בעזרת הידע התורני הרחב שזכה לו. כך למשל מסופר, כי אמר רב הונא: לא יערה אדם שיכר תמרים דרך קיסמים המשמשים כמסננת בלילה, שמא תיפול תולעת על המסננת ואחר כך תיפול לתוך הכוס, ויעבור על איסור אכילת "שרץ השורץ על הארץ" (כי למחרת יחשוב שלא יצאה מן השיכר והיא בגדר "תולעת המים" שאינה אסורה מן התורה). אמר לו רב חסדא לרב הונא: ישנה ברייתא המסייעת לדבריך: "כל השרץ השורץ על הארץ" - לרבות יבחושין שסיננָן (שאסורים). כלומר, אסורים הם מפני שסינן אותם, אבל אם לא סינן - מותר.^[24]

מחלוקות הלכתיות

בין רב חסדא לבין רבו היו גם מחלוקות בהלכה. אחת מהם היא בדין היזק ראייה, שלפיו כאשר יש כותל בין שתי דירות או חצרות, חובה על שני הדיירים לבנות ביניהם מחיצה. כאשר יש שתי חצרות זו למעלה מזו, וקרקעית האחד גבוהה מחבירתה. רב הונא ורב חסדא דנו ביניהם מי נושא בהוצאות החלק התחתון של גדר בין החצרות, שמתחת לקרקעית הדירה העליונה. לפי רב הונא על העליון להשתתף רק בחלק המחיצה שבשטח שבו קרקעית דירתו, כי אין עליו להפסיד בחלק הגדר שבשטח שבו אין דירתו קיימת, ולפי רב חסדא שניהם בונים בשותפות מלמטה.^[25]

במסכת בבא מציעא, בהלכות השבת אבדה, הוזכר במשנה דינו של אדם שמצא אבדה של אביו ואבדה של רבו, ויכול להשיב רק אחת מהן לבעליה: "אבדת אביו ואבדת רבו - של רבו קודמת, שאביו הביאו לעולם הזה, ורבו שלמדו חכמה מביאו לחיי העולם הבא". במסגרת הדיון התלמודי במשנה זו,^[26] שאל רב חסדא את רב הונא: "תלמיד וצריך לו רבו מאי?" - תלמיד שלומד גם אצל רב אחר ומשמיע לרבו שמועות הלכתיות ששמע מפי אחרים (ונמצא שגם הוא "לימד" מעט את רבו מתורתם של אחרים), האם אבדתו של הרב - שכאן אינו רבו הבלעדי - קודמת לאבדת אביו? את השאלה הבין רב הונא כרמז אליו וכהתרסה כלפיו, ולכן ענה: חסדא, חסדא, איני צריך לך, אתה צריך לי עד ארבעין שנין. כלומר, "עד מלאת לך לפני ארבעים שנה, שבמלאת ארבעים שנה עומד התלמיד על דעת רבו".^[27] ההמשך מסופר בתלמוד. שני החכמים הקפידו זה על זה, ולא באו זה לפני זה. ישב רב חסדא וצם ארבעים תעניות משום שנפגע רב הונא מדבריו, ורב הונא ישב וצם ארבעים תעניות משום שחשד בכוונתו של רב חסדא.

יחסיהם ודברי הערכה

רב חסדא שימש דוגמה לתלמיד שכיבד את רבו וסירב להורות הלכה במקומו, שלא לפגוע בסמכותו. לפי דברי רב יוסף לאביי, בדיון על האיסור להורות הלכה במקום רבו, "אפילו ביעתא בכותחא בעו מיניה מרב חסדא כל שני דרב הונא, ולא אורי", אפילו על אכילת ביצה בכותח (מאכל חלבי) - דבר שברור שמותר הלכתית - שאלו את רב חסדא, בימיו של רב הונא, ולא הורה. בסורא, עירו של רב הונא, סירב רב חסדא להורות הלכה. אבל בעירו של רב חסדא, כפרי, נחשב רב חסדא למורה ההלכה.^[28]

ביושבם לפני ראש הגולה, נמנע רב חסדא לדבר ולדרוש בפני רב הונא, והמתין עד צאתו, רק אז דרש. פעם אחת שמע רב הונא את הדרשה מבחוץ, ושיבח אותה ואת אומרה, רב חסדא. היה זה כאשר ראש הגולה שאל את רב הונא, מנין שאסור ללבוש כלילא? (רש"י: "היו עושין עטרות לחתנים, יש של זהב וכסף צבועות ומצוירות בגפרית ומלח שקורין ניי"ל, ויש של וורד והדס") רב הונא השיב לו כי האיסור הוא מדרבנן, וכמו ששנינו במשנה: "בפולמוס של אספסיינוס גזרו על עטרות חתנים ועל האירוס". בינתיים קם רב הונא להתפנות. אמר לו רב חסדא: כתוב בפסוק^[29]: ”כֹּה אָמַר ה' אלהים הָסִיר הַמִּצְנֶפֶת וְהָרִים הָעֲטָרָה זֹאת לֹא זֹאת הַשָּׁפָלָה הַגְבֵּהַ וְהַגָּבֹהַ הַשְׁפִּיל”, וכי מה עניין מצנפת אצל עטרה? הרי מצנפת מבגדי כהונה היא! - אלא לומר לך: בזמן שמצנפת בראש כהן גדול - עטרה בראש כל אדם, נסתלקה מצנפת מראש כהן גדול - נסתלקה עטרה מראש כל אדם. בינתיים בא רב הונא, ואמר לרב חסדא: האלהים! (לשון שבועה), האיסור אינו אלא מדרבנן, (והפסוק בעטרה של מלך מיירי, שהיה מתנבא שתיבטל הכהונה ויגלה צדקיהו בגולה"), אלא חסדא שמך וחסדאין מילך (=חסודים ונאים דבריך).^[30] בירושלמי מובא גרסה שונה, ולפיו דרשה זו צוטטה לפני רבי יוחנן בארץ ישראל, וכאשר שמע אותה הוא שיבח את רב חסדא ואמר: "הוא חסד ודבריו חסד".^[31]

רב הונא שאל את בנו, רבה בר רב הונא (בצעירותו): מדוע אינך מצוי אצל רב חסדא, שמחודדות הלכותיו? הבן ענה לו שרב חסדא עוסק ב"ענייני העולם" ונותן לו הדרכות בענייני בריאות, במקום ללמדו תורה. נענה האב - רב הונא - ואמר לבנו: הוא עוסק בחיי הבריוֹת, ואתה אומר שעוסק ב"ענייני העולם"? כל שכן, לך אליו!^[32]

פרט נוסף על פעולותיו של רב חסדא בתקופתו של רב הונא מובא באיגרת רב שרירא גאון. רב חסדא עסק בצרכי הישיבה, וכך נאמר באיגרת (בתרגום): "ובשנותיו של רב הונא בנה רב חסדא את בי רב (=בית החכמים, ישיבה) בשנת תר"ד" ('שנת תר"ד' היא 604 למניין השטרות, והיא שנת ד'נ"ג, 293).

בפטירת רב הונא

לאחר פטירתו של רב הונא, הנחה רב חסדא את הנוכחים שטיפלו ברב הונא והוציאוהו מן הבית למסע ההספד והלוויה.^[33]

כשנפטר רב הונא, רצו החכמים להניח ספר תורה על מיטתו לכבודו, לומר שקיים מה שכתוב בספר התורה. אמר להם רב חסדא: דבר שסבר בחייו שאסור לעשותו, עכשיו נקום לעשות לו? כך שמעתי משמו של רב תחליפא, שסיפר כי ראה את רב הונא שרצה לשבת על מיטתו, והיה מונח ספר תורה עליה, והפך כד על הקרקע ושם את ספר התורה עליו. מכאן שסובר: אסור לשבת על גבי מיטה שספר תורה מונח עליה.

כאשר רצו תלמידיו של רב הונא להוציא את מיטתו מביתו כדי לקברו, הם לא הצליחו להוציא את המיטה מן הדלת, ומכיוון שכך, הם רצו לשלשלה דרך הגג החוצה, אמר להם רב חסדא: הרי למדתי מרב הונא עצמו שפסק כי חכם - כבודו דרך פתח. רצו להעביר אותו ממיטה למיטה אחרת (במיטה קטנה, שתצא דרך הפתח). אמר להם רב חסדא, כך למדתי ממנו: חכם - כבודו במיטה ראשונה.

חבריו

רב חסדא עמד בקשרים עם גדולי הדור, האמוראים הבולטים שבתקופתו. בנו של רב הונא רבו, רבה בר רב הונא, היה חברו של רב חסדא. פעמים רבות בתלמוד הם מוזכרים יחד, באחדות מהן מסופר שישבו בצוותא כחברי בבית הדין והפליגו יחד בספינה. בצעירותו של רבה בר רב הונא שלח אותו רב הונא ללמוד אצל רב חסדא, אשר הדריך אותו בענייני בריאות. רב חסדא נשא ונתן הרבה עם רב נחמן ועם רב ששת. פעמים רבות בתלמוד מסופר על מפגש של רב חסדא עם אחד מהם או עם שניים מהם.^[34]

כך למשל מוזכרים דיונים משפטיים בין בתי הדין של רב חסדא ורב נחמן. אחת מהם התקיימה, כאשר בבית דינו של רב חסדא בא אדם לתבוע את חבירו שהכה אותו בידית של מעדר. רב חסדא הסתפק כמה הם סכום תשלומי הבושת על פעולה כזו, שלח לרב נחמן: כידוע, מנהג הדיינין לגבות מן הבועט את חבירו בארכובתו של בועט שלושה סלעים לתשלומי בושת, לפי שגדולה בושת מכת הארכובה מדחיפת היד, לבעיטה (ברגל) - חמישה סלעים, להכאה באוכף של חמור, - שלושה עשר; אך מה דינו של המכה את חברו בידית של מעדר או במעדר עצמו? שלח לו רב נחמן: חסדא, חסדא, קנסא אתה מגבה בבבל?! (תשלום הבושת נחשב ל"קנס" שאין גובים אותו בבבל מחוסר סמכות לכך).^[35]

