אלסוורת הנטינגטון

אלסוורת הנטינגטון
Ellsworth Huntington
לידה 16 בספטמבר 1876
גיילסברג, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 17 באוקטובר 1947 (בגיל 71)
ניו הייבן, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים
מוסדות אוניברסיטת ייל עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

אלסוורת הנטינגטון (באנגלית: Ellsworth Huntington;‏ 16 בספטמבר 1876 - 17 באוקטובר 1947) היה פרופסור לגאוגרפיה באוניברסיטת ייל בתחילת המאה ה-20. הוא ידוע במחקריו על דטרמיניזם סביבתי/ דטרמיניזם אקלימי, צמיחה כלכלית וגאוגרפיה כלכלית. הוא כיהן כנשיא האגודה האקולוגית של אמריקה בשנת 1917, איגוד הגאוגרפים האמריקאים בשנת 1923 ונשיא מועצת המנהלים של החברה לביודמוגרפיה וביולוגיה חברתית בשנים 1934-1938.

מסעות ראשונים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלסוורת הנטינגטון היה אחד מאותם חוקרי עולם במסעותיהם, הוא היה סטודנט ללימודים קלסיים בגאולוגיה ומדעים אחרים ב Beloit College. הוא יצא למזרח התיכון ולימד במכללת הפרת, בטורקיה (1897-1901) וחזר ולמד באוניברסיטת הרווארד במסצ'וסטס במשך שנתיים.

לאחר מכן הוא ביקר באסיה ב -1903, כאשר הוזמן על ידי מכון קרנגי בוושינגטון לסייע לפרופסור ויליאם מוריס דייוויס מהרווארד בעבודה הגרפית הפיזית של משלחת לטורקסטן בראשותו של רפאל פאמפלי ממאי 1903 עד יולי 1904. בהשראת הנסיעה הזאת כתב את הספרו ״הדופק של אסיה״, שפורסם בשנת 1907. בשנת 1905 הוא הוזמן להצטרף אל רוברט בארט במשלחת שנייה למרכז אסיה. המשלחת התחילה בהודו בפברואר 1905, נסעה דרך קשמיר וההימלאיה. לאחר מכן חזר לארצות הברית דרך סיביר ורוסיה בחודש מאי 1907. המסע הזה היה חשוב משום שבו הצליח לאסוף הרבה נתונים על תכונות גאוגרפיות, שעזרו לו בהמשך בהוכחת התאוריות המאוחרות שלו.[1]

המסע לארץ ישראל

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1909 הוליך הנטינגטון את משלחת ייל לארץ-ישראל. משימתו הייתה לקבוע "צעד אחר צעד את התהליך שבו המבנה הגאולוגי, הצורה הטופוגרפית וטבע האקלים בהווה ובעבר, עיצבו את התקדמות האדם, עיצבו את ההיסטוריה שלו, ובכך מילאו חלק בלתי נפרד בפיתוח מערכת של מחשבה אשר לא יכולה להיווצר בנסיבות פיזיות אחרות."[2]

הוא הסביר את תוצאות מחקרו בספר ״פלסתינה והשינויים שהתחוללו בה״. שיצא בהוצאת בהוטון מיפלין בשנת 1911.[3] ובסדרת מאמרים שהופיעה במגזין Harper ב -1910, שכותרתם: "סירת בד על ים המלח״, ״מעבר לים המלח״, ״מלכת את המדבר״, ו״אל מעבר לארץ של עוג״ .

צילום של הנטינגטון בפטרה, בזמן המסע בארץ של אוניברסיטת ייל, 1911

המוקד העיקרי של המשלחת של הנטינגטון היה ים המלח. כפי שדיווח ב"יומון הבוגרים של ייל "(15 באוקטובר 1909): " פעולות המחקר בים המלח התחילו כדי לבדוק אם גדילים עתיקים [עמודי מלח] קיימים מתחת למים. אך העבודה העיקרית כללה מחקר של עמודי מלח רבים שנמצאים מעל מפלס המים הנוכחי. אלה סיפקו עדויות רבות לכך שהים היה גבוה יותר ממפלס הנוכחי לפני אלפיים או שלושת אלפים שנה. עובדה זו מאשרת את התאוריה שבתקופות המקראיות היו תנאי האקלים של ארץ ישראל טובים יותר ופורייתה של הארץ הרבה יותר מאשר עכשיו. "

