בלגיה במלחמת העולם הראשונה
.svg) | |
| צד בעימות | חלק ממדינות ההסכמה |
|---|---|
| תאריך כניסה לעימות | 4 באוגוסט 1914 |
| העילה למלחמה | פלישת הקיסרות הגרמנית |
| תאריך סיום העימות | 11 בנובמבר 1918 |
| אירועי הסיום | שביתת הנשק |
| ראש המדינה בפועל | אלברט הראשון, מלך הבלגים |
| נתוני המדינה | |
| אוכלוסייה | 7.5 מיליון |
| נתוני הצבא | |
| צבא בלגיה | 267,000 חיילים ומתנדבים |
| תוצאות המלחמה | |
| אבדות בנפש |
54,000 נפגעים מתוכם 14,000 הרוגים |
| אבדות בציוד | חורבן ברוב חלקי הממלכה |
| אבדות בשטח | כיבוש כמעט מלא |
  | |
בלגיה הייתה המדינה הראשונה שנכבשה על ידי הקיסרות הגרמנית במלחמת העולם הראשונה והפכה לשדה קרב עקוב מדם בחזית המערבית. ערב המלחמה הייתה בלגיה מדינה נייטרלית, אך היא עמדה בדרכה של גרמניה למתקפה בצרפת, ועל כן נכבשה בסערה, דבר שגרם לכניסתה של בריטניה, אשר ערבה לריבונות בלגיה, למלחמה. עמידתה העיקשת של בלגיה הצליחה לבלום את תנופת ההתקפה הגרמנית והעניקה לצרפת ובריטניה את הזמן שנדרש להתארגנות לשם מניעת כיבוש צרפת. הכיבוש הגרמני היה אכזרי וזכה לכינוי "אונס בלגיה"[1], כמיליון פליטים בלגים נמלטו להולנד. בית המלוכה הבלגי ובפרט אלברט הראשון, מלך הבלגים, שפיקד על צבא בלגיה, התגלה בתקופת המלחמה כסמל לאומי מאחד, נוסך תקווה וגאווה לאומית. בנוסף לכיבוש בלגיה, התקיימו קרבות בין כוחות בלגיים לגרמניים במזרח קונגו הבלגית ורואנדה שבאפריקה.
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערב מלחמת העולם הראשונה הייתה בלגיה ממלכה קטנה (אוכלוסייתה מנתה 7.5 מיליון נפש ב-1914[2]) בעלת כלכלה מפותחת המבוססת על תעשייה ומסחר. באופן מסורתי נטתה הסימפתיה העממית של הפלמים לגרמניה והסימפתיה העממית של הוולונים, דוברי הצרפתית – לצרפת. בית המלוכה הבלגי היה נצר לבית סקסה-קובורג-גותה, המקורב לוילהלם השני, קיסר גרמניה. אולם הנייטרליות הפכה לקו מרכזי באופייה של הממלכה ולמקור עוצמה כלכלית ומדינית. בלגיה לא הייתה שותפה למערך הבריתות של מאזן הכוחות שקדם למלחמה, אולם במסגרת הסכם לונדון (1839) ערבה בריטניה לריבונותה של בלגיה, לשלמותה ולנייטרליות שלה. עקב תפיסה זו היה צבאה של בלגיה קטן וסמלי. הוא הורכב מ-43,000 חיילים סדירים, רובם בשש חטיבות חי"ר וכמה מאות פרשים ואנשי ארטילריה והנדסה ו-115,000 אנשי מילואים[2]. מפקד הצבא היה המלך.
