שירותים באפרוואסי גהאט | |||||||
אתר מורשת עולמית | |||||||
---|---|---|---|---|---|---|---|
| |||||||
מידע כללי | |||||||
סוג | קומפלקס מבנים | ||||||
מיקום | Port Louis District | ||||||
מדינה | מאוריציוס | ||||||
מידות | |||||||
שטח | 0.164 הקטאר | ||||||
קואורדינטות | 20°09′31″S 57°30′11″E / 20.158611°S 57.503056°E | ||||||
מפת אפרוואסי גהאט | |||||||
אפרוואסי גהאט (Aapravasi Ghat) הוא קבוצת בניינים בפור לואי, בירת מאוריציוס, אשר נותרה ממספר מבנים, אשר שימשו כמחנה מעבר של עובדי כפיים בשכר נמוך שמוצאם מדרום מזרח אסיה והודו, ואשר כונו קולים. מהגרים אלה הגיעו לאי בין 1834 ל-1920 ושוכנו במחנה המעבר עד ששובצו לעבודה, בעיקר במטעי קנה הסוכר, ובמשך תקופה זו עברו דרכו כ-450,000 איש. המבנה הניצב בנמל פור לואי, הוכרז בשנת 2006 כאתר מורשת עולמית.
ב-1833 עבר חוק ביטול העבדות בפרלמנט הבריטי ואושרר על ידי ויליאם הרביעי, מלך בריטניה ב-29 באוגוסט 1833. החוק נכנס לתוקף שנה אחר-כך וחל בכל רחבי האימפריה הבריטית, וגם במאוריציוס שהייתה חלק ממנה. החקלאות באי שהתבססה על גידול קנה סוכר הייתה תלויה לחלוטין בעבדים, ומשום כך הוחלט לעכב את מועד תחולת החוק באי בחצי שנה נוספת, והעבדות בוטלה במאוריציוס רק ב-1835.
כשעבר חוק ביטול העבדות בפרלמנט הבריטי ב-1833 נעשה ניסיון להבטיח מקור רצוף של כוח אדם זול, המסוגל להתאקלם במהירות במקום חדש, לעבודה האינטנסיבית במטעי קנה הסוכר במאוריציוס, והודו היוותה את המקור העיקרי לאספקת הקולים. לפועלים הוצע חוזה שהבטיח בתמורה לעבודה של 10 שנים במטעים, שכר, מגורים ותשלום הנסיעה חזרה לארצם. בפועל הייתה זו עבדות בשם אחר - היחס לעובדים היה נוקשה, תנאי העבודה והמגורים היו קשים, השכר היה נמוך ושעות העבודה היו ארוכות. עובדים שניסו לברוח נענשו במאסר ורבים מבעלי האחוזות נהגו להכות את עובדיהם.
נראה כי בשלב הראשון, בין 1834 ל-1849, לא היה באי מחנה קליטה אחד, ולפחות חמישה מבנים בסביבת הנמל שימשו לקליטת המהגרים. אחד מחמישה מבנים אלה היה בניין אשר הוקם למטרה זו ב-1840 ומאוחר יותר היה לבית חולים לחולי אבעבועות שחורות. מיקומו של מבנה זה אינו ידוע. עוד ידוע כי "מבנה אבן ישן" נוסף שימש לקליטת מהגרי העבודה, וזה מזוהה כחלק מבית החולים הצבאי שנבנה באי בשנות הארבעים של המאה ה-18.
בשנת 1849 נבחר מבנה שנבנה בתקופת השלטון הצרפתי באי ולפני 1775, כמחנה הקליטה העיקרי של מהגרי העבודה. סביב מבנה זה קמו לפי התוכנית האדריכלית, שלא ברור אם אכן יצאה לפועל, שישה מבנים נוספים שניצבו סביב חצר. המתחם היה צמוד לגרם ובו 14 מדרגות אשר הובילו אל רציפי הנמל, דרכן עלו כל מהגרי העבודה אל המחנה ואל חייהם החדשים. על כן נחשבות המדרגות כסמל לכניסת המהגרים אל האי וכסמל השיטה כולה. המתחם לא יכול היה להעניק מענה להיקף המהגרים שדרו בו ואשר מנו אלף איש בכל זמן נתון, ובשנות החמישים של המאה ה-19 הוא הורחב. ב-1857 כבר נוצל כל שטח המתחם, ואדמה נוספת נרכשה לשם הקמת מבנים חדשים אשר הושלמו עד 1859.
ברבע האחרון של המאה ה-19 החל היקף תנועת מהגרי העבודה לצנוח וההגירה נפסקה סופית ב-1923. המבנים נוצלו לצרכים אחרים, וחלקם נהרסו בשנות השבעים של המאה ה-20 כדי לפנות מקום לתחנת אוטובוסים. אחרים נהרסו בעשור שלאחר מכן כדי לאפשר את סלילתו של כביש דו-מסלולי (M2) או כדי "לנקות" את האזור. רק ב-1987 הוכרז המקום כאתר לשימור, ושמו שונה מ"תחנת ההגירה" (Immigration Depot) לשם הנוכחי שמשמעו המילולית בהינדי הוא "נקודת מפגש" ובהשאלה "חוף ההגירה" או "תחנת ההגירה". אולם כל שנותר מהמחנה ההיסטורי היה משרד השומר, המרפאה, המדרגות לרציף, ושרידים של חלק מיתר המבנים, וכל אלה משתרעים על שטח כולל של 1,640 מ"ר. בשנת 2001 הוקמה קרן שהופקדה על שימור וחקירת האתר וב-2006 הוא היה לאתר מורשת עולמית.
אתרי מורשת עולמית במאוריציוס | |
---|---|
|