ערך מחפש מקורות
| ||
ערך מחפש מקורות | |
צילום משנות ה-1980 על יד חצר ביתה, מאת פרנץ צ'ומפאי | |||
לידה |
30 במאי 1929 בראשוב, ממלכת רומניה | ||
---|---|---|---|
פטירה |
4 במאי 2018 (בגיל 88) קלוז'-נאפוקה, רומניה | ||
מדינה | רומניה | ||
מקום קבורה | בית הקברות האיונגארד, קלוז'-נפוקה | ||
השכלה | אוניברסיטת באבש-בויאי | ||
מפלגה |
הפורום הדמוקרטי האנטיטוטליטרי ברומניה - 1990 הקונבנט הדמוקרטי הרומני 1990–2000 | ||
דת | הכנסייה היוונית-קתולית הרומנית | ||
| |||
פרסים והוקרה | |||
דוינה קורניה (ברומנית: Doina Cornea; 30 במאי 1929 – 3 במאי 2018) הייתה פעילה רומניה למען זכויות האדם, מתנגדת למשטר הדיכוי הקומוניסטי של ניקולאה צ'אושסקו. הייתה מורה לצרפתית בהכשרתה. בימים הראשונים של המהפכה הרומנית ב-1989 צורפה לחברי מועצת חזית ההצלה הלאומית. בהמשך התפטרה ממנה בינואר 1990. קורניה הייתה אחד המייסדים של הפורום הדמוקרטי האנטיטוטליטרי ברומניה, ניסיון ראשון לאחד את האופוזיציה הדמוקרטית לממשל הפוסט-קומוניסטי. מאוחר יותר הפך הפורום למפלגה בשם "הקונבנט הדמוקרטי הרומני" (CDR (Convenția Democrată Română שנציגה, אמיל קונסטנטינסקו נבחר לנשיא רומניה אחרי יון איליאסקו. קורניה הייתה מדריכה, ומאוחר יותר מרצה בקתדרה לצרפתית בפקולטה לשפות זרות של אוניברסיטת באבש-בויאי בקלוז'-נפוקה.
דוינה קורניה נולדה בבראשוב בחבל טרנסילבניה ברומניה. אביה, יאקוב קורניה היה במקור מן היישוב אילן, במחוז פגראש אמה, מריה קורניה, לבית מוגה, הייתה במקור מאפאהידה.[1] דוינה קורניה למדה בבית ספר יסודי בעיר רגין ובתיכון בטרגו מורש ובקלוז'. החל משנת 1948 היא למדה שפה וספרות צרפתית ושפה וספרות איטלקית באוניברסיטת קלוז'. בתום הלימודים לימדה צרפתית בבית ספר תיכון בעיר זאלאו, בה התחתנה עם עורך דין מקומי, לאונטין קורנל יוהאס. חזרה לקלוז' בשנת 1958 ומונתה למדריכה בקתדרה לצרפתית בפקולה לפילולוגיה אוניברסיטת באבש-בויא בעיר.
התחילה את פעילותה הפוליטית בשנת 1965 כשבעת ביקור בשטרסבורג בצרפת הופתעה לראות שידיד צרפתי מתח בקורת באופן פומבי על הנשיא שארל דה גול. כמי שחיה במשטר הקומוניסטי ברומניה, ציפתה שכמו במולדתה, יבואו שוטרים לעצור אותו, מה שלא קרה. היא התביישה במצב הדברים ברומניה שהייתה נתונה בשלטון דיקטטורי מזה שנים רבות. החרפת הדיכוי הפוליטי והתרבותי בסוף שנות ה-1970 הביאה אותה לפרסם בשנת 1980 במחתרת בין חבריה את התרגום מצרפתית של ספרו של מירצ'ה אליאדה Încercarea Labirintului (מבחן המבוך) ובהמשך עוד ארבעה תרגומים מחתרתיים. "ירמיה הולאכי" מאת פטרה גרמן, "דאו דה ג'ינג" מאת לאו דזה, "צדק ואמת" מאת גבריאל מרסל והחלק טריאלוג מ"האדם ושלוש האתיקות שלו" מאת שטפאן לופאשקו. היא כתבה לצידם הערות ודברי מבוא.