חבר אחר של רב חסדא היה רב ששת. מסופר שכשהיו נפגשים זה עם זה הם רעדו מפחד זה מגדולתו בתורה של זה. שפתיו של רב חסדא היו מרתתות מהברייתות של רב ששת (שהיה בקי מאוד) ומפחד שישאלנו שאלה או יפריך את דבריו באחת הברייתות שאינו בקי בהן, ואילו רב ששת, היה מזדעזע כל גופו מפלפולו של רב חסדא.^[36]

אודות קשריו עם רב נחמן ורבה בר רב הונא מסופר, כי כאשר פעם אחת נקלע רב נחמן לסורא, נכנסו אליו רב חסדא ורבה בר רב הונא. אמרו לו: יבוא מר ונעקור את הוראתם של רב ושמואל בנושא שבועות. רב נחמן הגיב בשלילה, כשהוא מביע אי חשק לעקור תקנה של רב ושמואל, שמתורתם ינק כה הרבה והתבטא בתמיהה: טרחתי ובאתי כל הפרסאות הללו בשביל לעקור את תקנתם של רב ושמואל? אלא בואו ונחליט שלא להרחיב את התקנה הנזכרת.^[37]

רבה בר רב הונא כינה את רב חסדא בתואר "חבירינו הבקיאים בדבר הלכה".^[38] סיפור אחר אודותיו וחברו רבה בר רב הונא, הוא אודות זהירותם המשותפת מדברים שעלולים להביא על שליטת כשפים. רב חסדא ורבה בר רב הונא היו הולכים (מפליגים) בספינה. אמרה להם גבירה אחת (שהייתה גויה): הושיבוני עימכם בספינה! לא הסכימו. אמרה לחש, ואסרה את הספינה. אמרו הם דבר, ושחררו את הספינה. אמרה להם המכשפת: מה אעשה לכם, אין לי שליטה עליכם, מפני שאינכם מקנחים את עצמכם בבית הכיסא בחרס, אינכם הורגים כינה על בגדיכם, ואינכם לוקחים ירק לאוכלו, מאגודה שנאגדה על ידי מוכר ירק.^[39]

כן היו לו, לרב חסדא, מחלוקות בהלכה ומשא ומתן הלכתי עם רב המנונא, רב נתן בר אושעיא, רב יצחק בר אבדימי, עולא ועוד.^[40]

במיוחד מסופר על קשריו הקרובים עם רב המנונא, שעימו בילה רבות יחד.^[41] רב חסדא נמנה בין מעריציו הגדולים של רב המנונא והוא היה תמיד מספר לרבו רב הונא על רב המנונא שהוא אדם גדול.^[42] בתלמוד מסופר שפעם אחת התלהב רב חסדא כל כך מדבריו של רב המנונא, עד שאמר: "מאן יהיב לן נגרי דפרזלא ונשמעינך" (מי יתן לנו רגליים של ברזל, ונלך אחריך תמיד - רש"י).^[43]

תלמידיו ומוסרי הלכות בשמו

בית מדרשו מנה תלמידים רבים. בתלמוד מובא כי אליהו הנביא מסר משמועותיו לפני האמורא רבה. לפי גרסה אחרת מדובר היה בשד שהיה מסייע לחכמים, ושמו יוסף שידא.^[44] עם הבולטים שבתלמידי רב חסדא נמנים שני חתניו המפורסמים - רבא, לימים ראש ישיבת פומבדיתא במחוזא, ורמי בר חמא. גם בניו, רב חנן, רב נחמן (בר רב חסדא) ורב תחליפא, למדו לפניו.

רבא ורמי בר חמא, היו לומדים רבות יחדיו, ובתלמוד מוזכרים עשרות דיונים משותפים שלהם. מסופר, כי כשהיו עומדים מלפני רב חסדא אחרי שלימד אותם, היו חוזרים יחד מה ששמעו מפיו של רב חסדא: דבר פלוני אסור, דבר פלוני מותר, ולאחר מכן היו חוזרים ומעיינים בסברת ההלכות, והאם יש להקשות עליהם.^[45] רמי בר חמא אמנם היה תלמידו המובהק וחתנו של רב חסדא, אך כאשר רב חסדא שאל אותו הלכה מסוימת, הוא אמר לו כי יאמר לו אותה רק לאחר שישמש אותו בדבר מסוים,^[46] ופרשני התלמוד הסבירו זאת בכך שאין התורה נקנית אלא ביגיעה, בדומה לאבימי שבא לפני תלמידו רב חסדא כדי ללמוד את מסכת מנחות אותה שכח ולא קרא לו שיבוא לפניו, מפני שכתוב^[47] ”יגעת ומצאת - תאמין”.^[48] על פי הסבר אחר, דרישת השרות נצרכה כאן כדי שרב חסדא יוכל לחוות בעצמו את תשובת רמי בר חמא שעסקה בחובת התשלום על שירותים.^[49]

על הגדולים שבתלמידיו נמנו גם רב אידי בר אבין. רבי זירא היה לרב חסדא כתלמיד-חבר. כן מסרו מאמרים בשמו רפרם בר פפא, רב שיזבי, רב חייא בריה דרבה, רבה בר שילא ועוד. גם רב נחמן בר יצחק מסר בשמו מאמר אחד.^[50]

צאצאיו וחתניו

רב חסדא התברך בבנות, והוא לימד אותן הלכות צניעות. הבנות נישאו לחכמים ידועים. בת אחת נישאה לרמי בר חמא, ולאחר פטירתו של רמי בר חמא נישאה לרבא. בת אחרת נישאה לרב עוקבא בר חמא, אחיו של רמי בר חמא.^[51] אודות נישואיה של בתו לרמי בר חמא מסופר בתלמוד, כי בת רב חסדא הייתה יושבת בכנפי אביה. היו יושבים לפניו רבא ורמי בר חמא. אמר לה: מי מהם את רוצה? אמרה לו: את שניהם. אמר רבא: ואני אחרון. יש נוסחה שמסיימת את המעשה במילים "וכן הוה" - וכן היה. לאחר פטירתו של רמי בר חמא ולאחר שנפטרה גם אשתו הראשונה של רבא, נשא רבא את בת רב חסדא.

לרב חסדא היו בנים, שנמנו על האמוראים של הדורות הבאים. לגבי בניו רב חנן,^[52] רב נחמן ורב תחליפא, מן התלמוד עולה כי למדו לפניו.^[53] שני אמוראים נוספים מוזכרים כבניו, אך בתלמוד אין מסופר שלמדו לפניו - והם רב מרי ורב פינחס. אותם שני חסידים, שיש אומרים שהיו רב מרי ורב פינחס בני רב חסדא, היו שניהם מקיימים את ההלכה האומרת שיש להעניק לשַמָּש העובד כמלצר בסעודה מכל מין ומין, אלא שאחד מהם הקדים ונתן לו לאכול לפני הסעודה, ואילו השני היה מאחר שנותן לשמש לאכול מכל המאכלים רק אחרי הסעודה. זה שהקדים להאכיל (את השמש) - אליהו היה מדבר איתו, וזה שאיחר להאכיל - לא היה אליהו מדבר איתו.^[54] במקום אחר מסופר כי היה להם יין שנשדד בידי גויים באמצעות יהודי שהוכרח לסייע בכך, והמעשה בא לדין לפני רב אשי.^[55] במדרש מוזכר גם בן בשם רבא בר רב חסדא.^[56]

שני בנים נוספים שמוזכרים כבני רב חסדא הם מר ינוקא ומר קשישא.^[57] משמעות השמות היא "ילד" ו"קשיש", ושני הסברים ניתנו לכך:

1. רש"י פירש: "שני בנים היו לרב חסדא, ושם שניהם שווין, אלא שהגדול קורין לו מר קשישא ולצעיר קורין לו מר ינוקא".^[58]
2. ואילו בעלי התוספות חלקו על פירושו של רש"י וכתבו להפך: "הוא הגדול, ועל שם שנולד בינקותו של רב חסדא קרי ליה מר ינוקא. ומר קשישא הוא הצעיר, ונולד בקשישותו של רב חסדא".^[59]

בזיהוים של מר ינוקא ומר קשישא כבני רב חסדא יש קושי מסוים. החוקר הרב אהרן היימן העלה אפשרות שאביהם הוא אדם אחר שנקרא רב חסדא, ואינו האמורא המפורסם רב חסדא. זאת מפני שמר קשישא נמצא פעמים רבות בתלמוד הבבלי במשא ומתן הלכתי עם רב אשי, שנפטר כ-118 שנה אחרי רב חסדא, וכדברי הרב היימן "ואם מר ינוקא נולד בינקותיה דרב חסדא איך יהיה בישיבת רב אשי, שהוא קרוב לשתי מאות שנה?!".^[60] אבל במפרשים מקובלת הקביעה שמר ינוקא ומר קשישא הם בני האמורא המפורסם רב חסדא. ואף הרב היימן חזר בסופו של דבר להסביר כדברי המפרשים, שבאמת היו בני רב חסדא הנודע, אך נולדו קרוב לפטירת רב חסדא, והראשון נקרא בשם ינוקא והשני בשם קשישא (כי נולד בזקנותו של רב חסדא לעומת אחיו שהיה יותר צעיר ממנו), ולכן לא מצינו בשום מקום שידברו עם אביהם או שיאמרו הלכה בשמו, כי לא זכו להכירו מעולם.^[61] ההיסטוריון הרב זאב יעבץ שיער כי מר ינוקא ומר קשישא אינם בנים נוספים של רב חסדא, אלא כינויים לשניים מבניו שנזכרו לעיל.^[62]

לרב חסדא היו, מלבד בניו שהיו מן החכמים, חתנים רבים שהיו מן החכמים, על כך מובא בתלמוד כי הוא אמר "בשבילי - בנות עדיפות לי מבנים". ועוד אמר: "בת תחילה - סימן יפה לבנים".^[63] לפי פירושו של הרשב"ם הסיבה היא מכיוון שלא נתקיימו לו בנים, ובניו נפטרו בצעירותם. אך בעלי התוספות אינם מקבלים פרשנות זו, והם מונים את בניו הרבים של רב חסדא ששמותיהם נמצאו בתלמוד: רב נחמן בר רב חסדא, מר ינוקא ומר קשישא בני רב חסדא, רב חנן בר רב חסדא, וכן רב מרי ורב פנחס בני רב חסדא בהגוזל בתרא. מסיבה זו מפרש לר"י מבעלי התוספות, שהסיבה לכך שהוא העדיף בנות מבנים, לפי שהיו חתניו גדולי הדור: רבא, ורמי בר חמא, ומר עוקבא בר חמא.

