אלבמה (BB-8)
_1912.jpg) | |
| USS אלבמה מחוץ לניו יורק ב-1912 | |
| תיאור כללי | |
|---|---|
| סוג אונייה | אוניית מערכה |
| צי |
 צי ארצות הברית |
| סדרה | אילינוי |
| ציוני דרך עיקריים | |
| מספנה |
William Cramp & Sons  |
| תחילת הבנייה | 1 בדצמבר 1896 |
| הושקה | 18 במאי 1898 |
| תקופת הפעילות | 16 באוקטובר 1900 – 7 במאי 1920 (19 שנים) |
| אחריתה | הוטבעה כספינת מטרה ב-27 בספטמבר 1921 |
| מלחמות וקרבות |
מלחמת העולם הראשונה |
| מידות | |
| הֶדְחֶק | סטנדרטי: 11,751 טון, מרבי: 12,450 טון |
| אורך | 114 מטר |
| רוחב | 22.02 מטר |
| שוקע | 7.16 מטר |
| נתונים טכניים | |
| מהירות | 16 קשרים |
| גודל הצוות | 536 קצינים ומלחים |
| טווח שיוט | 7,760 ק"מ במהירות 10 קשר |
| הנעה | 8 דוודים המזינים 2 מנועי קיטור תלת-דרגתיים בהספק 10,000 כוחות סוס |
| צורת הנעה | 2 מדחפים |
| אמצעי לחימה | |
| שריון |
חגורת שריון: 4–16.5 אינץ' (102–419 מ"מ) ברבטות: 15 אינץ' (381 מ"מ) צריחים: 14 אינץ' (356 מ"מ) תאים משוריינים: 6 אינץ' (152 מ"מ) צריח הניתוב: 10 אינץ' (254 מ"מ) |
| חימוש |
4 תותחי 13 אינץ' (330 מ"מ) 14 תותחי 6 אינץ' (152 מ"מ) 16 תותחי 6 פאונד 57 מ"מ (2.2 אינץ') 6 תותחי 1 פאונד 37 מ"מ (1.46 אינץ') 4 צינורות טורפדו 18 אינץ' (457 מ"מ) |
  | |
אוניית המערכה אלבמה (BB-8) הייתה אוניית מערכה פרה-דרדנוט מסדרת אילינוי שנבנתה עבור צי ארצות הברית. היא הייתה האונייה השנייה בסדרה שלה, והשנייה שנשאה שם זה. השדרית שלה הונחה בדצמבר 1896 במספנת ויליאם קרמפ ובניו, והיא הושקה במאי 1898. היא הוכנסה לשירות בצי באוקטובר 1900. היא הייתה חמושה בסוללה ראשית של ארבעה תותחי 13 אינץ' (330 מילימטרים) ויכלה להפליג במהירות מרבית של 16 קשרים (30 קמ"ש).
אלבמה שירתה במהלך שבע השנים הראשונות של תקופת שירותה בצי הצפון-אטלנטי בניהול אימונים בזמן שלום. ב-1904 ביקרה באירופה וסיירה בים התיכון. היא השתתפה בשייט של הצי הלבן הגדול עד שנזק למכונות שלה אילץ אותה לעזוב את השייט בסן פרנסיסקו. במקום זאת היא השלימה הקפה קצרה יותר יחד עם אוניית המערכה מיין. האונייה קיבלה מודרניזציה נרחבת מ-1909 עד 1912, ולאחר מכן שימשה כספינת אימונים בצי העתודה האטלנטי. היא המשיכה בתפקיד זה במהלך מלחמת העולם הראשונה. לאחר המלחמה, אלבמה נמחקה מרשימות הצי והוקצתה לניסויי הפצצה שנערכו בספטמבר 1921. היא הוטבעה בניסויים על ידי מפציצים של שירות האוויר של צבא ארצות הברית ולאחר מכן נמכרה לגריטה במרץ 1924.
