Fireball

Fireball
אלבום אולפן מאת דיפ פרפל
יצא לאור

ארצות הבריתארצות הברית קנדהקנדה יולי 1971

בריטניהבריטניה האיחוד האירופיהאיחוד האירופי 15 בספטמבר 1971
הוקלט ספטמבר 1970 – יוני 1971
סוגה הארד רוק
שפה אנגלית עריכת הנתון בוויקינתונים
אורך

40:30 אריך נגן מקורי

78:46 CD מ-1996
חברת תקליטים

Harvest Record (בריטניה)

.Warner Bros (ארצות הברית)
הפקה דיפ פרפל
כרונולוגיית אלבומים של דיפ פרפל
Deep Purple in Rock
(1970) 		Fireball
(1971) 		Machine Head
(1972)
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

Fireball (בעברית: כדור אש) הוא אלבומה החמישי של להקת הרוק הבריטית דיפ פרפל והשני של הרכבה השני והקלאסי שיצא לאור בבריטניה בספטמבר 1971 ובארצות הברית ביולי 1971.

אודות האלבום

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההקלטות נערכו במספר פעמים, בין ספטמבר 1970 לבין יוני 1971 באולפני "De-Lane Lea Studios" שבלונדון. ניצני המתיחות, שלבסוף הביאו לפרישת גילן מהלהקה, החלו להתגלעות במהלך ההקלטות לאלבום, כשאחת הסיבות לכך היא מורת רוחו של בלקמור מההסכם בו כל אחד מחברי הלהקה יזכה בקרדיט שווה באלבום, בעוד שלמעשה הכותב הדומיננטי והמרכזי היה בלקמור.[1]

התקליט המקורי שיצא בבריטניה כלל את השיר "Demon's Eye" כשיר השלישי באלבום, אך לא כלל את השיר "Strange Kind of Woman" שיצא במקום זאת כסינגל. ההפך הגמור היה הסדר בתקליט המקורי שיצא בארצות הברית וביפן. הסינגל "Strange Kind of Woman" זכה להצלחה רבה בבריטניה, וזינק למקום ה-8 במצעד הבריטי. השיר מבוצע רבות בהופעותיה החיות של הלהקה, מאז שחרורו ועד היום. שיר זה יחד עם השיר "The Mule" נכללו באלבום ההופעה המפורסם Made in Japan.

תוכן אלבום

[עריכת קוד מקור | עריכה]

האלבום מכיל קטעי רוק כבד שנחשבו ל"כבדים" ביותר לאותה התקופה. השפעות הבלוז שעוד נראו באלבומם הקודם, כמעט ונעלמו.

סקירת השירים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

Fireball

שיר הפתיחה של האלבום מתחיל עם סאונד של מנוע מזגן שפעל באולפן, שלאחר כמה שניות מתפוגג ואז נפתחת נגינת התופים. השיר הוא חריג בכך שהוא אינו מכיל סולו גיטרה, ובמקום זאת מכיל סולו של גיטרה בס, המתמזג אל תוך נגינת אורגן. לאורך השיר, מכה איאן גילן בתוף מרים. השיר הוא בעל הקצב המהיר ביותר באלבום ועוסק באהבה נכזבת של גילן.[2] השיר שוחרר כסינגל, וזכה להצלחה; במצעד הבריטי הגיע השיר למקום ה-15.

No No No

השיר נפתח בריף המרכזי, שמנוגן לאורך כל השיר, ומכיל באמצעו סולו אורגן ממושך. השיר מציג את יכולותיו הווקליות של גילן, והגרוביות המחוספסת שבקולו. "No No No" הוא אחד השירים עם ההשפעות הבלוזיות הניכרות ביותר באלבום.

Demon's Eye

השיר דומה בבסיסו לקודמו: קטע רוק כבד בעל ריף גיטרה קליט, הצגה ווקלית של גילן, סולו אורגן מהיר ובנוסף סולו גיטרה.

Anyone's Daughter

רצועה הומוריסטית בסגנון קאנטרי. השיר אינו תואם מבחינה מוזיקלית את שאר הרצועות באלבום והוא שיר שאינו אופייני לדיפ פרפל באופן כללי. מבקרי מוזיקה נוהגים לראות שיר זה כקטע מיותר שהוריד מאיכותו הטובה של האלבום.[3]