בשנת 1982 תוך הפרת החוקים של המשטר הקומוניסטי שלחה קורניה מכתב ראשון לתחנת הרדיו "רדיו אירופה החופשית, מכתב ראשון בשורה של טקסטים וכתבי מחאה נגד משטר צ'אושסקו.[2] היא התלוננה לא רק על המשבר החומרי/כלכלי שבה שקעה רומניה אלא גם על המשבר הרוחני, שבו העם ניזון מססמאות בלבד, תוך פגיעה בערכים הרוחניים, שבהם ראתה הגורם שיצר בעבר "תבונה, אתיקה, תרבות, חירות ואחראיות".[2] בסוף מכתבה הראשון התנצלה על שאינה חושפת את שמה, אולם חתמה בשמה על מנת להוכיח שהמכתב אותנטי מתוך תקווה ששמה לא ייחשף. מתוך אי הבנה ברדיו אירופה חופשית הקריאו אות המכתב כולו כולל את שם הכותבת[3] כתוצאה מכך ב-15 בספטמבר 1983 פוטרה קורניה ממשרתה באוניברסיטה כשהעילה הרשמית לפיטוריה הייתה הצעתה לסטודנטים שלה לקרוא את יומנו של מירצ'ה אליאדה.[4] קורניה נחקרה ארוכות, וספגה מכות ואיומים. המעקב אחריה בוצע בפיקוח הקולונל אלכסנדרו פרש מה"סקוריטטה".
במכתב שני שפורסם על ידי BBC ורדיו אירופה חופשית, קורניה מחתה נגד ההגבלות בחופש האקדמיה ונגד העובדה שהנהלת האוניברסיטה לא הגנה עליה ואפילו לא ניסתה להבין מהם האידיאלים שהניעו את מעשיה.[3] קורניה לא נרתעה והמשיכה לשלוח מכתבי מחאה לרדיו אירופה חופשית כשמסרים בהם תואמים את האמונה שהביעה גם אחרי נפילת המשטר בשנת 1989: ששינוי פוליטי וכלכלי לטובה לא יגרום לשיפור במוסר המעוות של הפרטים בחברה.[3]
באוגוסט 1987 פנתה קורניה לנשיא צ'אושסקו במכתב ובו טענות לטובת רפורמה בחינוך הגבוה, בקשות להגברת החופש האקדמי ולאוטונומיה אוניברסיטאית (שתמנע מהמוסדות האקדמיים להיות שלוחה של המפלגה), התרת חילופי ידע ודעות עם אוניברסיטאות זרות, פרטו מעבודות ה"התנדבות" של הסטודנטים בעבודות קטיף בחקלאות, והשמת דגש על החשיבה במקום שינון מידע בלבד. [5] בעת מרד הפועלים בבראשוב ב-18 בנובמבר 1987 יחד עם בנה, לאונטין יוהאס, הפיצה קורניה בקלוז'-נפוקה 160 פליירים לסולידריות עם הפועלים המפגינים נגד השלטון הקומוניסטי.[5] למחרת שניהם נעצרו על ידי הסקוריטטה והוחזקו במעצר למשך 5 שבועות עד דצמבר 1987 כששוחררו בעקבות מחאות בעולם ואחרי שידור תוכנית תעודית על רומניה ועל משטר צ'אושסקו בטלוויזיה הצרפתית, שכללה ראיון עם קורניה עצמה.[5]
בקיץ 1988 שמעה קורניה ברדיו אירופה החופשית שהוזמנה לוועידה על זכויות האדם בקרקוב. ההזמנה לא הגיעה אליה. היא ביקשה דרכון על מנת שתוכל לנסוע לוועידה אבל סורבה, לאחר הסירוב השיבה לשלטונות במכתב שבה טענה שחברה טוטליטרית מצליחה יכולה להיווצר רק על בסיס שוד ההישגים האינטלקטואליים של האנשים.[6] בספטמבר 1988 פנתה במכתב פתוח אל האפיפיור יוחנן פאולוס השני, מכתב שהוקרא ברדיו אירופה חופשית, ושבו ביקשה יחד עם חמישה אקדמאים מקלוז' את החזרת הכנסייה היוונית-קתולית הרומנית לפעילות חוקית ברומניה.