תיאור
[עריכת קוד מקור | עריכה]עבודת התכנון על סדרת אילינוי של אוניות מערכה פרה-דרדנוט החלה ב-1896, אז היו לצי ארצות הברית מעט אוניות מערכה מודרניות בשירות. הוויכוח הראשוני בשאלה האם לבנות תכנון חדש עם לוח חופשי נמוך כמו סדרת אינדיאנה שהייתה בשירות או כלי שיט עם לוח חופשי גבוה יותר כמו איווה (אז בבנייה) הוביל להחלטה לאמץ את הסוג האחרון. החימוש המשני המעורב של תותחי 6 ו-8 אינץ' (152 ו-203 מ"מ) של סדרות קודמות שונה לתותחי 6 אינץ' בלבד כדי לחסוך במשקל ולפשט את אספקת התחמושת. שינוי גדול נוסף היה הצגתם של צריחים מודרניים ומאוזנים עם חזית משופעת במקום הצריחים הישנים יותר בסגנון "מוניטור" של אוניות מערכה אמריקאיות קודמות.
אלבמה הייתה באורך כולל של 374 רגל (114 מטרים), רוחב של 72 רגל 3 אינץ' (22.02 מטרים) ושוקע של 23 רגל 6 אינץ' (7.16 מטרים). ההדחק הסטנדרטי של האונייה היה 11,565 טונות ארוכות (11,751 טונות) וההדחק המרבי 12,250 טונות ארוכות (12,450 טונות). הונעה על ידי מנועי קיטור תלת דרגתיים, שהניעו שני מדחפים. שני המנועים פיתחו יחד הספק אינדיקטורי[1] של 16,000 כוחות סוס (12,000 קילוואט). קיטור סופק על ידי שמונה דוודי צינורות אש פחמיים, שנפלטו לזוג ארובות שהונחו זה לצד זה. מערכת ההנעה העניקה מהירות מרבית של 16 קשרים (30 קמ"ש). כפי שנבנתה, הותקנו לה תרנים צבאיים כבדים, אך אלה הוחלפו בתרני כלוב ב-1909. היה לה צוות של 536 קצינים ומלחים, שגדל ל-690–713.
האונייה הייתה חמושה בסוללה ראשית של ארבעה תותחי 13 אינץ' (330 מ"מ) /35 קליבר בשני צריחי תותחים תאומים על קו האמצע, לפני ומאחורי המבנה העילי. הסוללה המשנית כללה 14 תותחי 6 אינץ' (152 מ"מ) /50 קליבר Mark IV, אשר הונחו בתאים משוריינים בגוף האונייה. להגנה מטווח קרוב נגד סירות טורפדו, היא נשאה 16 תותחי 6 פאונד המורכבים בתאים משוריינים לאורך דופן הגוף ושישה תותחי 1 פאונד. כפי שהיה מקובל עבור אוניות ראשה של התקופה, היא נשאה שני צינורות טורפדו בקוטר 18 אינץ' (457 מילימטרים), במשגרים רכובים על הסיפון.
חגורת השריון הראשית של אלבמה הייתה בעובי 16.5 אינץ' (419 מילימטרים) מעל מחסני התחמושת וחללי מכונות ההנעה ובעובי 4 אינץ' (102 מילימטרים) בשאר האזורים. לצריחי תותחי הסוללה הראשיים היו חזיתות בעובי 14 אינץ' (356 מילימטרים), והברבטות התומכות היו עם חיפוי שריון בעובי 15 אינץ' (381 מילימטרים) על הצדדים החשופים שלהם. שריון בעובי 6 אינץ' (152 מ"מ) הגן על הסוללה המשנית. בצריח הניתוב היו דפנות בעובי 10 אינץ' (254 מילימטרים).