לאחר שבדק את ים המלח במשך חודש ימים, בילה הנטינגטון שלושה חודשים בארץ ישראל ובסביבתה הקרובה, כולל מישור החוף, אדום, מואב, גלעד, בשן, דמשק, פלמירה, המדבר הסורי, הרי הלבנון וחופי סוריה. אחר כך חזר דרך השומרון והגליל לירושלים "כדי לראות את יהודה בבגדי הקיץ היבש של הצמחייה המתה, לא רק בשמלת האביב הירוקה".[4]

קריירה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
א. הנטינגטון, עומד במיל ספרינג קליפורניה, בזמן בדיקת טבעות עצי הסקוויה כעדויות לשינויי האקלים. 1911

אוניברסיטת ייל שכרה את הנטינגטון כפרופסור חבר. אבל אפילו בה היה חוסר רצון באותה העת, להקים מחלקת לגאוגרפיה עצמאית. במקום זאת הקימה האוניברסיטה מגמה בתוך המחלקה לגאולוגיה שלימדה קורסים בגאוגרפיה ואנתרופולוגיה.

ייל העניקה להנטינגטון את הדוקטורט שלו. בשנת 1909, אך היא סירבה להעניק לו תואר פרופסור מלא בשנת 1914. הוא עזב את המוסד בשנה שלאחר מכן. הביוגרף של הנטינגטון ג 'פרי מרטין מרמז כי הסיבה לעזיבה זו אולי הייתה פשוט עניין של תקציב. אבל ראש המחלקה לגאולוגיה, שבמסגרתה נלמדה הגאוגרפיה, כאשר הכחיש זאת וכתב שלהנטינגטון ״יש ברק, אבל הוא בהחלט לא בוגר...ויש לו הערכה עצמית מופרזת". למזלו של הנטינגטון היו לו קשרים באוניברסיטת ייל, והוא קיבל ב 1919 מינוי חדש בתואר ״עמית מחקר״ והוא נשאר בתואר זה במשך 30 שנה.[5]

כאמור הנטינגטון הפך לעמית מחקר באוניברסיטה והתרכז במחקר ובכתיבה. הפרסומים המוקדמים שלו נבעו ממסעותיו הקודמים באסיה, והתרכזו בהשפעת האקלים על הציוויליזציה. במילים אחרות, כיצד השפיע האקלים על הצמחים התרבותיים, על החומרים שמהם בנויים הבתים, על סוג החיות המבויתות שניתן לגדל, וכן הלאה.[6]

במהלך הקריירה הכללית שלו הוא כתב עשרים ושמונה ספרים, ופרסם למעלה ממאתיים ארבעים מאמרים.

התאוריה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מפת צפיפות האוכלוסייה בעולם, הוכנה על ידי הנטינגטון כחלק מסדרת הרצאותיו על התפתחות האנושות, באוניברסיטת ייל, בשנת 1918. המפה הייתה דרושה להוכחת התאוריה הדטרמניסטית שלו.

בשנות ה-20 וה-30, הדטרמיניזם הסביבתי הייתה הפרדיגמה השלטת של מחקרים גאוגרפיים בארצות הברית. התאורטיקנים המובילים שלה היו אלסוורת הנטינגטון והלן סמפל. הלן סמפל, הייתה החוקרת המרשימה יותר מבין השניים. טיעוניו של הנטינגטון היו לעיתים קרובות מחוספסים, והתזה המרכזית שלו לא הייתה כשרה. אם הייתה לו השפעה רבה יותר, הדבר נבע בעיקר בזכות הקשרים שלו באוניברסיטת ייל, כמו גם המגדר הגברי.

התאוריה המפורסמת ביותר של אלסוורת הנטינגטון היא זו שבה הוא מציין את השלכות האקלים על האדם, וכיצד הוא מאמין שהאקלים קבע הישגים אנושיים במהלך ההיסטוריה. ציוויליזציה מבחינתו, יכולה לשגשג רק במקום שהאקלים מאפשר זאת.