בבית הדין

רב חסדא כיהן כדיין. בחלק מהדינים ישב בבית הדין עם חברו, רבה בר רב הונא. עליהם מסופר, שפעם אחת ישבו לדון כל היום, ולעת ערב חלש לבם והצטערו על שלא עסקו בתורה באותו היום. כדי להניח את דעתם, הביא לפניהם רב חייא בר רב מדפתי דרשה אקטואלית^[64]: "ויעמוד העם על משה מן הבוקר עד הערב"^[65] - וכי תעלה על דעתך שמשה יושב ודן כל היום כולו? תורתו מתי נעשית? אלא לומר לך: כל דיין שדן דין אמת לאמיתו אפילו שעה אחת - מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית.

באחד מן הדינים שבאו לפניו היה מעורב איש שיצא לו שם של אדם אלים. הנתבע טען שיש לו עדים, אך הם יסרבו מלבוא לבית הדין מחששו של האדם האלים, ורב חסדא פסק שמכיוון שכך, על האדם האלים להביא עדים לטובתו, וכל עוד לא יבואו עדים לאחד משני הצדדים תפסק ההלכה לטובתו. פסק זה נחשב כפסק חריג מול הכלל המוציא מחבירו עליו הראיה, אך הוא נקבע על ידי רב חסדא כקנס לאנשים אלימים שמטילים אימה על העדים מלבוא לדין התורה.^[66]

בדין תורה אחר, הוא יסד חידוש בדין הודאת בעל דין: רב אידי בר אבין, מבחירי תלמידיו, בא לדין תורה לפניו עם אחד מקרוביו. לרב אידי בר אבין היה סכסוך עם אותו קרוב על דקל שהניח קרוב משותף שלהם. כל אחד משניהם טען שהוא קרוב יותר הלכתית למת, ומכיוון שכך הוא היורש על פי המשפט העברי. על פי המשפט העברי, כאשר שני אנשים באים לדין ולאף אחד מהם אין ראיות לצדקת טענותיו, לא מתערב בית הדין במעשה, וכל דאלים גבר - מי שאלים וחזק יותר תופס את החפץ או הקרקע השנויה במחלוקת עד לבירור האמת.^[67] לאחר תקופה מסוימת, הודה אותו קרוב לרב אידי בר אבין שרב אידי קרוב יותר משפחתית לקרובם המשותף שנפטר. כמובן, שרב אידי קיבל לרשותו את הדקל, אלא שאז טען רב אידי שמכיוון שהקרוב הודה לטענתו עליו להחזיר גם את כל פירות הדקל שאותם אכל שלא כדין, מהיום בו תפס את הדקל בכוח, אך הקרוב לא הסכים לשלם את שוויים. רב חסדא שדין התורה בא לפניו, התבטא בחריפות: "זהו שאומרים עליו אדם גדול הוא?" כאשר הוא מסביר כי טענתו של רב אידי שגויה מיסודה; כוחה של הודאת בעל דין אינה בבירור האמת, אלא המודה - כאילו נותן מתנה מדעתו. מכיוון שההודאה התבצעה רק עכשיו, היא חלה רק מעתה והלאה, ולא על הפירות שכבר נאכלו. אביי ורבא חלקו על פסק דין זה של רב חסדא.^[68]

לפי פרשנותו וגרסתו של רבינו חננאל, סיום הסיפור היה שונה: רב אידי הביא עדים שהוא יותר קרוב, ולכן העמידו את הקרקע בידו, על פי הכלל אין ספק מוציא מידי וודאי. כאן התעורר הוויכוח בין רב חסדא לאביי ורבא, האם יש להאמינו על הפירות שאכל, שעליהם אין עדים, במיגו שיכול היה לטעון שלא אכל פירות מהדקל מעולם - כטענת רב חסדא, או שמא מכיוון שכבר נפסק במשפט שהקרקע שייכת לרב אידי, חל הדין גם על הפירות - שבהכרח שייכים לבעל הקרקע, ולא מועיל מיגו באופן כזה.^[69]

רב חסדא היה מחשיב מאוד את דין המיגו בדיני התורה שבאו לפניו, והיה פוסק שגם יש עדים כנגד הטענה הנתמכת ב"מיגו", תנצח טענת המיגו. כך למשל, באו לפניו שני אנשים בדין תורה על הקרקע, כאשר עדים מעידים על אחד מהם שירושה היא לו מאבותיו, ועדים אחרים מעידים על השני שחזקת קרקעות עומדת לטובתו, שכן אכל בקרקע שלוש שנים. אלא שבאופן כזה, אין משמעות לחזקת הקרקעות האומרת כי יש להניח מספק שהקרקע של המחזיק, שהרי עדים מעידים אחרת, אך טענת המיגו תכריע את דין התורה - לפי שיטת רב חסדא, שהרי יכול היה לטעון המחזיק שקנה את הקרקע מהראשון שהעדים מעידים שהקרקע שלו, וממילא לא תהיה סתירה בין העדים לחזקת הקרקעות האומרת שיש להניח שהקרקע שלו, ומכיוון שיש לו מיגו, העדיפות בדין התורה היא שלו וידו על העליונה. הראשונים מסבירים כי על ידי המיגו בית הדין יחרוג מהמשמעות הסבירה של טענותיו, ויסביר שמה שטען השני שהקרקע הייתה תמיד שלו הכוונה היא שמוחזקת היא בידו ללא כל עוררין כאילו ירשה מאבותיו, על אף שבעצם הוא קנה אותה מבעל הדין השני, ששלו הייתה. אביי ורבא חלוקים גם על פסק דין זה של רב חסדא.^[70]

ראש ישיבת סורא

בראשית תקופת האמוראים פעלו בבבל שתי ישיבות מרכזיות: בסורא - בראשותו של רב, ובנהרדעא בראשותו של שמואל. לצידן התקיימו ישיבות קטנות בערים אחרות, כמו ישיבתו של רב אסי בעיר הוצל. אחרי פטירתם של רב ושמואל התמנה רב הונא לראש ישיבת סורא תחת רב (שנת ד'י"ד, 253 לערך). רב הונא כיהן בתפקידו 40 שנה. העיר נהרדעא, עירו של שמואל, נחרבה שנים אחדות אחרי פטירתו בידי אודנט נזרוס, המכונה פפא בר נצר. במקביל, נוסדה ישיבה חדשה בראשותו של רב יהודה, מתלמידיהם המובהקים של רב ושמואל, בעיר פומבדיתא. במשך 40 שנות כהונתו של רב הונא בישיבת סורא היו כל חכמי בבל (ולאחר פטירת רבי יוחנן ורבי אלעזר אף חכמי ארץ ישראל) כפופים לרב הונא, וקיבלו אותו עליהם כראש חכמי הדור. לאחר פטירתו של רב הונא (ד'נ"ז, 297) היה רב יהודה ראש לחכמי בבל. כל חכמי דורו היו כפופים לו, ובאו לפניו לפומבדיתא. מצב זה נמשך כשנתיים, עד לפטירתו של רב יהודה (שנת ד'נ"ט, 299).

לאחר פטירתו של רב יהודה חזרה הגדולה לסורא, לידיו של רב חסדא. רב חסדא התמנה לתפקיד ראש ישיבת סורא בהיותו בגיל 82, שנתיים אחרי פטירת רבו, רב הונא, והיה לראש הישיבה השלישי (אחרי רב ורב הונא). תפקיד זה נשא רב חסדא עד לפטירתו, כעבור עשר שנים. ואילו בפומבדיתא לא הוסמך ראש ישיבה תחת רב יהודה, משום שגדולי תלמידיו, רבה ורב יוסף, לא אבו ליטול את התפקיד הרם, ובאו ללמוד לפני רב חסדא בסורא. רב הונא בר חייא כיהן כראש ישיבה בלתי-רשמי בפומבדיתא, אך עם תלמידים רבים; לאחר מכן, בסוף ימיו של רב חסדא, הועבר התפקיד לידיו של רבה, כאשר נֵאות לקבלו. אחרי פטירתו של רב חסדא (ד'ס"ט, 309), המשיך הלימוד בישיבת סורא בהנהגתו של רבה בר רב הונא, או רבה בר חייא (נוסח אחר). אולם לא התמנה ראש ישיבה רשמי בישיבת סורא עד לימיו של רב אשי, כ-60 שנה אחר כך.^[71]

מתורתו

מאמריו של רב חסדא רבים מאוד ומקיפים את כל תחומי היהדות. בתלמוד הבבלי ובתלמוד הירושלמי הובאו מאמרים רבים בשמו - בהלכה ובאגדה, דברי מוסר, דרך ארץ, בריאות והוויות העולם. רבים מהם היוו נושא לדיון תלמודי רחב, ופתח לסוגיות רבות בשני התלמודים.^[72]

שיטתו

רבים ממאמריו של רב חסדא הובאו בתלמוד הירושלמי, ואמוראי ארץ ישראל דנו בהם יותר מבדבריו של כל אמורא בבלי אחר.^[73] עמוד לדוגמה מן התלמוד הירושלמי במסכת בבא בתרא, שבו מובאים שלושה ממאמריו ההלכתיים של רב חסדא.