היסטוריית שירות
[עריכת קוד מקור | עריכה]בנייה – 1911
[עריכת קוד מקור | עריכה]_1904.jpg)
אלבמה הונחה במספנת William Cramp & Sons בפילדלפיה ב-2 בדצמבר 1896 והושקה ב-18 במאי 1898. היא נכנסה לשירות ב-16 באוקטובר 1900, האונייה הראשונה מהסדרה שלה שנכנסה לשירות. המפקד הראשון של הספינה היה קפטן וילארד ה. בראונסון. אלבמה שובצה לשייטת הצפון-אטלנטית, אם כי היא נשארה בפילדלפיה עד 13 בדצמבר, אז ביקרה בניו יורק, שם נשארה עד ינואר 1901. ב-27, אלבמה יצאה דרומה למפרץ מקסיקו, שם הצטרפה לשאר השייטת הצפון-אטלנטית לאימון מול פנסקולה, פלורידה. באוגוסט 1901, בזמן שהשייטת הצפון-אטלנטית ערכה אימון מטרות על יד האי ננטקט, אלבמה חוותה התפרצות של חזרת והושמה בהסגר, ללא יכולת להשתתף באימונים.
במשך שש השנים הבאות, היא עקבה אחר דפוס של אימוני צי במפרץ מקסיקו ובאיים הקריביים במהלך החורף, ואחריו תיקונים ולאחר מכן פעולות מול החוף המזרחי של ארצות הברית מאמצע השנה ואילך. ההפרעה היחידה הגיעה בשנת 1904, כאשר היא, אוניות המערכה קירסיירג', מיין ואיווה, והסיירות הממוגנות אולימפיה, בולטימור וקליבלנד ביקרו בדרום אירופה. במהלך הטיול הם עצרו בליסבון, פורטוגל, לפני שסיירו בים התיכון עד אמצע אוגוסט. לאחר מכן הם חצו מחדש את האוקיינוס האטלנטי, עצרו באיים האזוריים במהלך הדרך, והגיעו לניופורט, רוד איילנד ב-29 באוגוסט. לקראת סוף ספטמבר, אלבמה נכנסה למבדוק יבש במספנת הצי של ליגה איילנד לצורך תיקונים, שהסתיימו בתחילת דצמבר. ב-31 ביולי 1906, האונייה הייתה מעורבת בהתנגשות עם אוניית האחות שלה אילינוי.
הפעולה המשמעותית הבאה של אלבמה הייתה השייט של הצי הלבן הגדול ברחבי העולם, שהתחיל בסקירת צי עבור הנשיא תאודור רוזוולט בהמפטון רודס. השייט של הצי הלבן הגדול נתפס כדרך להפגין כוח צבאי אמריקאי, במיוחד כלפי יפן. המתיחות החלה לעלות בין ארצות הברית ליפן לאחר ניצחונה של האחרונה במלחמת רוסיה–יפן ב-1905, במיוחד בשל התנגדות גזענית להגירה היפנית לארצות הברית. העיתונות בשתי המדינות החלה לקרוא למלחמה, ורוזוולט קיווה להשתמש בהפגנת הכוח הימי כדי להרתיע את התוקפנות היפנית.
ב-17 בדצמבר, הצי יצא מהמפטון רודס ושייט דרומה לאיים הקריביים ולאחר מכן לדרום אמריקה, וערך עצירות בפורט אוף ספיין, ריו דה ז'ניירו, פונטה ארנס וולפראיסו, בין ערים אחרות. לאחר הגעתו למקסיקו במרץ 1908, הצי בילה שלושה שבועות באימון ירי. לאחר מכן חידש הצי את מסעו במעלה חוף האוקיינוס השקט של אמריקה, ועצר בסן פרנסיסקו, שם אלבמה נותקה משאר הצי. האונייה לא יכלה לעמוד בקצב של הצי בגלל ראש צילינדר סדוק, מה שחייב תיקונים במספנת הצי של האי מייר. גם אוניית המערכה מיין עזבה את הצי, שכן הדוודים שלה התגלו כמאוד לא יעילים, ודרשו כמויות מופרזות של פחם.