לאחר מלחמת צרפת–פרוסיה (1870–1871) ביצרה צרפת את גבולה עם גרמניה. עקב כך גובשה בגרמניה בסודיות תוכנית שליפן, שעיקרה איגוף קו הביצורים בגבול צרפת באמצעות מעבר דרך שטחן של הולנד ובלגיה. מאוחר יותר, הוסרה הולנד מהתוכנית על ידי רמטכ"ל הצבא הגרמני, הלמוט פון מולטקה הצעיר. לאחר ההתנקשות בפרנץ פרדיננד, ארכידוכס אוסטריה, בקיץ 1914, התחייבה גרמניה לסייע לאימפריה האוסטרו-הונגרית במלחמתה נגד הברית הרוסית-צרפתית, וזאת על ידי הנחתת מכת-בזק על צרפת וסיום הלוחמה בחזית המערבית לפני שתפנה לטפל בחזיתה המזרחית מול רוסיה.
ב-2 באוגוסט הגיש השגריר הגרמני בבריסל מסמך לשר החוץ שלה, לפיו "נודע" לממשלת גרמניה שצרפת מתכננת מתקפה על גרמניה, שתתבצע על ידי מעבר דרך שטחה של בלגיה. גרמניה חוששת, כך כתב, שבלגיה, למרות רצונה הטוב, לא תוכל להתנגד להפרה זו של ריבונותה. לפיכך פנה השגריר בבקשה מ"אחיינו" (המלך הבלגי), לאפשר לכוחות גרמניה מעבר חופשי דרך שטח בלגיה על מנת לגונן עליה מפני התוקפנות הצרפתית. תגובתה של ממשלת בלגיה הייתה סירוב מוחלט, תוך ציון העובדה שהיא סמוכה ובטוחה שבריטניה תקיים את הבטחתה מ-1839 להגן על ריבונות בלגיה. "בלגיה," אמר המלך אלברט, "היא אומה, לא דרך". במקביל גויס כוח של 117,000 חיילים ו-67,000 מתנדבים שהוצבו בקו הבלימה וההתבצרות בלייז', נאמור ואנטוורפן[2].
פלישת גרמניה לבלגיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – הפלישה הגרמנית לבלגיה
ב-4 באוגוסט חצו שבע ארמיות גרמניות בפיקודו של אלכסנדר פון קלוק את גבול בלגיה והתקדמו במהירות לכיוון הנהר מז במגמה להגיע לפריז. במקביל הכניסה גם צרפת כוחות לבלגיה דרך גבולה עם הממלכה, אך משום שתוכניתה הצבאית של צרפת, תוכנית 17, הניחה שהגרמנים יכבדו את הנייטרליות של בלגיה, הם ריכזו את כוחותיהם המובחרים בחזית אלזס-לורן, ולא בגבול הבלגי. בין התאריכים 14 באוגוסט – 24 באוגוסט התקיימה בגבול צרפת-בלגיה סדרת קרבות בלימה שנודעה כמערכה על הגבולות. הפלישה הגרמנית הביאה באופן אוטומטי להכרזת מלחמה בריטית על גרמניה. הזעזוע מההפרה הגרמנית הברוטלית של הנייטרליות הבלגית השלווה סייעה בידי בריטניה לגייס כוח מוסרי ונלהב למלחמה בגרמניה באימפריה הבריטית ומאוחר יותר בארצות הברית.
קרב לייז'
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – קרב לייז'
.jpg)
העיר לייז' הוקפה בשנות ה-80 של המאה ה-19 בשרשרת של 12 מבצרים סביב העיר. כאשר הגיעו הכוחות הגרמניים לשערי לייז' ב-5 באוגוסט הם מצאו עיר מבוצרת ומוגנת על ידי 30,000 חיילים, תחת פיקודו של הגנרל ז'ראר למאן. מולם שלחו הגרמנים כוח התקפה בן 100,000 איש, אשר חיסל את ההגנה לאחר קרב בן חמישה ימים והפצצות בלתי פוסקות בתותחי הוביצר. כניעתם הסופית של הכוחות הבלגיים באה לאחר פגיעה ישירה בתעלות המגן מתחת למבצר המרכזי, שהביאה, בשל תכנון לקוי של מערכת האוורור, לפיצוץ אדיר. במהלך הקרב בוצעה אחת מהפצצות האוויר הראשונות בהיסטוריה, תוך שימוש גרמני בצפלין[3][4].