אלסוורת הנטינגטון כתב על נושאים רבים החל בסביבה הגלובלית ועד לגאוגרפיה הכלכלית של ארץ ישראל. אבל הוא חזר שוב ושוב לתאוריה המרכזית שלו: הרעיון ש"אנרגיה אקלימית " קבעה הישגים אנושיים. הציוויליזציה, לדעתו, יכולה לשגשג רק כאשר יש לה תנאים מיוחדים שנובעים מהאקלים.[7]

לדעתו, הסביבה האידיאלית היא האקלים הממוזג: חופשי מקיצוניות של חום או קור, אך מבורך בניגוד עונתי מרענן בין החורף לקיץ. כמות המשקעים אמורה להתפזר לאורך כל השנה, כאשר עונות יבשות ממושכות פוגעות הן בבריאות האדם והן את בחדות מוחו. לעומת זאת, תחלופות קצרות טווח, בין מזג אוויר רטוב ויבש, נחשבו ככוח חיובי, מרענן את הנפש והרוח.

הנטינגטון תרגם תנאים נוחים אלה למספרים ולאחר מכן מיפה אותם ברחבי העולם. הוא הגיע למסקנה כי אנרגיה אקלימית הגיעה לשיאה במערב אירופה ובצפון-מזרח אמריקה. הנטינגטון בשלב הבא השווה את המפה האקלימית למפת "רמת הציוויליזציה". ושתי המפות היו מתואמות יפה, כביכול מאששות את התזה.

אף על פי שהמפה לא הייתה מדויקת לחלוטין, בחלקים מסוימים של העולם, עם אנרגיה אקלימית גבוהה, כגון פטגוניה כמעט אין ציוויליזציה, ואזורים אחרים עם אנרגיה אקלימית נמוכה, כגון צפון הודו הגיעה לצפיפות אוכלוסייה גבוהה. המפה הייתה תמיד חלק מהוכחת התאוריה שלו .

גרפים של התפתחות כדור הארץ: התקופות הגאולוגיות, גובה היבשות, עולם החי, השתנות האקלים. הוכנו להרצאות של הנטינגטון באוניברסיטת ייל, 1918.

התאוריה של הנטינגטון גם מכניסה לתוכה את נושא הגזעים האנושיים. הוא האמין שאזור לא יגדל באוכלוסייתו עד שיגיעו אליו האנשים הנכונים, שיוכלו לפתח ולהתקיים באותו אזור. במילים אחרות, הוא גם תיאר כי הגזע חשוב להתפתחות אזורית. בספרו "דופק ההתקדמות" הוא אמר, היהודים הם ככל הנראה הגדולים מכל הגזעים. האם מישהו אחר יצר בעקביות שרשרת אינסופית כמעט של אנשים גדולים במשך שלושה או ארבעת אלפים שנה? האם מישהו אחר הפיק כל כך הרבה אנשים גדולים ביחס למספר שלו? אין ספק, אלא אם כן אלה הסינים, ששמרו בעקביות על עמדה תרבותית בולטת אלפי שנים״[8]

אין פלא כי הנטינגטון משתמש בטיעונים גזעיים כאלה, כי בנוסף לתאוריה הדטרמניסטית שלו, הוא היה חסיד גדול של התורה האאוגנית שעסקה בגנטיקה ודמוגרפיה, שמרעיונותיה מאירופה, הושפעה גם התנועה הנאצית. הנטינגטון נבחר להיות נשיא מועצת המנהלים את האגודה לאאוגניקה האמריקאית שהוקמה ב־1921 ועסקה בקידום פיקוח על הילודה, דיון ציבורי על בעיות גנטיות. כנשיא שירת בשנים הקריטיות של 38–1934.

ביקורת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אף על פי שתאוריות סביבתיות וגזעניות שלטו בשיח אקדמי רב בשנות העשרים של המאה העשרים, הן היו מתריסות יותר ויותר, והן הוקעו כמייצגות דעות קדומות ורדוקציוניות. אחת הביקורות הבולטות ביותר הגיעה מפרנץ בועז, מלומד יליד גרמניה, שעבר מפיזיקה לגאוגרפיה לאחר שקיבל את הדוקטורט שלו.