קורניה כתבה מכתב נוסף שהוברח מחוץ לרומניה על ידי ז'וזי דיבייה ושודר ברדיו אירופה חופשית ב-23 באוגוסט 1988, חג הלאומי של רומניה. היא האשימה את צ'אושסקו באחראיות אישית לשפל הרוחני והכלכלי של רומניה. היא הציעה למנהיג שתי אופציות:לוותר יחד עם פעילי המפלגה (הנומנקלטורה) על רסני השלטון או להנהיג רפורמות שתאפשרנה פלורליזם והפרדת הרשויות - האקזקוטיבית והמשפטית - מהמפלגה. [7] היא שטחה את נימוקיה למען חופש הביטוי, חופש העיתונות, חופש ההתאגדות וחופש התנועה; בתחום הכלכלי, ביקשה את סגירת המפעלים הכושלים, ציודם מחדש של המפעלים כדי שיעמדו בתחרות עם חברות זרות, העסקת מנהלים זרים והנהגה מחדש של הבעלות הפרטית על האדמות, וכן עצירת תוכנית הסיסטמטיזציה שיזם צ'אשוסקו בבוקרשט וכל רחבי המדינה.[8] בעקבות זאת הושמה קורניה במעצר בית.[9] אחרי שהטלוויזיה הבלגית שדרה תוכנית תיעודית על רומניה, התחיל מסע בינלאומי למען שחרורה. הפרלמנט האירופי והקונפדרציה הבינלאומית של האיגודים המקצועיים החופשיים פנו לממשל הרומני בבקשה לשחררה. התערבו למענה פוליטיקאים כמו לורן פביוס, יושב ראש האספה הלאומית הצרפתית, הנשיא לשעבר ולרי ז'יסקר ד'אסטן ושר החוץ של בלגיה, לאו טינדמאנס[10] למרות הכל, העזה קורניה לשלוח לחו"ל עוד שני מכתבים נוספים, כולל אחד שבו דנה על שרירותיות האמצעים שננקטו נגדה, שלא תאמו לדעתה את החוק הרומני, וציינה את הפרת שלטון החוק והשימוש השרירותי בכוח השלטון.[11] ב-1989 הוזמנה קורניה על ידי דניאל מיטראן, אשתו של נשיא צרפת, פרנסואה מיטראן לחגיגות המאתיים למהפכה הצרפתית. גם הפעם דחו הרשויות הרומניות את בקשתה לאשרת יציאה.[12] הזמנה נוספת קיבלה ממועצת אירופה והיא נמסרה לידי שגריר רומניה בפריז.[12]
בימי המפכה הרומנית, ב-21 בדצמבר 1989 יום לפני נפילת המשטר, שוחררה קורניה ממעצר הבית.[13] מיד עם שחרורה השתתפה בהפגנות ההמוניות בעירה, קלוז'-נפוקה.
אחרי 22 בדצמבר 1989 נתבקשה קורניה להיות חברה בממשלה הפוסט-קומוניסטית הראשונה, המועצה הלאומית של חזית ההצלה הלאומית. [14] ב-24 בינואר 1990 אחרי שהחזית ההצלה הלאומית הפכה למפלגה, עזבה קורניה את הממשלה הזמנית, והחליטה לרוץ עם מפלגה משלה בבחירות בשנת 1990. היא העריכה שהשלטון החדש תלוי במנהיג הסובייטי מיכאיל גורבצ'וב ושהוא נשלט על ידי פעילים קומוניסטים לשעבר. יחד עם אינטלקטואלים כמו אנה בלנדיאנה, מיכאי שורה ומירצ'ה דינסקו התנגדה להנהגה החדשה בראשות יון איליאסקו, עד שבשנת 1996 נבחר הנשיא החדש אמיל קונסטנטינסקו שייצג את האופוזיציה. היא נמנתה עם מייסדיו של הפורום הדמוקרטי האנטיטוטליטרי ברומניה, ניסיון ראשון לאחד את האופוזיציה הדמוקרטית לשלטון הפוסט-קומוניסטי. .[15] ארגון זה הפך לקונבנט הדמוקרטי הרומני שהביא את קונסטנטינסקו לשלטון בעקבות ניצחון בבחירות.
דוינה קורניה הייתה אחת ממייסדיהם של הקבוצה לדו-שיח חברתי ברומניה (Grupul pentru Dialog Social), של קרן הברית האזרחית (Fondul Alianța Civică) ושל הקרן ממוריה לתרבות (Fundația Culturală Memoria) דוינה קורניה נפטרה במאי 2018 בגיל 88, בביתה בקלוז'-נפוקה, כשבנה לצידה. .[16] היא הובאה לקבורה בטקס צבאי בבית הקברות היונגארד בקלוז'-נפוקה.[17] טקס הלווייה הדתי נוהל על ידי הבישוף היווני-קתולי של קלוז'-גרלה.
השתדלתי לחיות כאילו הפחד אינו קיים, אף על פי שהרגשתי אותו
,[18]
לדוינה קורניה שני ילדים:אריאדנה קומבס (שהתיישבה בשנות ה-1970 בצרפת ונפטרה שם) ולאונטין-הורציו יוהאס (יליד 1956)