רב חסדא מוזכר פעמים רבות מאוד בשני התלמודים (בירושלמי לפעמים נקרא רב חסדי או חסדאי). נתון זה מאפשר לעקוב אחרי דבריו בכל מקום וללמוד מהם על שיטה מסוימת שהייתה לו - בלימוד ובנקודות עקרוניות, בתירוץ קושיות ובניסוח.^[74]

רב חסדא היה ידוע בפלפול ובכוח הסברות.^[75] דרכו הייתה לעסוק במדרש הכתובים ולמצוא בפסוקי המקרא מקור להלכות מסוימות, ולפעמים אחדות השתמש במליצת הכתוב.^[76] כך למשל מובא בתלמוד: אמר רב חסדא: אכל בשר - אסור לאכול (אחריו) גבינה, אכל גבינה - מותר לאכול בשר. אמר לו רב אחא בר יוסף לרב חסדא: בשר שבין השיניים מהו? קרא עליו (את הפסוק)^[77]: "הבשר עודנו בין שיניהם" (משמע שגם כשהוא בין השיניים עדיין נקרא בשר, ואסור לאוכלו עם גבינה).^[78]

בסוגיות רבות בתלמוד עוסק רב חסדא בזיהוי מקורות תנאיים, משניות וברייתות, שנאמרו באופן סתמי. הוא מצביע על התנא שאמר אותה, ומראה שתוכנוֹ של המקור התנאי הזה תואם שיטה של תנא מסוים, ואינו מוסכם על רוב החכמים. לעיתים מצביע רב חסדא מפורשות על חוסר התאמה בין המשנה לבין שיטתו של תנא מסוים. בחלק מן המקרים יש אמורא אחר שחולק על רב חסדא בזיהוי, ולרוב זהו רבא, חתנו.^[79] כך, לדוגמה, במשנה העוסקת בדברים האסורים ביום הכיפורים, נאמר ש"האוכל והשותה אין מצטרפין". כלומר, אם אדם אכל ביום הכיפורים פחות מהכמות המוזכרת במשנה, אינו חייב מלקות או כרת. ואם שתה פחות מן השיעור (לשתייה יש שיעור אחר, המפורט שם במשנה) - אינו חייב מלקות וכרת, שאין האכילה והשתייה מצטרפים. בדיון התלמודי על משנה זו נאמר^[80]: האוכל והשותה אין מצטרפין. מיהו התנא (שלימד הלכה זו)? אמר רב חסדא: במחלוקת שנויה, ורבי יהושע היא (שסובר ששני איסורים שהשיעור שלהם שונה אינם יכולים להצטרף. המקור של דבריו הוא לגבי דיני טומאה במסכת מעילה)... רב נחמן אמר: אפילו תאמר שמשנה זו דעת חכמים היא (ומוסכמת על כולם. שבדיני טומאה חכמים חולקים על רבי יהושע, כי טומאה היא דבר אחד גם אם השיעור שונה, אבל ביום הכיפורים מדובר בשני איסורים שונים לגמרי).

רב חסדא התנגד לגישה שדינים מסוימים - כגון הקדש, טומאה וקידושין - יכולים לפקוע מעצמם בלא מעשה, גישה שהובילו רבי יוחנן ותלמידיו, ובבבל נאמרה בדרך-כלל מפיו של רבה בר נחמני. את התנגדותו ביטא רב חסדא לא אחת במילים ”מאן ציית לך ולרבי יוחנן רבך?” - מי יציית לך ולרבי יוחנן רבך? לרוב מתפתח בעקבות זאת דיון תלמודי בבירור דעתו של רבי יוחנן מול דעתו של רב חסדא.^[81] אמר עולא אמר רבי יוחנן: תמידין שלא הוצרכו לציבור (שנשארו מיותרים) - נפדים תמימים. ישב רבה ואמר את השמועה ההלכתית הזאת. אמר לו רב חסדא: מי יציית לך ולרבי יוחנן רבך? וכי קדושה שבהן להיכן הלכה?!

במחלוקת העקרונית אם הרהור נחשב כדיבור או לא, סבור היה רב חסדא ש"הרהור לאו כדיבור דמי", כלומר, תוקפו ההלכתי של הרהור אינו כתוקפו של דיבור. בזה חלק על רבינא, שלדעתו "הרהור כדיבור דמי".^[82]

אופיינית לרב חסדא הלשון "מרי דיכי", שמשמעותה: בעל הדברים הללו. בפנייה בלשון זו משתמש רב חסדא כפתיחה לקושיה שיש לו על הלכה שנאמרה, כשמקשה את קושייתו לפני בעל הדברים.^[83]

בסוגיות אחדות השתמש רב חסדא בהסבר, כתשובה לקושיה, ש"מידת חסידות שנו כאן". כלומר, ההלכה הנידונית אינה מעיקר הדין, אלא בגדר של לפנים משורת הדין ו"מידת חסידות". אחת מהן היא בדיני אונאה, באדם שנתן לחברו מטבע שחוק כתשלום, שגם אחרי שעבר הזמן הנדרש לתביעת אונאה בבית דין מצווה עליו להחליף לו אותה במטבע טובה.^[84]

לפעמים היה רב חסדא משיב על קושיה בדברי תנאים באמירה שיש להבדיל בהלכה מסוימת בין אדם בריא לחולה. כך, לדוגמה, במשנה שעוסקת בחינוך ילדים קטנים לצום ולהתענות ביום הכיפורים. לשון המשנה: "התינוקות (פחות מגיל בר מצווה או בת מצווה), אין מענִּין אותן ביום הכיפורים, אבל מחנכין אותן לפני שנה ולפני שנתיים (לפני הגיעם למצוות), בשביל שיהיו רגילין במצוות". דברי התלמוד על משנה זו^[85]: אם שנתיים (לפני גיל מצוות) מחנכים אותם, שנה (לפני גיל מצוות) צריך לומר (הרי זה ברור!)? אמר רב חסדא: לא קשה, הא - בחולה, הא - בבריא (כלומר, ילד בריא מחנכים להתענות ביום הכיפורים שנתיים לפני הגיעו לגיל מצוות, וילד חלש מתחנך לכך רק בשנה שלפני בר המצווה שלו).

רב חסדא עסק בעצות לזיכרון הלימוד. הוא אמר: אין תורה נקנית אלא בסימנין, שנאמר "שימה בפיהם", אל תקרי 'שימה' אלא 'סימנה'.^[86]

ממאמריו בהלכה

בדיני אבלות,^[87] אמר אודות הברייתא ”תכפוהו אבליו בזה אחר זה, הכביד שערו - מיקל בתער, ומכבס כסותו במים, בתער - אבל לא במספריים, במים - ולא בנתר ולא בחול” - זאת אומרת אבֵל אסור בתכבוסת.

רב יצחק בר שילא מסר משמו אמרה אודות כבוד תורה, אותה שמע רבו רב מתנה מרב חסדא: האב שמחל על כבודו - כבודו מחול, הרב שמחל על כבודו - אין כבודו מחול.^[88]

כהונה

ככהן, מסר רב חסדא הלכות רבות בדיני ברכת כהנים^[89]:

• מה מברך? אמר רבי זירא אמר רב חסדא: אשר קדשנו בקדושתו של אהרן, וציוונו לברך את עמו ישראל באהבה. כשעוקר רגליו (ללכת לברך) מה אומר? יהי רצון מלפניך ה' אלוהינו, שתהא ברכה זו שציוויתנו לברך את עמך ישראל - לא יהא בה מכשול ועוון. וכשמחזיר פניו מן הציבור (מסתובב בסיום הברכה) מה אומר? הורה רב חסדא לרב עוקבא ודרש: רבונו של עולם, עשינו מה שגזרת עלינו, עשה עימנו מה שהבטחתנו, השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל...^[90]
• אמר רבי זירא אמר רב חסדא: אין הקורא רשאי לקרות "כהנים" (לפני תחילת הברכה) עד שיכלה "אמן" מפי הציבור; ואין הכהנים רשאין להתחיל בברכה - עד שיכלה דיבור מפי הקורא (החזן המקריא להם את מילות הברכה); ואין הציבור רשאין לענות "אמן" - עד שתכלה ברכה מפי הכהנים; ואין הכהנים רשאין להתחיל בברכה אחרת - עד שיכלה "אמן" מפי הציבור.
• ואמר רבי זירא אמר רב חסדא: אין הכהנים רשאין להחזיר פניהם מן הציבור עד שיתחיל שליח ציבור ב"שים שלום"; ואינן רשאין לעקור רגליהם ולילך - עד שיגמור שליח צבור "שים שלום".
• אמר רב חסדא: אין הכהנים רשאים לכופף קִשרי אצבעותיהן,^[91] עד שיחזרו פניהם מן הציבור.

בדיני עבודת בית המקדש, נאמר במשנה שכהן ערל (לא מהול) פסול מעבודה במקדש ובהקרבת הקרבנות.^[92] אודות השאלה מה המקור לכך, אמר רב חסדא: דבר זה מתורת משה רבינו לא למדנו, מדברי יחזקאל בן בוזי למדנו^[93]: "כל בן נכר ערל לב וערל בשר לא יבא אל מקדשי".

משפט עברי

שניים מפסקיו מתייחסים לדיני אונאה^[94]:

• אמר רב חסדא: מכר לו שְווה חמש בשש, והוקר ועמד על שמונה, מי נתאנה? לוקח, לוקח יכול לחזור בו ולא מוכר, משום שאומר לו: אילו לא הונית אותי לא היית יכול לחזור בך, עכשיו שהונית אותי תוכל לחזור בך?! ותנא תונא (התנא של המשנה מסייע לדין זה): "יפות ונמצאו רעות - לוקח יכול לחזור בו ולא מוכר".
• ואמר רב חסדא: מכר לו שְווה שש בחמש, והוזלו ועמדו על שלוש, מי נתאנה? מוכר, מוכר יכול לחזור בו ולא לוקח, שאומר לו: אילו לא הונית אותי לא היית יכול לחזור בך, עכשיו תוכל לחזור בך?! ותנא תונא: רעות ונמצאו יפות - מוכר יכול לחזור בו ולא לוקח.

בדיני עדות, אסורים קרובי משפחה להעיד זה על זה בבית הדין. בתלמוד מוקדשת סוגיה נרחבת להגדרת הקרובים ורמת הקרבה שנכללת באיסור עדות זה. במסגרת זו התייחס רב חסדא לשאלה האם מחותנים מותרים להעיד זה על זה^[95]: אמר רב חסדא: אבי חתן ואבי כלה - מעידין זה על זה, ואינם דומים זה לזה אלא כמגופה (=מכסה חבית) שאינה מתאימה לחבית (כלומר, אינם נחשבים כקרובים).