אף כי קרב המגן נמשך זמן קצר מן המתוכנן, הוא הצליח לעכב את המשך הפלישה הגרמנית ב-12 יום, ובכך נתן שהות למדינות ההסכמה להתארגן מחדש בחזית המערבית, וייתכן כי מנע את כיבוש צרפת. ב-7 באוגוסט העניקה ממשלת צרפת לעיר את הצלב הגדול של אות לגיון הכבוד הצרפתי ובכך, כדברי ברברה טוכמן, "הביעה משהו מהערצתו הנדהמת של העולם למראה הלוחמה הבלגית"[5].
נפילת בריסל
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר נפילת לייז' הצבא הגרמני החל להתקדם בשטחי בלגיה אל מול אזרחים בלגים שעשו מאמצים רבים לעכב ולשבש את תנועת הצבא. הם חיבלו בקווי טלפון וטלגרף, חסמו דרכים ואף ירו בחיילים ובקצינים גרמניים. התגובה הגרמנית הייתה אכזרית ומיידית. חוות וכפרים הועלו באש ואזרחים הוצאו להורג באופן מיידי, בהם אנשי כמורה רבים ונכבדים אחרים[6].
ב-20 באוגוסט בצהריים נכנס הצבא הגרמני לבריסל במצעד ניצחון בראשות אלכסנדר פון קלוק. לאחר גדודי אולאנים (פרשים נושאי רומחים וחרבות) שעל רומחיהם מתנוססים דגלונים בצבאי שחור-לבן, צעדו מאות-אלפי חיילים במדי שדה אפורים, נעו תותחי המצור הענקיים שפיצחו את מבצרי לייז' ולצידם קצינים במדי שרד רכובים על סוסים, מעשנים בזלזול ובעיני חלקם נעוץ מונוקל. בקרב הציבור הבלגי שאולץ לצפות במצעד הילכו מרגלים ואנשי שיטור נעו באמצעות אופנועים ודיכאו ניסיונות מחאה. המצעד צעד דרך הבירה הבלגית במשך 24 שעות רצופות. במקביל, בברלין צלצלו פעמוני הכנסיות והציבור יצא לחגוג ברחובות[7].
המצור על אנטוורפן
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – המצור על אנטוורפן
לאחר הנסיגה מלייז' התבצרו הבלגים בנאמור, שנפלה לידי הגרמנים ב-24 באוגוסט. ב-20 באוגוסט הנחה המלך אלברט הראשון לצבא לסגת ל"מעוז של אנטוורפן", להחזיק מעמד ולהמתין לכוחות באירופה האמונים על שמירת הנייטרליות שלה. אוסף הביצורים ועמדות ההגנה סביב אנטוורפן נחשב ל"מעוז לאומי" (בצרפתית: Réduit national) ולבלתי חדיר למתקפת קרקע קונבנציונלית. ה"מעוז של אנטוורפן" הורכב מטבעת חיצונית ופנימית סביב מבצרי העיר של המאה ה-19 ועמדות הגנה מבוצרות במרחק של מספר קילומטרים זה מזה, שנבנו להגנת הנמל החיוני של אנטוורפן.
רוב המבצרים של אנטוורפן היו מיושנים וחסרים בעוצמת אש. הצבא הגרמני החל לתקוף את אנטוורפן בארטילריה ב-28 באוגוסט. נתיבי ההימלטות מהעיר נחסמו, כך שאנטוורפן כותרה. בסדרת מתקפות גרמנית בין 1 באוקטובר לבין 4 באוקטובר נפלו המבצרים מהטבעת החיצונית בזה אחר זה. החיילים הבלגים סבלו מעייפות ומחוסר מורל בעקבות איבוד שטחים רבים. ב-5 באוקטובר הצליח הצבא הגרמני לפרוץ את ההגנות הבלגיות בליר, 20 ק"מ דרומית-מזרחית לאנטוורפן ולהתקדם הלאה לדנדרמונדה, שם ניסה לצלוח את נהר הסכלדה. "תנועת המלקחיים" של הצבא הגרמני איימה לחסום את נתיב הנסיגה המערבי של הצבא הבלגי מאנטוורפן כשנתיבי המילוט ממזרח ומדרום נחסמו על ידי הכוחות הגרמניים, ומצפון היה נתיב המילוט חסום על ידי הגבול הבלגי-הולנדי הסגור. ההולנדים לא הציעו כל עזרה צבאית כיוון שהעדיפו לשמור על נייטרליות ולא להיגרר לסכסוך.