ב-8 ביוני, אלבמה ומיין החלו בחציית האוקיינוס השקט באופן עצמאי, דרך הונולולו, הוואי, גואם ומנילה, הפיליפינים. לאחר מכן הפליגו דרומה לסינגפור באוגוסט וחצו את האוקיינוס ההודי, ועצרו בדרך בקולומבו, ציילון ועדן בחצי האי ערב. האוניות עברו לאחר מכן דרך הים התיכון, עצרו רק בנאפולי, איטליה, לפני שעצרו לגיברלטר ואז המשיכו לחצות את האוקיינוס האטלנטי בתחילת אוקטובר. הם עצרו באיים האזוריים לפני שהגיעו לחופה המזרחי של ארצות הברית ב-19 באוקטובר; לאחר מכן נפרדו שתי האוניות, כאשר אלבמה הפליגה לניו יורק, בעוד מיין הפליגה לפורטסמות', ניו המפשייר. שתי האוניות הגיעו למחרת. לאחר הגעתה, אלבמה צומצמה למעמד מילואים ב-3 בנובמבר. היא נשארה בניו יורק, וב-17 באוגוסט 1909, היא הושבתה לשיפוץ גדול שנמשך עד תחילת 1912.
1912–1919
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אלבמה חזרה לשירות ב-17 באפריל 1912 בצי העתודה האטלנטי, בפיקודו של קומנדר צ'ארלס פ. פרסטון. האוניות של צי העתודה האטלנטי - שכללה שמונה אוניות מערכה נוספות ושלוש סיירות - נשמרו בשירות עם צוותים מופחתים, שניתן היה להגדיל עם אנשי מיליציות ומתנדבי הצי במקרה חירום. היו מספיק קצינים ואנשים בצי העתודה האטלנטי לאייש באופן מלא שתיים או שלוש אוניות, מה שאפשר להם לקחת אותן לים בסבבים כדי להבטיח שהאוניות יהיו במצב טוב. ב-25 ביולי, אלבמה הוצבה זמנית בשירות מלא בצי האטלנטי במהלך אימוני הקיץ, לפני שהוחזרה למעמד מילואים ב-10 בספטמבר. באמצע 1913 החל הצי להשתמש בצי העתודה האטלנטי כדי להכשיר יחידות של מיליציות ימיות. אלבמה פעלה מול החוף המזרחי של ארצות הברית וערכה שתי הפלגות אימונים לברמודה באותו הקיץ כדי להכשיר גברים ממיליציות הצי של כמה מדינות. פעולות אלו הסתיימו ב-2 בספטמבר, וב-31 באוקטובר היא שוב הושבתה.
האונייה נותרה לא פעילה ברובה בפילדלפיה במשך שלוש השנים הבאות. ב-22 בינואר 1917, היא הפכה לספינת קליטה של מתגייסים ימיים. אלבמה הועברה לדרום צ'ספיק כדי להתחיל בהכשרת טירונים באמצע מרץ. זמן קצר לאחר מכן, ב-6 באפריל, הכריזה ארצות הברית מלחמה על גרמניה. יומיים לאחר מכן, הפכה אלבמה לאוניית הדגל של הפלגה הראשונה, הצי האטלנטי, ולמשך שאר המלחמה היא המשיכה במשימת האימונים שלה בחוף המזרחי של ארצות הברית. במהלך תקופה זו, היא ביצעה שייט אחד למפרץ מקסיקו מסוף יוני ועד תחילת יולי 1918. ב-11 בנובמבר חתמה גרמניה על שביתת הנשק שסיימה את הלחימה באירופה; אלבמה המשיכה לאמן טירונים ימיים, אם כי ברמת אינטנסיביות מופחתת. היא השתתפה בתמרוני הצי בפברואר ובמרץ 1919 באיי הודו המערבית לפני שחזרה לפילדלפיה באפריל לתיקונים. לאחר מכן יצא שייט אימון קיץ לצוערים מהאקדמיה הימית של ארצות הברית; אלבמה עזבה את פילדלפיה ב-28 במאי לכיוון אנאפוליס, לשם הגיעה למחרת. לאחר שלקחה על עצמה קבוצה של 184 צוערים, היא יצאה מאנאפוליס ב-9 ביוני. היא שייטה לאיי הודו המערבית ועבר דרך תעלת פנמה ובחזרה. באמצע יולי, האונייה שייטה מול חופי ניו אינגלנד. היא חזרה דרומה באוגוסט לתמרונים, ובסוף החודש החזירה את הצוערים לאנאפוליס לפני שעגנה בפילדלפיה.