The Mule

השיר נפתח בשקשוק תוף מרים למשך 10 שניות. מעט לאחר שארבעת הנגנים פותחים בנגינתם, שר גילן את הטקסט הקצר של השיר ומסיים את תפקידו כשהשיר כולו לאחר מכן הוא אינסטרומנטלי, וריצ'י בלקמור, רוג'ר גלובר וג'ון לורד מציגים את ביצועיהם לסירוגין על כליהם, כשתיפופו של איאן פייס נשאר לאורך השיר אחיד ואגרסיבי. השיר התפרסם ביותר לאחר שנוגן בהופעה החיה ביפן ב-1972, שם בוצע השיר במשך 10 דקות, בו הציג איאן פייס את יכולותיו הווירטואוזיות על התופים, כשניגן סולו תופים במשך 6 דקות. השיר נכלל באלבום ההופעה המפורסם Made in Japan. באלבום נשמע בלקמור אומר לקהל לפני תחילת השיר: "האם אתם רוצים משהו רועש יותר מכל דבר אחר?", ואז נשמע גילן אומר: "כן, האם אני יכול לקבל משהו רועש יותר מכל דבר אחר..." ומסיים ואומר: "איאן פייס על התופים! יש!"[4]

Fools

השיר הארוך ביותר באלבום מתחיל בנגינה שקטה ורגועה, כשגילן חוזר ואומר בלחש את המשפט "I'm crying I'm dying" ("אני בוכה, אני גוסס"). מעט לפני הדקה השנייה, מתפרץ גילן בשירה אגרסיבית ומציג היטב, יותר מכל שיר אחר באלבום, את יכולותיו הקוליות. לאחר שירתו של גילן, חוזר השיר למינוריות שלו, ושוב מתפרץ גילן עם שירה חזקה, וחוזר חלילה. בין הבתים מתנגנים בין היתר גיטרה, תוף מרים, אורגן, כינור ועוד. באתר Sputnikmusic שובח השיר ובביקורת על האלבום נכתב: "הפסגה באלבום היא ללא ספק הקטע האפי בן השמונה דקות "Fools", שמתחיל בג'אם סשנים פסיכדליים ועובר לקטעים רועשים פתאומיים, בהם נותן גילן את הופעתו הטובה ביותר, עם שורות הטקסט המתוחכמות והקליטות ביותר שהוא אי פעם כתב. "Fools" היא פנינה נעלמת בהשוואה לקלסיקות "דיפ פרפל" מפורסמות כגון Highway Star ו-Smoke on the Water, אבל השיר הוא אחד מהישגיה הטובים ביותר. מה גם, שהשיר עובד בצורה מושלמת בקונטקסט של אלבום זה".[3]

No One Came

לאחר מספר שניות של נגינת בס, פוצח גילן בשירתו שכבר הפכה לסימן ההיכר באלבום בזכות הגרוב המחוספס שבה היא ניחנת. השיר מכיל סולו גיטרה ארוך שמיד לאחריו נפתח סולו אורגן, שניהם מנוגנים בצל ריף הגיטרה המרכזי. חלקים מהטקסט בשיר, הם ציטוטים ממונטי פייתון.[5]

Strange Kind of Woman (יצא רק במהדורת ארצות הברית, קנדה ויפן)

השיר בתחילה נקרא "Prostitute" ("יצאנית"), אך מאוחר יותר שונה ל-"Strange Kind of Woman". סגנון השיר הוא רוק כבד ובלוז רוק. גילן הציג את השיר לראשונה בסבב ההופעות "Deep Purple in Concert" ב-1970 וסיפר שהשיר מדבר אודות מערכת יחסים מורכבת. השיר נכלל באלבום ההופעה Made in Japan, בו בוצע השיר במשך כמעט תשע דקות. בהופעה נוהגים בלקמור וגילן להפגין את כישוריהם, כאשר השניים מנהלים מעין "דו-שיח" בין הגיטרה ובין צעקותיו של גילן, וכל אחד בתורו מחקה את השני, כשבלקמור מחקה את צעקותיו של גילן וגילן את נגינתו של בלקמור לסירוגין. השיר מסתיים בקביעות בצרחה רמה וארוכה של גילן.[6] השיר נחשב לאחד הלהיטים הגדולים בתולדות "דיפ פרפל", ובמצעד הבריטי של 1971 הגיע השיר למקום ה-8. מאז ועד היום, מבוצע השיר באופן קבוע בהופעותיה החיות, ועל כן נהפך השיר לאחד המזוהים ביותר עם הלהקה.

הוצאה מחודשת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
עטיפת האלבום של מהדורת יום השנה ה-25

ביום השנה ה-25 הודפסה מהדורה מיוחדת הכוללת בונוסים ורמיקסים. בספטמבר 2010 יצאה מהדורת CD מוגבלת של האלבום העשויה מזהב 24 קרט. מהדורה זו מכילה את הסינגל "Strange Kind of Woman", אך לא את "Demon's Eye".

