גוארנרי
גוארנרי (באיטלקית: Guarneri) הוא שמה של משפחת בוני כינורות ידועי-שם מקרמונה שבאיטליה במאות ה-17 וה-18, שמעמדה נחשב שווה-ערך למעמדן של המשפחות אמאטי וסטרדיווארי.
אנדראה גוארנרי (1626 בקירוב - 7 בדצמבר 1698) היה שוליה בסדנה של ניקולו אמאטי מ-1641 עד 1646, וחזר לייצר כינורות לאמאטי בין השנים 1650 עד 1654. הכלים המוקדמים שלו מבוססים בדרך כלל על תבנית ה"גראנד אמאטי", אך חותרים להשיג את התחכום שאפיין את הכלים של אמאטי עצמו. אנדראה גוארנרי ייצר כמה ויולות משובחות, שבאחת מהן ניגן ויליאם פרימרוז.
שניים מבניו של אנדראה הלכו בדרכי אביהם:
- פייטרו ג'ובאני גוארנרי (18 בפברואר 1655 - 26 במרץ 1720), נודע בשם פייטרו דה מנטובה, כדי להבדיל בינו לבין אחיינו, פייטרו גוארנרי. פייטרו ג'ובאני עבד בסדנת אביו מסביבות 1670 עד נישואיו ב-1677. הוא השתקע בשנת 1683 במנטובה, שם עבד הן כנגן והן כבונה כינורות. הכלים שבנה משובחים בדרך כלל מאלה של אביו, אבל הם נדירים, משום שהיה עליו לחלוק את זמנו בין שני עיסוקים. יוזף סיגטי ניגן באחד מכליו.
- בנו הצעיר של אנדראה, ג'וזפה ג'ובאני בטיסטה גוארנרי (25 בנובמבר 1666–1739 או 1740), שנודע בכינוי "פיליוס אנדראה" (בנו של אנדראה) הצטרף לעסק של אביו בקרמונה וירש אותו ב-1698. הוא נחשב לאחד הגדולים בין בוני הכינורות, אף כי נדרש ממנו מאמץ בעמידה בתחרות עם אנטוניו סטרדיווארי, נוכחות שנתנה אותותיה לכל אורך הקריירה שלו. משנת 1715 בקירוב נעזר בבניו, וכנראה גם בקרלו ברגונצי.
ג'וזפה ג'ובאני בטיסטה היה אביהם של עוד שני בוני כלי קשת:
- פייטרו גוארנרי (פייטרו דה ונציה) (14 באפריל 1695 - 7 באפריל 1762), שלא שבע נחת, משום מה, מחייו בקאזה גוארנרי, עזב את קרמונה לצמיתות בשנת 1718, ובסופו של דבר השתקע בוונציה. כאן מיזג את טכניקות קרמונה של אביו עם הטכניקות הוונציאניות, ואפשר שעבד עם דומניקו מונטניאנה וקארלו טונוני. התוויות המקוריות הראשונות שלו מוונציה מופיעות החל ב-1730. הכלים שבנה נדירים ויקרי-ערך לא פחות מאלה של אביו ודודו. באחד מן הצ'לי שלו ניגנה ביאטריס האריסון.
- ברתולומאו ג'וזפה גוארנרי (דל ג'זו), שנודע גם בשם ג'וזף (21 באוגוסט 1698 - 17 באוקטובר 1744), נקרא גדול בוני הכינורות מאז ומעולם. ג'וזפה מכונה "דל ג'זו" משום שבתוויות הכלים שלו משולבות תמיד האותיות I.H.S.(יוטא-אטה-סיגמה) וצלב קתולי. הכלים שבנה נבדלו משמעותית מן המסורת המשפחתית, בסגנון ייחודי לו לבדו. רק סטרדיווארי נחשב לעולה עליו, ויש הרואים בגוארנרי את הראשון בשניים. הכלי החביב על וירטואוז הכינור המפורסם ניקולו פגניני, "איל קאנונה גוארנריוס" היה כינור גוארנרי דל ג'זו משנת 1743. כינור גוארנרי דל ג'זו המכונה "לורד וילטון", שנבנה בשנת 1742, היה בבעלותו של יהודי מנוחין. עוד כנרים בעלי "דל ג'זו" במאה ה-20 היו ארתור גרומיו, יאשה חפץ, אייזק שטרן והנריק שרינג. כינור גוארנרי דל ג'זו משנת 1720 נמצא כיום בידי הכנר הראשי של התזמורת הסימפונית ראשון לציון, אקרט לורנצן, שקיבל אותו בהשאלה מיהודה זיסאפל.[1]
תולדות משפחת גוארנרי מוטלות בספק-מה. מקור אחד לשושלת גוארנרי אומר כי "ייתכן שג'וזפה דל ג'זו ופייטרו דה ונציה היו דודנים ולא אחים, ואפשר שפייטרו דה ונציה היה בנו של פייטרו דה מנטובה".
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של גוארנרי- אופוס, המגזין למוזיקה קלאסית, מתן דגן, על כינורות עתיקים בהשוואה למודרניים (אורכב 15.12.2019 בארכיון Wayback Machine)
- גוארנרי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ תוכניית "קאמרי בצהרי שישי", 15 באוקטובר 2010