ניסויי הפצצה
[עריכת קוד מקור | עריכה]_-_NH_924.jpg)
אלבמה הושבתה בפעם האחרונה ב-7 במאי 1920, לאחר שהעבירה את תשעת החודשים קודם לכן ללא פעילות בפילדלפיה. האונייה הועברה למחלקת המלחמה לשימוש כספינת מטרה ב-15 בספטמבר 1921, והיא נמחקה מרשימות הצי. היא הוקצתה לניסויי הפצצה שנערכו על ידי שירות האוויר של צבא ארצות הברית ב-27 בספטמבר 1921, תחת פיקוחו של הגנרל בילי מיטשל. בנוסף לאלבמה, אוניות המערכה הישנות ניו ג'רזי ווירג'יניה היו אמורות להיות מוטבעות בניסויים. השלב הראשון של הניסויים החל ב-23 בספטמבר, וכלל ניסויים עם פצצות כימיות, כולל גז מדמיע וזרחן לבן, כדי להדגים כיצד ניתן להשתמש בנשק כזה כדי להשבית מערכות פיקוד ובקרה ולהרוג אנשים חשופים. באותו לילה, נערך מבחן נוסף עם פצצות במשקל 300 פאונד (136 ק"ג), שמטרתו הייתה לקבוע האם אבוקות יכולות להאיר את המטרה באופן מספק עבור הפצצה מדויקת. השלב השני התרחש למחרת בבוקר, והיה הרבה יותר גדול. בניסויים, שנועדו לדמות תרחיש לחימה, השתתפה החטיבה האווירית הזמנית הראשונה. קבוצה של שמונה מטוסי Royal Aircraft Factory SE5, חמושים בפצצות 25 פאונד (11 ק"ג) התיקפו תחילה; הפצצות וירי המקלעים שלהם נועדו לדמות את פינוי הסיפונים מתותחנים נגד מטוסים לקראת המפציצים הכבדים. ארבעה מפציצי מרטין NBS-1 התקיפו לאחר מכן, עם פצצות 300 פאונד (136 ק"ג) מגובה 1500 רגל (457 מטר). שתיים מהפצצות פגעו בסיפון לכיוון החרטום. לאחר מכן התקיפו שלושה מטוסי NBS-1 נוספים עם פצצות 1100 פאונד (499 ק"ג) חודרות שריון, אם כי אף אחת מהן לא פגעה.
ב-25 בספטמבר 1921 התקיים סבב הניסויים האחרון. שבעה מטוסי NBS-1 נוספים תקפו את האונייה; שלושה נשאו פצצות 1,100 פאונד (499 ק"ג), בעוד שהארבעה האחרים נשאו כל אחד פצצת 2,000 ליברות (910 קילוגרם). אחת הפצצות נחתה קרוב לאונייה בצד השמאלי; השפעת הפיצוץ גרמה לנזק ניכר, ואלבמה החלה לנטות שמאלה. המפציצים השיגו עוד שתי החטאות קרובות עם פצצות, ה-2,000 פאונד ואחריהן פגיעה ישירה ושתי החטאות קרובות עם פצצות ה-1,100 פאונד (499 ק"ג). הפצצה האחרונה, במשקל 2,000 פאונד (907 ק"ג), פגעה באונייה בירכתיה. הפיצוץ שבר את שרשראות העוגן שלה, והאונייה החבוטה החלה להיסחף לעבר השרידים של סן מרקוס ואינדיאנה, שהאחרונה הוטבעה בניסויי הפצצה מוקדמים יותר באותה שנה. האונייה נותרה על פני המים עוד יומיים לפני שטבעה לבסוף במים רדודים ב-27 בספטמבר 1921. מיטשל ניסה להשתמש בהטבעה כהוכחה לדומיננטיות של המפציצים במאמציו להבטיח חיל אוויר עצמאי, אם כי הצי ציין כי האונייה הייתה נייחת, לא מוגנת, בלתי מאוישת, ולא הייתה מוגנת עם תוכנית השריון "הכל או כלום" העדכנית ביותר. שרידי האונייה השקועה נמכרו לגריטה ב-19 במרץ 1924.
