לידה |
4 בפברואר 1933 תל אביב, פלשתינה (א"י) | ||||||
---|---|---|---|---|---|---|---|
פטירה | 27 ביוני 2019 (בגיל 86) | ||||||
מדינה | ישראל | ||||||
מקום קבורה | עינת | ||||||
השכלה | האוניברסיטה העברית בירושלים | ||||||
מפלגה | מפלגת העבודה הישראלית, מפלגת שינוי, התנועה הדמוקרטית לשינוי, המערך, מפא"י | ||||||
סיעה | המערך, העבודה, ד"ש, התנועה לשינוי ויוזמה | ||||||
| |||||||
דוד גולומב (4 בפברואר 1933 – 27 ביוני 2019) היה חבר הכנסת מטעם המערך והתנועה הדמוקרטית לשינוי.
גולומב נולד בתל אביב לאליהו גולומב ולעדה לבית שרת (אחותו של ראש הממשלה השני, משה שרת). למד כלכלה באוניברסיטה העברית בירושלים ועבד ככלכלן בבנק ישראל.
בשנים 1961–1965 היה מנהל המכון למחקר כלכלי של הוועד הפועל של ההסתדרות, והיה אחראי על קביעת תוספת היוקר מצד ההסתדרות[1][2][3].
בשנת 1966 הקים את המרכז לתכנון של חברת העובדים[4]. במקביל לניהול מרכז התכנון הקים בסוף 1967 את מופ"ת, שבמהלך 1968 הייתה לחברה בשותפות עם הממשלה, להשקעה בתעשיות עתירות ידע[5]. בשנת 1969 הציע להקים גוף מרכזי למחקר ותכנון[6] וכשהגוף הוקם הועמד בראשו. אולם בפברואר 1970 התפטר גולומב מהתפקיד[7] והתמנה למנהל החטיבה לתעשיות עתירות מדע וחבר ההנהלה של "כור תעשיות"[8]. במאי 1970 התמנה לראש אגף התכנון של כור וצורף להנהלה המצומצמת של החברה[9]. בשנת 1972 היה ראש האגף לתכנון ופיתוח בהנהלת כור והמליץ להאט את קצב הגידול של הקונצרן, בגלל עלויות האשראי[10] ולהתמקד בביסוס המפעלים הקיימים[11]. בעת הארגון מחדש של כור בשנת 1976 יועד לו התפקיד של ראש אגף הכספים והתכנון[12]. בשנים 1977–1981 בעת היותו חבר כנסת, היה בחופשה מכור. לאחר מכן שב לכור כראש אגף תכנון ופיתוח[13] ובאוקטובר 1982 צורף מחדש להנהלת כור[14].
בשנת 1986 התמנה ליו"ר חברת אליאנס[15] ולשליח של כור בארצות הברית[16]. כשבני גאון הקים את "כור נכסים" מונה גולומב למנכ"לה[17], תפקיד בו כיהן עד נובמבר 1997[18], עת מונה למבקר הפנים של כור[19], עד פרישתו מהקונצרן ב-1998[20].
בשנת 1967 כיהן בוועדה לבחינת הסיבות לגרעון בקואפרטיב דן[21] ובשנת 1976 עמד בראש ועדה לבחינת הגירעונות באגד[22]. בשנת 2002, עת הפכה לחברה, מונה גולומב לדירקטור בדן חברה לתחבורה ציבורית[23].
בשנת 1965 השתלב גולומב בפעילות במפא"י במסגרת קבוצת צעירים של המפלגה ואף השתתף בכתיבת המצע של המפלגה בהסתדרות[24]. גולומב תמך בדמוקרטיזציה של האיגודים המקצועיים ברמה הארצית, תוך שמירה על קביעה מרוכזת של השכר כדי למנוע תחרות בין האיגודים השונים[2]. לקראת הבחירות לכנסת השישית נבחר גולומב כמועמד הרביעי של מחוז תל אביב של מפא"י, לאחר דבורה נצר, מנחם כהן וארי אנקוריון[25] והוא הוצב במקום ה-49 ברשימה לכנסת, מקום אחד לפני ארי אנקוריון[26].
גולומב החל לכהן כחבר הכנסת השישית ב-9 בדצמבר 1968 לאחר שפרש ממנה דב סדן והיה חבר בה עד סיום כהונתה בנובמבר 1969. הוא לא שולב ברשימה לכנסת השביעית, ככל הנראה בשל ביקורת שמתח על לוי אשכול, דרישה לבחירות חשאיות למזכירות המפלגה[27] ותמיכה באיחוד עם רפ"י[28].
בינואר 1977 חבר למאיר עמית שהודיע על הצטרפותו לד"ש[29]. הוא נבחר לכנסת התשיעית, מטעם מפלגת ד"ש ובמרץ 1978 נבחר למזכירות ד"ש במקום מאיר זורע[30]. באוגוסט 1978 פרש עם קבוצתו של מאיר עמית מד"ש וחבר עם קבוצת עמית למפלגת שינוי, להקמת סיעת התנועה לשינוי ויוזמה. ב-1980 חזר עם עמית למפלגת העבודה.
גולומב היה נשוי למרים, ממנה התאלמן ב-2002. לזוג יש שלושה ילדים.