![]() | |
בימוי | שרה בלצ'ר |
---|---|
הופק בידי | שרה בלצ'ר |
מדינה |
דרום אפריקה ![]() |
שיטת הפצה |
וידאו על פי דרישה ![]() |
הקרנת בכורה |
21 ביולי 2011 ![]() |
שפת הסרט |
זולו ![]() |
פרסים |
פרס הסרט הטוב ביותר בפרסי הקהל לקולנוע "אפריקה מג'יק" ![]() |
www | |
דף הסרט ב־IMDb | |
![]() ![]() |
Otelo Burning הוא סרט דרמה דרום אפריקאי משנת 2011, בבימויה והפקתה של שרה בלצ'ר. התסריט נכתב על ידי ג'יימס וייל, שרה בלצ'ר, וסדנת השחקנים. הסרט הוא בזולו עם כתוביות באנגלית. בסרט מככבים ג'פטה ממבולו, תומאס גומדה, וטשפאנג מוהלומי.[1]
השנה היא 1989, והמאבק נגד האפרטהייד הוא בשיאו. הסיפור מתחיל כאשר אוטלו בותלזי בן ה-16, אחיו הצעיר, נטווה, והחבר הכי טוב שלו ניו ייר (השנה החדשה באנגלית), מוזמנים לבית החוף שם אמו של החבר עובדת כמשרתת.
הם צופים באלוף הגלישה במים המקומי, ונשאבים לתוך עולם שהיה סגור בפניהם. הוא ההיפוך הגמור מהמעברה (township) בו הם חיים – מקום של עוני וצפיפות, המצוי תחת איום תמידי של אלימות פוליטית ואחרת. הבנים, שעד רגע זה פחדו מהים, מגלים שהם יכולים "לעוף על המים", דבר המסמל עבורם חופש, שחרור.
עד מהרה, אוטלו מתגלה כעילוי, וההצלחות שלו, והיחסים שהוא רוקם עם הסביבה, גורמים לדרמות וסכסוכים, אשר מסתיימים בטרגדיה, ובבחירות בלתי אפשריות עבור אוטלו.
צוות השחקנים מורכב רובו משחקנים צעירים המעורבים במציאות בעולם שבו מתרחש הסיפור.
הסרט היה בפיתוח במשך יותר משבע שנים, ויצא בסופו של דבר מתהליך ארוך במסגרת סדנת קולנוע ומשחק עבור ילדים בלמונטוויל, ליד דרבן.
חלק גדול מהסרט צולם במצלמה ידנית במחוז KwaZulu-Natal בדרום אפריקה. רוב הסרט צולם במצלמת RED. סצנות הגלישה צולמו במצלמת Canon 5D.[2]
הפסקול המקורי של הסרט המקורי הולחן על ידי אלן לזאר וטיאגו קורייה-פאולו. רשימת השירים בפסקול:
בלצ'ר לקחה את הסרט לפרויקט הסרטים העצמאיים No Borders IFP בניו יורק בספטמבר 2009, והסרט נבחר על ידי IFP כפרויקט לפיתוח ב-2011. Otelo Burning היה סרט הפתיחה בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בדרבן ה-32.
המבקר ג'ון דפור, בהוליווד ריפורטר, שיבח את צוות השחקנים ואת הצילום של הסרט. אך הוא סבר שהתסריט מתקשה לעמוד בציפיות שהשם של הסרט מפתח, בהשוואה ליצריתו הקלאסית של שייקספיר, אותלו.[3] הביקורת בניו יורק טיימס, מאת ניל גנזלינגר, גם שיבחה את צוות השחקנים, ואת האופן שבו בלצ'ר לא המתיקה את המציאות הקשה של החיים באפרטהייד.[4]
הסרט זכה בפרסי לסרט הדרמטי הטוב ביותר והפרס לסרט גלישה בפסטיבל הסרטים הבינלאומי של ביירון ביי ב-2013.