הצבא הבלגי נסוג ב-6 באוקטובר ואנטוורפן נותרה להגנת חיל משמר מקומי בלבד. רבים מכוחות אלה ננטשו על ידי קציניהם, וחיילים רבים ערקו והרסו את כלי הנשק והתחמושת שלהם. ב-9 באוקטובר נפלה העיר ונכנעה. אנטוורפן נשארה כבושה בידי הגרמנים עד 1918[8]. כוחות צבא בלגיה נעו לכיוון נהר האיזר, במטרה לחבור לכוחות חיל המשלוח הבריטי.
קרב האלן
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – קרב האלן
בשולי המתקפה המרכזית, ב-12 באוגוסט השיגו הבלגים ניצחון מורלי מוגבל ליד הכפר הפלמי האלן. שם נבלמה התקדמות חיל הפרשים הגרמני על ידי חיל פרשים בלגי. היה זה אחד המקרים היחידים בהם פלישת הגרמנים לבלגיה נבלמה בקרב שדה. הקרב, שהחל כקרב פרשים מימים עברו, תוך שימוש בחרבות ורומחי פרשים, הוכרע כאשר המצביא הבלגי לאון דה ויטה הורה לחייליו לרדת מסוסיהם ולהילחם על הקרקע בעזרת המקלעים שלהם. לאחר הקרב נותרו בשטח קסדות גרמנים רבות ועל כן הוא מכונה בבלגיה "קרב הקסדות הכסופות"[9].
בלימת הפלישה
[עריכת קוד מקור | עריכה]העמידה הבלגית העיקשת הצליחה לבלום את הפלישה הגרמנית, שאיבדה מעוצמתה וממהירותה. בעוד הגרמנים תכננו להגיע לפריז תוך ימים ספורים, הם מצאו עצמם בסתיו עדיין בבלגיה. העמידה הבלגית העניקה לצרפתים ולבריטים זמן לארגן חיל משלוח ומתקפת נגד. בין ה-5 ל-12 בספטמבר התחולל הקרב הראשון על המארן, שנודע גם בשם "הנס על המארן", ובו נבלמה התקדמות המהירה של הצבא הגרמני אל צרפת. לאחר הקרב החל "המרוץ אל הים" בו נעו צבאות גרמניה ומדינות ההסכמה במהירות לכיוון צפון-מערב בעודם מנסים לשפר עמדות לכיוון גבול צרפת. במהלך "המרוץ", ב-16 באוקטובר חברו כוחות צבא בלגיה לכוחות הצרפתיים והבריטיים בקרב איזר. קו הגבול שנקבע שבוע לאחר מכן בקרב איפר הראשון (הוא קו מלחמת החפירות הסטטית ששררה בארבע השנים שלאחר מכן), היווה את גבול פינתה של בלגיה שנותרה בלתי-כבושה.
המלך הורה לראש הממשלה לסגת עם ממשלתו לנמל לה הבר הצרפתי, בעוד הוא וצבאו נושאים בנטל שחרור ארצם יחד עם כוחות מדינות ההסכמה באותה פינה חופשית של בלגיה.
בשנת 1915 הוקם חיל המשלוח הבלגי ברוסיה.