אחד ממאמריו ההלכתיים שמסר רב חסדא, בשם רבו, מר עוקבא, עוסק במזונות האישה והילדים של אדם שנעשה שוטה: מי שנשתטה, בית דין יורדין לנכסיו, וזנין ומפרנסין את אשתו ובניו ובנותיו ודבר אחר. משמעותן של המילים "ודבר אחר" בהקשר זה, לפי ביאור התלמוד שם, נתונה במחלוקת אמוראים, והביטוי מכוון לתכשיטים לאשתו או לצדקה.^[96] בדיני מזונות של יתומה שהתייתמה מאביה והאחים מפרנסים אותה על פי תנאי הכתובה, קבע רב חסדא כי "בת - אצל אמה" מקומה הטבעי של הבת הוא אצל אמה, ולכן היורשים צריכים לפרנס את הבת אף על פי שהיא אצל אמה ואינם אוכלת עם אחיה בביתם.^[97]

תפילה ובית הכנסת

רב חסדא היה עוסק גם בהלכות בית הכנסת ותפילה. אודות כך מסופר, שאמר לו רבא לרפרם בר פפא: אמור לנו אדוני מן הדברים הטובים שאמרת בשמו של רב חסדא בעניין בית הכנסת! אמר לו, כך אמר רב חסדא: מהו שכתוב (כלומר, מהי דרשת הפסוק) "אוהב ה' שערי ציון מכל משכנות יעקב"^[98]? - אוהב ה' שערים המצוינים בהלכה יותר מבתי כנסיות ומבתי מדרשות.^[99]

רב חסדא אסר להרוס בית כנסת עד שייבנה בית כנסת אחר. יש אומרים שטעמו היה מחשש פשיעה - שמא לא ייבנה בית הכנסת, ויש שסוברים שמטעמי צורכי תפילה תיקן זאת, שמא לא יהיה היכן להתפלל עד שייבנה בית הכנסת החדש.^[100]

הוא הורה, כי על האדם להראות בעצמו שחביבה עליו הכניסה לבית הכנסת, ואינה נראית עליו כמשוי. מסיבה זו הוא הורה, שיש להיכנס לבית הכנסת פנימה במרחק של שני פתחים (שמונה טפחים), ושם להתפלל, כי אם ייכנס לפתח בית המדרש ויישאר סמוך לפתח, נראה הדבר כאילו קשה עליו לשהות בבית הכנסת ואינו נכנס פנימה כדי שיוכל לצאת במהירות.^[101] אך אם מקומו הקבוע הוא ליד הפתח, אין בעיה זו קיימת,^[102] סיבה אחרת היא שהישיבה ליד הפתח, גורמת ליושב להציץ מחוץ לפתח ומסיחה את דעתו מהתפילה,^[103] ולפי טעם זה אם הדלת אינה פתוחה לרחוב אלא לפרוזדור אין בכך כל בעיה.^[102]

לפי פרשנות אחרת, הוראתו הייתה לשהות זמן מועט, כשיעור הליכת שני פתחים (שמונה טפחים) לאחר הכניסה לבית הכנסת עד לתפילה, כדי להשיג יישוב הדעת בשעת התפילה. כי אם האדם מתחיל להתפלל מיד בכניסתו לבית הכנסת אין דעתו מיושבת עליו.^[104] להלכה^[105] נפסק שנכון לקיים את דבריו של רב חסדא לפי כל הפירושים. מכוח אמרה זו של רב חסדא, נהגו כיום לעשות עזרה (כעין פרוזדור) לפני בית הכנסת, כדי לקיים את הוראתו של רב חסדא לפי הפרשנות שיש לשהות מהלך "שני פתחים"^[106] ובכך יוצאים ידי חובה לפי כל הפירושים.

נוסח תפילת הדרך מסר רבי יעקב בשמו של רב חסדא^[107]: כל היוצא לדרך צריך להתפלל תפילת הדרך. מאי תפילת הדרך? יהי רצון מלפניך ה' אלהי שתוליכני לשלום ותצעידני לשלום ותסמכני לשלום, ותצילני מכף כל אויב ואורב בדרך, ותשלח ברכה במעשי ידי, ותתנני לחן לחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל רואי, ברוך אתה ה' שומע תפלה.

בין הנחת תפילין של יד לתפילין של ראש אסור לדבר. והוסיף רב חסדא^[108]: סח בין תפילה לתפילה - חוזר ומברך (על מצוות תפילין).

מדרשותיו במוסר ובאגדה

רב חסדא היה עוסק רבות באגדה, והיה לו אמורא שישב לפניו והיה מסדר לפניו את אגדות התלמוד.^[109]

• רב חסדא אמר: לעולם ישכים אדם בערב שבת, לטרוח ולזמן הוצאת שבת להוצאת שבת. הוא הביא ראיה לכך מפרשת המן. זמן לקיטת המן, הייתה בשעת בוקר מוקדמת כמו שנאמר ”וַיִּלְקְטוּ אֹתוֹ בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר”.^[110] על סדר היום השישי נאמר בתורה כי ”וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר יָבִיאוּ”, - כלומר: מיד לאחר שיביאו את המן בהשכמה, יכינו אותו לאכילה. ומכאן, שיש להשכים ביום השישי כדי להכין את צורכי שבת.^[111]
• אמר רבא, ויש אומרים רב חסדא: אם רואה אדם שייסורין באין עליו - יפשפש במעשיו, שנאמר "נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה'". פשפש ולא מצא - יתלה בביטול תורה, שנאמר: "אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו". ואם תלה ולא מצא - בידוע שייסורין של אהבה הם, שנאמר: "כי את אשר יאהב ה' יוכיח".^[112]
• אמר רב חסדא: בדור המבול לא נגזרה גזרה על דגים שֶׁבַּיָּם, שנאמר: "מכל אשר בחרבה מתו", ולא דגים שבים.^[113]
• אמר רב חסדא: נישאת פחותה מבת עשרים - יולדת עד גיל ששים, בת עשרים - יולדת עד ארבעים, בת ארבעים - שוב אינה יולדת.^[114]
• אמר לו רב חסדא לאבימי: קיבלנו במסורת, שמסכת עבודה זרה של אברהם אבינו ארבע מאות פרקים הייתה; ואנחנו שונים רק חמישה, (במשנה שלנו יש 5 פרקים במסכת עבודה זרה), וגם אותם איננו מבינים.^[115]

קדושה ומידות טובות

רב חסדא הרבה להטיף אודות מידות טובות, בין חברים ובין איש לאשתו. הוא היה אומר: ”לעולם אל יטיל אדם אימה יתירה בתוך ביתו, שהרי פילגש בגבעה הטיל עליה בעלה אימה יתירה, והפילה כמה רבבות מישראל”,^[116] מאמר דומה של רב חסדא קובע, כי תוקפנות בבית מחריבה את הבית כתולעת האוכלת שומשמים ומחסלת אותם.^[117]

במסכת שבת מובאת הנחייתו של רב חסדא לבנותיו: "נקיט מרגניתא בחדא ידיה, וכורא בחדא ידיה. מרגניתא - אחוי להו, וכורא לא אחוי להו, עד דמיצטערן, והדר אחוי להו".^[118] על פי פירוש רש"י זו המלצה להאריך במשחק המקדים על-מנת להגביר את תשוקתו של בן הזוג. על פי פירושם של הגאונים המובא בחידושי הריטב"א, בא רב חסדא ללמד את בנותיו, שלא בהקשר המיני, "שדבר המוצנע מושך יותר מדבר גלוי ואפילו הוא פחות בערכו ממנו".^[119]

לפי גישתו של רב חסדא, לעולם לא יתעלמו בשמים מתוקפנות מילולית בין אדם לחבירו, ואדם שפגע בזולתו תמיד יענש על כך; הוא היה אומר: כל השערים ננעלים חוץ משערי אונאה, שנאמר: ”הנה ה' נצב על חומת אנך (לשון אונאה) ובידו אנך”.^[120] רב חסדא עצמו שימש מופת לדוגמה של אדם המקפיד על כבוד חברו, ועל אף שרב חסדא היה מעיר על קיום ההלכה במידת הצורך, הוא עשה זאת באופן מכובד ביותר. כך למשל מסופר שכאשר רב חסדא מצא את רב חננאל שהיה כותב ספרי תורה שלא מן הכתב (בעל פה). אמר לו: ”ראויה כל התורה כולה להיכתב על פיך, אלא (אבל) כך אמרו חכמים: אסור לכתוב [אפילו] אות אחת שלא מן הכתב”.^[121]

חטא הגאווה וגסות הרוח היה נחשב אצלו כחטא חמור ביותר; אודות כך הוא אמר, שכל אדם שיש בו גסות הרוח - אמר הקב"ה: אין אני והוא יכולין לדור בעולם, שנאמר:^[122]: "מלשני בסתר רעהו אותו אצמית גבה עיניים ורחב לבב אותו לא אוכל", אל תקרי 'אותו' אלא 'אִתו לא אוכל'. יש שגורסים דרשה זו על מספרי לשון הרע, שנאמר: "מלשני בסתר רעהו אותו אצמית".^[123]

הוא ייחס את סילוק השכינה מעם ישראל לחטאי עריות. הוא הסביר, שבתחילה, קודם שחטאו ישראל (בעריות) - הייתה שכינה שורה עם כל אחד ואחד, שנאמר: ”כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחניך”, כיוון שחטאו - נסתלקה שכינה מהם, שנאמר: ”ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך”.^[124] במיוחד היה חמור בעיניו ניבול פה. הוא היה אומר: כל המנבל את פיו - מעמיקין לו גיהנם, שנאמר "שׁוּחָה עמֻקה פי זרוֹת".^[125]

הוראותיו והנהגותיו האישיות ובענייני העולם

קובץ הדרכות של רב חסדא בענייני חיסכון, תזונה ודרך-ארץ, בתלמוד הבבלי, מסכת שבת, דף קמ ע"ב