המחקר של בועז בוצע על תכונות הסביבה של האינואיט שחיו על האי באפין (קנדה). בעקבות מחקרו, בועז עבר טרנספורמציה אינטלקטואלית. הוא נוכח כי צריך להבין את התרבות במונחים שלה, ולא במונחים של הטבע. הוא הבין כי שאנשי השבט האינואיט אינם נחותים מבחינה אינטלקטואלית מאחרים. כגאוגרף בגרמניה, הוא נואש מהלאומנות הגוברת והאנטישמיות בארצו, ונסע לארצות הברית לקראת סוף המאה. הוא גם שינה את הדיסציפלינות שחקר בהם שוב - תוך כדי ביסוס של תחום האנתרופולוגיה התרבותית האמריקנית. האנתרופולוגיה שלו, מבוססת על רלטיוויזם תרבותי ופרטיקולריזם, הייתה למעשה תגובה ישירה לגאוגרפיה של הנטינגטון. בשנות הארבעים של המאה העשרים, הכיוון האינטלקטואלי של האקדמיה פנה בהחלטיות לטובתו של בועז. ככל שהאנתרופולוגיה התרבותית התרחבה בארצות הברית, החלה הגאוגרפיה האנושית להתכווץ.[9]

אין ספק שדטרמיניזם סביבתי נתקל במכשולים אחרים. כאשר הדגישו הנטינגטון וגאוגרפים בעלי דעות דומות את המגבלות שהטיל הטבע, אילוצים שנראו לא רלוונטיים בעידן הטכנולוגי שלאחר מלחמת העולם השנייה.

מיזוג אוויר לבדו נראה בעיני רבים כפתרון להרחיק את העומס המוטל על ידי אקלים. כל החברות האנושיות יכלו להשיג התפתחות כלכלית וחברתית, הכריזה החשיבה החדשה, אילו רק יכלו לאמץ את המדיניות הנכונה ולצבור הון הולם.

גאוגרפים אקדמיים הגיבו לסביבה האינטלקטואלית המשתנה הזאת, אך לא תמיד בצורה יעילה. הגאוגרפיה בכללותה השליכה את הדטרמיניזם הפיזי באופן יסודי, עד שכל מחקר שרמז על הדוקטרינה הזאת נחשב לחטא אינטלקטואלי.[9]

פרסומים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • (The Pulse of Asia: A Journey in Central Asia Illustrating the Geographic Basis of History (1907
  • (Palestine and Its Transformation (1911
  • "Changes of Climate and History," American Historical Review Vol. 19, No. 2 (Jan., 1913), pp. 213–232 in JSTOR
  • (The Climatic Factor (1914
  • (Civilization and Climate (1915, rev. ed. 1924
  • "Climatic Change and Agricultural Exhaustion as Elements in the Fall of Rome," Quarterly Journal of Economics Vol. 31, No. 2 (Feb., 1917), pp. 173–208 in JSTOR
  • (The Red Man's Continent: A Chronicle of Aboriginal America (1919
  • (World-power and Evolution (1919
  • (Climatic Changes with Stephen Sargent Visher (1922
  • The Character Of Races (1924) ISBN 0-405-09955-X
  • (West of the Pacific (1925
  • (Human Habitat (1927
  • "Agricultural Productivity and Pressure of Population," Annals of the American Academy of Political and Social Science Vol. 198, Present International Tensions (Jul., 1938), pp. 73–92 in JSTOR
  • (Principles of Human Geography (with S. W. Cushing, 5th ed. 1940
  • "The Geography of Human Productivity," Annals of the Association of American Geographers Vol. 33, No. 1 (Mar., 1943), pp. 1–31 in JSTOR
  • Mainsprings of Civilization( (1945

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אלסוורת הנטינגטון בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ Spate, O. H. K. "Ellsworth Huntington: A Geographical Giant: Review," Geographical Journal Vol. 140, No. 1 (Feb., 1974), pp. 117–119
  2. ^ מסמכים מארכיון של הנטינגטון
  3. ^ ראו גם ספרו של הנטינגטון על ארץ ישראל
  4. ^ ציטוט מתוך הטקסטים בארכיון של הניטינגטון באוניברסיטת ייל. בארכיון תמונות, צילומים, מחברות שדה ורשימות שלו
  5. ^ Geoffrey J. Martin, Ellsworth Huntington: His Life and Thought (Hamden, CT: Archon Books, 1973
  6. ^ Martin, G. J. Ellsworth Huntington: His Life and Thought (1973)
  7. ^ חקר שינויים אקלימיים הביאו אותו להתעניין גם בטבעות עצי הסקוויה שבפארק ילוסטון, ראה: The Secret of the Big Trees: Yosemite Sequoia and General Grant National Parks (1921) by Ellsworth Huntington
  8. ^ Huntington, E., 1926, The Pulse of Progress, New York, pp174
  9. ^ 1 2 Martin W. Lewis, דטרמיניזם סביבתי, הנטינגטון ושקיעת הגאוגרפיה, ‏10 פברואר 2011