הכיבוש הגרמני
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הכיבוש, אף כי לא היה אכזרי כמו כיבוש גרמניה הנאצית, היה כוחני ואכזרי במיוחד. הגרמנים, שנבלמו על המארן, החלו ליצור קו ביצורים עמוק (קו הינדנבורג), שכלל מבצרים שנוצרו מביצור חוות הרוסות וכפרים נטושים והקמת מתרסים ועמדות פלדה ובטון בשטחי בלגיה. האזור פונה מתושביו, וחלק מהם גויסו לעבודת כפייה בהקמת קו הביצורים. כוחות הכיבוש החרימו תוצרת חקלאית לשימוש הצבא והנהיגו מדיניות של קיצוב מזון לאוכלוסייה הבלגית הכבושה. בלגיה הייתה תלויה ביבוא סחורות, אך המצור הימי שהטילו הבריטים על הים הצפוני, שנועד למנוע אספקה מגרמניה, פגע גם ביבוא הבלגי ויצר מחסור כבד. כלפי כפרים וערים שאוכלוסייתם גילתה התנגדות ננקטו צעדי ענישה, בהם שריפת מבנים ומאסר אזרחים. ידועה במיוחד שריפת הספרייה של אוניברסיטת לוון שעוררה קול זעקה ברחבי העולם כנגד פשעי המלחמה של הצבא הגרמני. אקדמאים אנגלים וצרפתים קראו לעמיתיהם הגרמנים להרחיק את עצמם מהמיליטריזם הפרוסי ומהאימפריאליזם הגרמני ונענו במנשר התשעים ושלושה שהצדיק את צעדי הצבא הגרמני.
הגרמנים ניסו לתקוע טריז בלאומיות הבלגית על ידי עידוד המפלגה הפלמית הלאומית, לה הבטיחו כינון פלנדריה עצמאית בחסות גרמנית. עם זאת, רוב הפלמים הביעו תמיכה במלך אלברט והתנגדו לניסיון הגרמני. קשר זה בין בית המלוכה והעם העניק לבלגים תקווה, אחדות וכוח עמידה[10].
המערכה באפריקה
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – קרב אגם טנגניקה
כחלק מהמערכה במזרח אפריקה במלחמת העולם הראשונה "יוצאה" המלחמה גם למושבות האירופאיות ביבשת אפריקה. אגם טנגניקה שכן בין קונגו הבלגית במערב לבין מזרח אפריקה הגרמנית במזרח. ב-22 באוגוסט 1914 תקפה ספינה גרמנית באגם את ספינת הקיטור הבלגית "אלכסנדר דל קומון" והטביעה אותה, בכך קנו הגרמנים שליטה על האגם. באמצעות שליטתם באגם, תקפו הגרמנים את רודזיה הצפונית הבריטית. הבלגים החזיקו כוחות בחלקו הצפוני של האגם, אך לא הצליחו לחדור למזרח אפריקה הגרמנית מחשש שהספינות הגרמניות יחתכו את קווי האספקה שלהם.
בין ה-22 בדצמבר 1915 לאפריל 1916 התקיימה סדרת קרבות בין ספינות הבריטים והבלגים שנבנו בחשאי, בפיקודו של ג'פרי ספייסר-סימסון, לבין הספינות הגרמניות ששלטו באגם. הספינה הגרמנית "גראף פון גצן", הותקפה ונפגעה על ידי מטוס בלגי. במחצית 1916 הושגה שליטה בלגית-בריטית באגם, שסייעה לבלימת הניסיון הגרמני להשתלט על שטחים במרכז אפריקה. עם תום המלחמה הוענק לספייסר-סימסון צלב המלחמה הבלגי.
ב-18 באפריל 1916 תקפו כוחות בלגיים שיצאו מקונגו הבלגית את מזרח אפריקה הגרמנית, לכדו את קיגלי ועד 6 ביוני שלטו בכל שטחי רואנדה-אורונדי. הבלגים, שנהנו מעדיפות מספרית גדולה וגייסו כ-260,000 סבלים, המשיכו ותקפו דרומה, תוך שהם כובשים את טבורה (Tabora), קיגומה (Kigoma) ואוג'יג'י (Ujiji). כך הם שלטו על כל השטח שבין אלה לבין אגם ויקטוריה. מכאן ואילך המשיכו הבלגים לפעול בתיאום עם הבריטים תחת פיקודו של יאן סמאטס.