רב חסדא היה לומד בשקידה, ובשל כך היה ממעט לישון בלילות. על כך נאמר בתלמוד, כי בתו של רב חסדא שאלה אותו האם איננו חפץ לנוח מעט. רב חסדא השיב לה: "תיכף יבואו ימים ארוכים וקטנים (- הם הימים בקבר שהם ארוכים לישון, אך קטנים שאי אפשר לעסוק בתורה ובמצוות - פירוש רש"י), ואז נישן הרבה".^[126]

חתימתו של רב חסדא הייתה האות סמ"ך (האות השנייה בשמו).^[127]

רב חסדא התברך בעושר, ומכספו בנה את בית הישיבה בסורא בשנת (ד'נ"ג, 293). למרות עושרו הרב נמנע רב חסדא מלזלזל בממון, ונזהר בשמירתו. מסופר עליו שאת כל המפתחות שהיו לו היה מוסר לשמשו, מלבד המפתחות למחסן העצים, המשמשים לבישול ולהסקה, שכך היה אומר: מחסן אחד של חיטים צריך 60 מחסנים של עצים.^[128]

בפרדסיו היה מסייר בעצמו, ומסופר כי פעם אחת ראה דקלים בין הגפנים, ואמר לאריסו לעוקרם, כי הביקוש והשווי של הגפנים רב מהביקוש של הדקלים ומשוויים: "גופני קני דקלי, דקלי לא קני גופני" (= גפנים קונות דקלים, דקלים אינם קונים גפנים).^[129] עוד מסופר עליו, שכשהיה הולך בין הקוצים, היה מגביה את בגדו (שלא ייקרע בקוצים). אמר: זה מעלה ארוכה, וזה אינו מעלה ארוכה (= דרכו של בשר החי להתרפא מפצעיו, אבל הבגד אינו מתרפא מקרעיו).^[130]

דומה לכך גישתו של רב חסדא ביחס לגדרי איסור "בל תשחית"^[131]: ”ואמר רב חסדא: מי שאפשר לו לאכול לחם שעורים ואוכל לחם של חיטים - עובר משום (איסור) בל תשחית”. חכמי התלמוד דחו מאמר זה של רב חסדא מן ההלכה, בהסבר כי ”בל תשחית דגופא עדיף” (=איסור "בל תשחית" של הגוף משמעותי יותר) - יש ערך לטובת הגוף והנאתו, ואין אכילת לחם חיטים נחשבת לאיסור בל תשחית.

כאמור לעיל, הרבה רב חסדא לדרוש בענייני מוסר ודרך ארץ. הוא גינה את הכעס והקפדנות, וכן גינה את ניבול הפה, את הזנות ואת האונאה וקרא לערוך חשבון נפש.^[132]

רב חסדא אמר שירקות מגדילות את הרעב ולכן אדם שאין לו די לחם לא יאכל ירקות. על עצמו התבטא רב חסדא כי הוא מעולם לא אכל ירקות: בתקופה שבה היה עני לא אכל ירקות מכיוון שלא היה לו מספיק לחם לאכול אחריו, ובזמן שבו היה עשיר לא רצה לאכול מכיוון שרצה לאכול במקום זה בשר ודגים. למרות זאת, רב חסדא לא שלל כליל את אכילת הירקות, והוא אף הורה כיצד להשתכר בחנות ולקנות ירקות ארוכים שהם היו יותר בזול, לפי מנהגי העבר שקנו ירקות לפי מספר הירקות שנכנסות באגודה אחת, ולא מדדו את אורכם, בדומה לעצה דומה אותה נתן לקנות עצים ארוכים הנאגדים יחד שגם הם זולים מאותה סיבה.

רב חסדא, שהיה בעצמו עני בצעירותו, היה נותן עצות לעניים: מלבד העצה לעיל, לא לאכול ירקות, הוא סבר כי אין לעני לבצוע את הלחם שיש לו אלא יאכל את כולו בפעם אחת, שאז הוא שבע ולא בכמה פעמים שאז לעולם אינו שבע; וכן עצות נוספות מובאות משמו בתלמוד. לתלמידי הישיבות שהיו מתאכסנים בבתי העיר הוא יעץ שלא לתת לבעלת הבית לכבס להם את בגדיהם, שמא תמצא בהם שכבת זרע ויתגנה עליהם.

לבנותיו הוא יעץ עצות שונות, כדי שימצאו חן בעיני בעליהן ולא יתגנו בעיניהם: לא לאכול ירק המשאיר ריח בפה, לא לאכול לחם בפני בעליהם שמא ירבו באכילה ויתגנו בעיניהם, לא לאכול תמרים ושיכר בלילה שכן אלו גורמים לשלשול וממילא לנפיחות, לא ללכת להתפנות במקום בו הולך גם הבעל שמא יתגנו בעיניו (כלומר בבית כיסא אחר, שעל פי תנאי התקופה הוביל לבור שופכין). כן הורה להם צניעות יתירה, שכאשר ידפוק אדם על הדלת לא ישאלו "מי אתה", אלא "מי אתם", כדי להתרחק מדיבור עם גברים.^[131]

פטירתו

רב חסדא האריך ימים ונפטר בגיל 92. בתלמוד הבבלי מסופר, שמלאך המוות התקשה לבצע את שליחותו בנוגע לרב חסדא, כיוון שפיו של רב חסדא לא הפסיק מלימוד תורה. מלאך המוות הבעית את רב חסדא, וכך הפסיק רב חסדא לרגע את לימודו, ומלאך המוות הצליח לגשת אליו.^[133]

כשנפטר רב חסדא רצו החכמים לשים ספר תורה על מיטתו ולומר כנהוג "קִיים זה מה שכתוב בזה". אמר להם רבי יצחק: האם יכולים אנו לעשות לרב חסדא דבר המנוגד לדעת רבו המובהק, רב הונא? בנוסף, על פי הלכות אבלות, קורעים קרע בבגד על תלמיד חכם שנפטר; חשבו החכמים, שעל פי ההלכה חכם דינו כאב שנפטר, שאין היתומים שוללין את הקרע (השלילה היא החזרת הקרע למקומו, לקראת האיחוי). אמר להם רבי יצחק בר אמי: חכם, כיון שהחזירו פניהם (שהסתובבו) מאחורי המיטה - שוללין.^[33]

רבא, חתנו, לא היה סמוך אליו בשעת פטירתו, על פי המסופר בתלמוד, ושמע על כך ברמז מן השמיים^[134]: אריסו של רבא היה מביא לו עופות שליו בכל יום (שהיה מוצא בכל יום). יום אחד לא הביא. שאל רבא את עצמו: מה פשר הדבר? עלה לגג, שמע ילד שאומר את הפסוק^[135] ”שָׁמַעְתִּי וַתִּרְגַּז בִּטְנִי לְקוֹל צָלֲלוּ שְׂפָתַי” שמשמעותה "רעד אחזני לקול השמועה, עד ששפתי נוקשות זו לזו".^[136] רבא הבין כי מדובר ברמז מהשמים כי רב חסדא נפטר, ופרנסתו באה לו בזכות רב חסדא, ולכן נפסקה בפטירתו.

ממלא מקומו, אשר לימד בסורא, היה, כאמור, רבה בנו של רב הונא, או - לפי נוסחה אחרת: רבה בר חייא, אבל לא מונה לראש ישיבה רשמי.^[137]

לקריאה נוספת

• מרדכי מרגליות (עורך), הערך "רב חסדא", אנציקלופדיה לחכמי התלמוד והגאונים, הוצאת יבנה וספרי חמד, מהדורה מחודשת בידי יהודה איזנברג, 2006, כרך א, עמ' 152-148.
• זאב יעבץ, תולדות ישראל, כרך ז, עמ' 133–139.
• הרב יחיאל הלפרין, הערך: רב חסדא, סדר הדורות, ורשה: דפוס בני שמואל ארגלבארנד, תרל"ו-1876.
• יואל פלורסהיים, "לתולדות חייו של רב חסדא", סיני עא [ג–ד] (סיון תשל"ב), עמ' קכא–קלא, באתר אוצר החכמה.
• יואל פלורסהיים, רב חסדא ופרשנותו למקורות תנאיים בסדר מועד, בבלי וירושלמי, תרביץ, מא [א] (תשרי תשל"ב), עמ' 24–48, באתר JSTOR.
• יואל פלורסהיים, ג'פרי הרמן, היחסים בין רב הונא לרב חסדא, ציון, סא [ג] (ניסן תשנ"ו), עמ' 263–279, באתר JSTOR.
• מ"ב לרנר, "מחקרי תלמוד: בעא מיניה רב חסדא מרב הונא", סיני נט [א–ב] (ניסן תשכ"ו), עמ' טו-כב, באתר אוצר החכמה.