הצלחה מסחרית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

האלבום המשיך את הצלחת האלבום הקודם וזכה להצלחה מסחרית טובה, והיה לאלבום הראשון של הלהקה שהגיע למקום הראשון במצעד האלבומים הבריטי (UK Albums Charts). האלבום הגיע למקומות ראשונים במצעדים נוספים ברחבי העולם, ביניהם בגרמניה, שוודיה, בלגיה ועוד. הסיגנלים "Strange Kind of Woman" ו-"Fireball" הגיעו למקומות 8 ו-15 בהתאמה במצעד הבריטי. בארצות הברית נמכר האלבום בכחצי מיליון עותקים.[7]

השפעה וביקורת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
דירוגים מקצועיים
ציוני ביקורות
מקור ציון
Allmusic [8]
Sputnikmusic [9]
Ultimate Guitar Archive [10]

האלבום זכה לביקורות נלהבות ממבקרי מוזיקה, ונחשב לאחד מארבעת האלבומים הטובים ביותר של הלהקה (יחד עם Deep Purple in Rock, Machine Head ו-Burn). אדוארדו ריבדביה (Eduardo Rivadavia) מאתר Allmusic שיבח את האלבום וכינה אותו "אחד מארבעת האלבומים החיוניים ביותר של דיפ פרפל", ושיבח במיוחד את נגינתו של המתופף איאן פייס[5]

ב-9 באפריל 2011, באחד הפרקים של סדרת הטלוויזיה "That Metal Show", העיד וירטואוז הגיטרה אינגווי מלמסטין, את ההשפעה המיוחדת שהייתה לאלבום עליו, לאחר שאחותו הגדולה העניקה לו את האלבום כשהיה בן 9. קינג דאיימונד אף הוא העיד על ההשפעה הגדולה של האלבום עליו כשרכש אותו כשהיה קטן.[11]

נקודת מבטם של חברי הלהקה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלבד איאן גילן, שאר חברי הלהקה אינם מחשיבים את האלבום לקלסיקה. עם זאת, גילן סבור שהכללת השיר "Anyone's Daughter" באלבום הייתה טעות.[12] ריצ'י בלקמור לעומתו ביטא בפומבי את אי התרשמותו הגדולה מהאלבום, ואף ביקר את התנהלות ההפקה בטענו ש"עבודת האולפן הייתה כה קשה, שלא היה כלל זמן לחשוב על רעיונות חדשים".[13]

רשימת השירים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
צד א'
מס' שם משך
1. Fireball 3:25
2. No No No 6:54
3. Demon's Eye 5:19
4. Anyone's Daughter 4:43
צד ב'
מס' שם משך
5. The Mule 5:23
6. Fools 8:21
7. No One Came 6:28
הסינגל מהגרסה האמריקאית\קנדית\יפנית וממהדורת יום השנה ה-25
מס' שם משך
1. Strange Kind of Woman 4:07

מבצעים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ סיקור האלבום, באתר "קרוב לקצה"
  2. ^ באתרו של איאן גילן
  3. ^ 1 2 Matthijs van der Lee, ‏ביקורת על האלבום, באתר Sputnikmusic
  4. ^ התמליל המלא: גילן: "Alright...everything up here...please. And a bit more monitor if ya got it"; בלקמור: "?You want everything louder than everything else"; גילן: "Yeah, can I have everything louder than everything else...alright...ha ha"; ומסיים גילן: "!Ian Paice on drums! YES"
  5. ^ 1 2 ביקורת על האלבום, באתר "Allmusic"
  6. ^ השיר "a strange kind of woman" בהופעה חיה, באתר YouTube
  7. ^ נתוני מכירות האלבום, באתר הרשמי של איגוד תעשיית ההקלטות האמריקאי
  8. ^ ביקורת וסיקור על אלבום, באתר Allmusic
  9. ^ ביקורת על האלבום, באתר Sputnikmusic
  10. ^ ביקורת על האלבום, באתר Ultimate Guitar Archive
  11. ^ באתר "covenworldwide.org"
  12. ^ בהערות אלבום ממהדורת יום השנה ה-25
  13. ^ The Story of Deep Purple", Chris Welch, 1993"


דיפ פרפל
איאן גילן • סטיב מורס • רוג'ר גלובר • דון איירי • איאן פייס

חברי עבר: ריצ'י בלקמור • רוד אוונס • טומי בולין • ג'ון לורד • ג'ו סטריאני • ניק סימפר • דייוויד קוברדייל • גלן יוז

אלבומי אולפן Shades of Deep Purple (1968) • The Book of Taliesyn (1968) • Deep Purple (1969) • Deep Purple in Rock (1970) • Fireball (1971) • Machine Head (1972) • Who Do We Think We Are (1973) • Burn (1974) • Stormbringer (1974) • Come Taste the Band (1975) • Perfect Strangers (1984) • The House of Blue Light (1987) • Slaves and Masters (1990) • The Battle Rages On... (1993) • Purpendicular (1996) • Abandon (1998) • Bananas (2003) • Rapture of the Deep (2005) • Now What?!‎ (2013) • Infinite (2017) • Whoosh! (2020) • Turning to Crime (2021) • =1 (2024)