סיום המלחמה
[עריכת קוד מקור | עריכה]במתקפת מאה הימים (8 באוגוסט עד ה-11 בנובמבר 1918), שהביאה לסיום המלחמה בניצחון מדינות ההסכמה, שולב צבא בלגיה כולו, תחת דגלו ופיקודו של המלך אלברט הראשון בקרבות ההבקעה של קו הינדנבורג ובשחרור ארצו.
נשיא ארצות הברית, וודרו וילסון, התייחס לסוגיה הבלגית בנקודה מספר 7 ב"ארבע עשרה הנקודות": בלגיה, העולם כולו יסכים, חייבת להיות מפונה ומוחזרת למצבה הקודם, ללא כל ניסיון להגביל את הריבונות ממנה היא נהנית בדומה לכל שאר המדינות החופשיות. אף צעד יחיד אחר לא ישפיע כמו זה כדי להשיב את האמון ההדדי בין האומות בחוקים שהציבו וקבעו לעצמן לניהול יחסיהן האחת עם רעותה. ללא צעד מרפא זה, כל המבנה ומשנה התוקף של החוק הבינלאומי דינו לקיום לקוי לנצח.
בועידת השלום בפריז (1919) היה המלך אלברט נציגה של בלגיה. הוא דרש סיוע בשיקום ממלכתו, אך התנגד לצעדים שישפילו את גרמניה מתוך חשש שהדבר רק יגרום לה לרגשות נקם.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ברברה טוכמן, אוגוסט 1914, (תרגום: שולמית הראבן), תל אביב: הוצאת דביר, 1996.
- מקס הייסטינגס, פורענות: 1914, אירופה יוצאת למלחמה, (תרגום:משה סביליה-שרון),מושב בן שמן:מודן הוצאה לאור, 2014 (הספר בקטלוג ULI)
- R.van Overstraeten (Ed.), The War Diaries of King Albert, published by William Kimber, 1954
- Pawly, R. & Lierneux, P. The Belgian Army in World War I. Men at Arms, 2009. ISBN 978-1-84603-448-0
- Innocent Abroad: Belgium at the Paris Peace Conference of 1919, The University of North Carolina Press, 2011 ISBN 978-0807897201
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- בלגיה במלחמת העולם הראשונה (באנגלית)
- "בלגיה הקטנה והאמיצה", סדרת מאמרים באתר המוקדש למלחמת העולם הראשונה (באנגלית)
- "הלאומיות הבלגית היא יותר מדף נייר" (באנגלית)
ערן סבאג, "חיים של אחרים" על בלגיה במלחמת העולם הראשונה, 1 בינואר 2014
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Zuckerman, Larry (2004). The Rape of Belgium: The Untold Story of World War I. New York: New York University Press. ISBN 978-0-8147-9704-4.
- ^ 1 2 3 World War I: Belgium
- ^ The Battle of Liege, 1914
- ^ המצור על לייז'
- ^ ברברה טוכמן, אוגוסט 1914, הוצאת דביר 1999 עמ' 189
- ^ ברברה טוכמן, אוגוסט 1914, עמ' 263
- ^ ברברה טוכמן, אוגוסט 1914, עמ' 266
- ^ המצור על אנטוורפן
- ^ קרב האלן
- ^ Belgian Royal Family during the War
| מדינות במלחמת העולם הראשונה | ||
|---|---|---|
| מדינות ההסכמה | איטליה • ארצות הברית • בלגיה • האימפריה הבריטית (אוסטרליה • אירלנד • דרום אפריקה • ניו זילנד • קנדה) • יוון • האימפריה היפנית • ליבריה • מונטנגרו • סין • סרביה • פורטוגל • צרפת • רומניה • האימפריה הרוסית • לוקסמבורג | |
| מעצמות המרכז | האימפריה האוסטרו-הונגרית (הונגריה) • בולגריה • הקיסרות הגרמנית • האימפריה העות'מאנית | |