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
טקסט בוויקיטקסט: קטגוריה:רב חסדא

• הרב אהרן הימן, "רב חסדא (הכהן)", תולדות תנאים ואמוראים, לונדון, תר"ע, חלק ב, עמודים 511–519, באתר היברובוקס
• רב חסדא, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
• ה'סמ"ך' של רב חסדא, "יוסיף דעת" מבית "שבת טיש", מכון "למשפחותם"

הערות שוליים

1. רש"י למסכת חולין, דף מד עמוד ב
2. ראו #רבותיו#שאלת נוכחותו בישיבת טבריה.
3. תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף קי"ג, עמוד א'.
4. תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף מ"ד, עמוד א'
5. תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף ו', עמוד ב'; מסכת עירובין, דף ס"ב, עמוד ב'; מסכת קידושין, דף מ"ד, עמוד ב'; מסכת עירובין, דף ס"ב, עמוד ב'.
6. תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף כ"ט, עמוד ב'-ל ע"א.
7. תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף י"א, עמוד ב': "אמר ליה רב חנן בר רב חסדא לרב חסדא: מאי קבועין הן? אמר לו, הכי אמר אבוה דאימך...". כלומר, כך אמר סבך, אבי אימך, וזו שמועה הלכתית שנאמרה שם בשם רב חנן בר רבא. רב חנן בר רבא היה חתנו של רב - מסכת חולין, צה ע"ב ועוד, "רב הוה אזיל לבי רב חנן בר רבא חתניה".
8. תלמוד בבלי, מסכת מועד קטן, דף ט', עמוד ב'.
9. תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ק"מ, עמוד ב'; מסכת פסחים, דף קי"ג, עמוד א'; מסכת גיטין, דף מ"ה, עמוד א', מסכת בבא קמא, דף צ"ב, עמוד א'.
10. תלמוד בבלי, מסכת מועד קטן, דף כ"ח, עמוד א'; בתרגום.
11. תלמוד בבלי, מסכת בכורות, דף מ"ה, עמוד א', תלמוד בבלי, מסכת נדה, דף מ"ט, עמוד ב', תלמוד בבלי, מסכת סוכה, דף ל"ג, עמוד א' רש"י והגהות הב"ח שם, וסוכה לה ב
12. מסכת ברכות דף ל"ח ע"ב - "דרש רב חסדא משום רבינו ומנו רב". (דרש רב חסדא בשם רבו, ומיהו? רב!).
13. תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף ק"ז, עמוד א', מסכת נדה, דף מ"ט, עמוד ב', מסכת ברכות, דף מ"ג, עמוד א' ועוד. וראו: רש"י ביצה כה ע"ב ד"ה מדברי רבינו. הרב אהרן היימן, "תולדות תנאים ואמוראים" כרך ב, הערך" רב חסדא. יואל פלורסהיים, "לתולדות חייו של רב חסדא", סיני, ע"א, עמ' קכב.
14. תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף י', עמוד ב', בתרגום ובהסבר על פי רש"י.
15. תלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף ז', עמוד א' ומסכת ערכין, דף כ"ב, עמוד א'; ועל-פי פירוש רש"י בערכין. ורש"י במנחות אף כתב "שהיה מנדה אותו".
16. תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף י', עמוד ב', מסכת עירובין, דף כ"א, עמוד ב' ועוד רבות.
17. תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קי"ט, עמוד ב' (בראשית א, כט-לא; ישעיהו ו, ז).
18. רב שילא: תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף ע"ה, עמוד ב'. רב ירמיה בר אבא: מסכת זבחים, דף כ"ה, עמוד א', קט ע"ב, ועוד. זעירי: מסכת עבודה זרה, דף ל"א, עמוד א', מט ע"ב, ועוד. רב יצחק: מסכת סוכה, דף מ"ד, עמוד ב', מסכת ברכות, דף כ"ז, עמוד א', ירושלמי בבא בתרא פ"ג ה"א. רב קטינא: תלמוד בבלי, מסכת ערכין, דף ל"ב, עמוד א'. רב חמא בר גוריא: מסכת גיטין, דף פ"ו, עמוד ב', ילקוט שמעוני דברי הימים-א רמז תתרעח. רב חנן בר רבא: תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף ס"ג, עמוד א'.
19. ראו: רבי יוחנן בתלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף קי"ז, עמוד א', מסכת בבא בתרא, דף ק"כ, עמוד ב', ועוד; רבי אמי במסכת יבמות, דף כ"א, עמוד ב'. וכן ראו: הרב אהרן היימן, תולדות תנאים ואמוראים, כרך ב.
20. יואל פלורסהיים, "לתולדות חייו של רב חסדא", סיני, עא, עמ' קכה, קכח-קכט. הרב רפאל הלפרין, "אטלס עץ חיים", כרך ג, עמ' 104.
21. ראו: יואל פלורסהיים, "לתולדות חייו של רב חסדא", סיני, ע"א, עמ' קכה-קלא.
22. אגרת רב שרירא גאון; תוספות על יבמות פג ע"ב, ד"ה אמרי.
23. "סבי דסורא" - תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף י"ז, עמוד ב'. "חסידי דבבל" - מסכת תענית, דף כ"ג, עמוד ב'. מסר בשמו: מסכת ביצה, דף י"ז, עמוד א'. משא ומתן תלמודי: מסכת פסחים, דף ע"ג, עמוד א', מסכת בבא קמא, דף ע"ד, עמוד ב', צז ע"א, ירושלמי שבת פרק א הלכה א, ועוד. מחלוקות ביניהם: תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף ט"ז, עמוד א', מסכת ברכות, דף ל', עמוד ב', מסכת שבת, דף קט"ו, עמוד ב', מסכת בבא קמא, דף קי"ט, עמוד א', מסכת תמיד, דף ל"א, עמוד ב', ועוד.
24. תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף ס"ז, עמוד א' (ויקרא יא, כט).
25. תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ו', עמוד ב'.
26. תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף ל"ג, עמוד א'.
27. פירוש רבנו חננאל שם; וכוונתו למאמרו של רבה בתלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף ה', עמוד ב' "אמר רבה, שמע מינה: לא קאי איניש אדעתיה דרביה עד ארבעין שנין", ובלשון רש"י שם: "לא קאי איניש אדעתיה דרביה - לדעת סוף דעתו ותבונתו, עד ארבעים שנה". ובדומה לזה כתב המהרש"א בבבא מציעא (חידושי אגדות): "משום דאמרינן פרק חלק 'כל המהרהר אחר רבו כאלו מהרהר אחר שכינה', ומצינו בשכינה, שהיו ישראל נזופין ארבעים שנה במדבר על שהרהרו אחר השכינה, ומזה יתבי ארבעים תעניתים, יום לשנה".
28. תלמוד בבלי, מסכת עירובין, דף ס"ב, עמוד ב'.
29. ספר יחזקאל, פרק כ"א, פסוק ל"א.
30. תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף ז', עמוד א' (לאיסור "עטרות חתנים" או "כלילא" ראו גם תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף מ"ט, עמוד א'-ב).
31. ירושלמי, סוטה פרק ט הלכה טו.
32. תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף פ"ב, עמוד א'.
33. תלמוד בבלי, מסכת מועד קטן, דף כ"ה, עמוד א'.
34. רבה בר רב הונא: תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף י', עמוד א', פב ע"א, מסכת חולין, דף ק"ב, עמוד ב', מסכת שבועות, דף מ"ח, עמוד ב', מסכת מנחות, דף ל"ו, עמוד א', ירושלמי ברכות פרק ב הלכה א. רב נחמן: תלמוד בבלי, מסכת עירובין, דף מ"ג, עמוד ב', מסכת סנהדרין, דף ח', עמוד א'. רב ששת: תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ל', עמוד א', לג ע"א, מסכת עירובין, דף ס"ז, עמוד א'.
35. תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף כ"ז, עמוד ב'.
36. תלמוד בבלי, מסכת עירובין, דף ס"ז, עמוד א'. על פי תרגום הרב עדין שטיינזלץ.
37. תלמוד בבלי, מסכת שבועות, דף מ"ח, עמוד ב'.
38. תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף פ"ו, עמוד ב'.
39. תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף ק"ה, עמוד ב'.
40. רב המנונא: תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ק"נ, עמוד א', מסכת ברכות, דף מ"א, עמוד ב', מסכת עירובין, דף כ"ה, עמוד א', ירושלמי הוריות פרק ג הלכה ב. רב נתן בר אושעיא: תלמוד בבלי, מסכת מכות, דף ג', עמוד א', מסכת יבמות, דף פ"ט, עמוד א', מסכת חולין, דף קל"ח, עמוד א'. רב יצחק בר אבדימי: תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף נ"ו, עמוד ב', צו ע"ב. עולא: תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף נ"ח, עמוד ב', מסכת תענית, דף ד', עמוד ב'.
41. תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף צ"ז, עמוד א'; תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף פ"ב, עמוד א'; תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף מ"א, עמוד ב'; תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ק"נ, עמוד א'; ובתלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף כ"ב, עמוד ב'.
42. תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף כ"ט, עמוד ב'.
43. תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף מ"א, עמוד א'.
44. תלמוד בבלי, מסכת ערובין, דף מ"ג, עמוד א'.
45. רש"י: "מה טעמו של דבר, ואם יש להשיב [=להקשות] כלום". תלמוד בבלי, מסכת סוכה, דף כ"ט, עמוד א' (לפי גרסת מסורת הש"ס).
46. תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף כ', עמוד ב'.
47. תלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף ו', עמוד ב'.
48. תלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף ז', עמוד א', על פי פירוש רש"י.
49. פורטל הדף היומי: http://daf-yomi.com/forums/Message.aspx?id=38305, באתר daf-yomi.com
50. רבא: תלמוד בבלי, מסכת סוכה, דף כ"ט, עמוד א' (גרסת מסורת הש"ס), מסכת יומא, דף ע"ה, עמוד ב', מסכת עירובין, דף ק"ג, עמוד ב', תלמוד ירושלמי, מסכת שבת, פרק ז', הלכה א'. רמי בר חמא: תלמוד בבלי, מסכת סוכה, דף כ"ט, עמוד א' (כנ"ל), מסכת מנחות, דף נ"ח, עמוד א', פד ע"א, פז ע"ב, מסכת עירובין, דף ח', עמוד ב'. רב חנן בר רב חסדא: מסכת שבת, דף מ"ח, עמוד א', מסכת עבודה זרה, דף י"א, עמוד ב', מסכת חולין, דף ס"ג, עמוד א'. רב נחמן בריה דרב חסדא: מסכת שבת, דף קמ"ז, עמוד א'. רב תחליפא בר רב חסדא: מסכת גיטין, דף ל"א, עמוד ב'. רב אידי בר אבין: מסכת פסחים, דף ק"א, עמוד ב', מסכת עירובין, דף נ"ט, עמוד ב'. רבי זירא: מסכת ברכות, דף מ"ט, עמוד ב', מסכת ביצה, דף ל"ג, עמוד ב', תלמוד ירושלמי, מסכת שביעית, פרק י', הלכה א'. רפרם בר פפא: תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף נ"ט, עמוד א'. רב שיזבי: מסכת שבת, דף קל"ו, עמוד ב', מסכת עירובין, דף פ', עמוד ב'. רב חייא בריה דרבה: מסכת סנהדרין, דף ס"ט, עמוד ב', מסכת עבודה זרה, דף מ"ט, עמוד ב'. רבה בר שילא: מסכת שבת, דף ל"ג, עמוד א'. רב נחמן בר יצחק: מסכת עבודה זרה, דף ס"ג, עמוד א'.
51. תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף מ"ד, עמוד א'; תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף י"ב, עמוד ב'.
52. ראו מאמרו של הרב היימן אודותיו כאן
53. ראו לעיל בפרק "תלמידיו".
54. תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף ס"א, עמוד א'.
55. תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף קי"ז, עמוד א'. לפי גרסתינו מדובר היה ב"רב מרי בריה דרב פנחס דרב חסדא", כלומר בנכדו של רב חסדא, ולא בשני בניו.
56. הרב אהרן הימן, "רב חסדא", תולדות תנאים ואמוראים, לונדון, תר"ע, חלק ג, עמודים 1059, באתר היברובוקס.
57. תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ז', עמוד ב'; תוספות, מסכת בבא בתרא, דף קמ"א, עמוד א', ד"ה לדידי.
58. רש"י, מסכת כתובות, דף פ"ט, עמוד ב', ד"ה מר ינוקא.
59. תוספות, מסכת בבא בתרא, דף ז', עמוד ב', ד"ה מר ינוקא.
60. כן נכתב גם ב"אנציקלופדיה לחכמי התלמוד והגאונים" (בעריכת ד"ר מרדכי מרגליות), ערך מר ינוקא ומר קשישא (כרך ב).
61. ראו תוספות בבא קמא דף קמא ע"א ד"ה לדידי; הרב אהרן היימן, "תולדות תנאים ואמוראים", ערך רב חסדא (כרך ב) וערך מר ינוקא ומר קשישא (כרך ג).
62. "תולדות ישראל" כרך ז עמ' 137.
63. תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף קמ"א, עמוד א'.
64. תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף י', עמוד א'.
65. ספר שמות, פרק י"ח, פסוק י"ג.
66. תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף ל"ט, עמוד ב'.
67. פירוש הרשב"ם בתלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ל"ד, עמוד א'.
68. תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ל"ג, עמוד א', לפי פירוש הרשב"ם.
69. מובא בתוספות, מסכת בבא בתרא, דף ל"ג, עמוד א', ד"ה ה"ג.
70. תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ל"ג, עמוד ב'.
71. אגרת רב שרירא גאון.
72. אחדים ממאמריו יובאו כאן (חלקם מתורגמים מארמית, ולעיתים בתוספת מילות ביאור
73. י' פלורסהיים, "לתולדות חייו של רב חסדא", סיני עא עמוד קכט.
74. על-פי ר' אחיקם קשת, "קובץ יסודות וחקירות", מהדורת ה'תשס"ח, עמ' 815, 839.
75. תלמוד בבלי, מסכת ערובין, דף ס"ז, עמוד א'.
76. תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קי"ז, עמוד ב', מסכת זבחים, דף י"ח, עמוד ב', מסכת עירובין, דף נ"א, עמוד א'. על פי הרב זאב יעבץ, תולדות ישראל, כרך ז עמ' 138.
77. במדבר יא, לג.
78. תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף ק"ה, עמוד א'.
79. תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ט"ו, עמוד א'; מסכת יומא, דף י"ד, עמוד א', נא ע"ב; מסכת ביצה, דף כ"ח, עמוד א'; מסכת נדרים, דף פ"ט, עמוד א'; ועוד.
80. תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף פ"א, עמוד א' (בתרגום). המשנה שם בדף עג ע"ב.
81. כגון: תלמוד בבלי, מסכת נדרים, דף נ"ט, עמוד א',תלמוד בבלי, מסכת מעילה, דף י"ב, עמוד א', תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף ל"ג, עמוד ב', תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף נ"ט, עמוד ב'. המובאה שלהלן היא מן תלמוד בבלי, מסכת שבועות, דף י', עמוד ב' (בתרגום).
82. תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף כ', עמוד ב'.
83. תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף מ"ט, עמוד א'; מסכת זבחים, דף מ"ג, עמוד ב'; מסכת חולין, דף צ', עמוד ב'.
84. תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף נ"ב, עמוד ב'; וראו עוד מסכת שבת, דף ק"כ, עמוד א' ומסכת חולין, דף ק"ל, עמוד ב'.
85. תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף פ"ב, עמוד א' (בתרגום). שיטה זו של רב חסדא מובאת גם בנושאים אחרים, ראו יומא כג ע"א, נדה לז ע"ב.
86. תלמוד בבלי, מסכת עירובין, דף נ"ד, עמוד ב'; דברים לא, יט.
87. תלמוד בבלי, מסכת מועד קטן, דף י"ז, עמוד ב'.
88. תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף ל"ב, עמוד א'.
89. תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף ל"ט, עמוד א'-ב, בתרגום.
90. ספר דברים, פרק כ"ו, פסוק ט"ו.
91. פירוש רש"י: "לכוף קשרי אצבעותיהם - שפושטין אצבעותיהם כשמברכין, ולאחר שגמרו - סוגרין אגרוף שלהם כשאר בני אדם. 'קשרי אצבע' הם החוליות שכופפים ופושטין בהם".
92. תלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף כ"ב, עמוד ב'.
93. ספר יחזקאל, פרק מ"ד, פסוק ט'.
94. תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף פ"ג, עמוד ב'-פד ע"א; ראו שם.
95. תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף כ"ח, עמוד ב' ופירוש רש"י.
96. תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף מ"ח, עמוד א'.
97. תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף ק"ב, עמוד ב'.
98. ספר תהילים, פרק פ"ז, פסוק ב'.
99. תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ח', עמוד א'.
100. תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ג', עמוד ב'.
101. תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ח', עמוד א'. ברש"י: שני פתחים רוחב יכנס לפנים, שלא ישב סמוך לפתח דנראה עליו כמשוי עיכוב בית הכנסת ויהא מזומן סמוך לפתח לצאת.
102. שולחן ערוך, אורח חיים, סימן צ'.
103. שו"ע סימן צ', בבאר הגולה צוין כמקור, טור בשם מהר"ם מרוטנבורג.
104. נפסק בשולחן ערוך, אורח חיים, סימן צ', סעיף כ', ובבאר הגולה הביא המקור "ירושלמי וארחות חיים".
105. משנה תורה לרמב"ם, ספר אהבה, הלכות תפילה וברכת כהנים, פרק ח', הלכה ב'. שולחן ערוך, אורח חיים, סימן צ', סעיף כ'.
106. משנה ברורה, סימן צ', סעיף קטן ס"א, בשם הב"ח והמגן אברהם, ומסיים "וכן נהגו כהיום בכל מקום".
107. תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף כ"ט, עמוד ב'.
108. תלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף ל"ו, עמוד א'.
109. תלמוד בבלי, מסכת ערובין, דף כ"א, עמוד א'.
110. ספר שמות, פרק ט"ז, פסוק כ"א.
111. תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קי"ז, עמוד ב'. ספר שמות, פרק ט"ז, פסוק ה'.
112. תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ה', עמוד א'. מגילת איכה, פרק ג', פסוק מ'; ספר תהילים, פרק צ"ד, פסוק י"ב; ספר משלי, פרק ג', פסוק י"ב.
113. תלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף קי"ג, עמוד ב'; ספר בראשית, פרק ז', פסוק כ"ב.
114. תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף קי"ט, עמוד ב'.
115. תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף י"ד, עמוד ב'.
116. תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף ו', עמוד ב'; ראו ספר שופטים, פרק י"ט.
117. תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף ג', עמוד ב'.
118. תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ק"מ, עמוד ב' ורש"י שם ד"ה נקיט מרגניתא. ראו בסוף הקטע מדברי רב חסדא, שבתמונה בערך זה.
119. חידושי הריטב"א, מסכת שבת, דף קמ עמוד ב. הציטוט הוא מהפירוש בתלמוד שטיינזלץ שם.
120. תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף נ"ט, עמוד א' ספר עמוס, פרק ז', פסוק ז'
121. תלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף י"ח, עמוד ב'.
122. ספר תהילים, פרק ק"א, פסוק ה'.
123. תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף ה', עמוד א'. יש אומרים שמדובר באמרה של מר עוקבא (ראו בתלמוד שם).
124. תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף ג', עמוד ב'; ספר דברים, פרק כ"ג, פסוק ט"ו.
125. תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ל"ג, עמוד א'; ספר משלי, פרק כ"ב, פסוק י"ד.
126. תלמוד בבלי, מסכת עירובין, דף ס"ה, עמוד א'.
127. תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף קס"א, עמוד ב', מסכת גיטין, דף ל"ו, עמוד א'.
128. אגרת רב שרירא גאון; תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף נ"ו, עמוד א'. בסדר הדורות, נכתב שהסיבה לאי-מסירת המפתח הייתה מפני שעל פי התלמוד הבבלי (מסכת יומא, דף ע"ה, עמוד ב') היה רב חסדא מוצא בדרך נס עופות שליו לאכילה.
129. תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף צ"ב, עמוד א'.
130. תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף צ"ב, עמוד א'. הרב אהרן היימן, ב"תולדות תנאים ואמוראים", הבין שהיה זה בתקופת עשירותו של רב חסדא. אבל מדבריו של ד"ר יהושע הורוויץ, באנציקלופדיה לחכמי התלמוד והגאונים, משתמע שלהבנתו אירע הדבר בתקופת עוניו של רב חסדא.
131. תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ק"מ, עמוד ב'.
132. המקורות מובאים לעיל בפרק מדרשותיו במוסר ובאגדה.
133. תלמוד בבלי, מסכת מועד קטן, דף כ"ח, עמוד א'.
134. תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף ע"ה, עמוד ב'.
135. ספר חבקוק, פרק ג', פסוק ט"ז.
136. פירוש רש"י על הפסוק.
137. על פי אגרת רב שרירא גאון,

ערך טוב