כרזת הסרט | |
בימוי | מישל הזנוויציוס |
---|---|
הופק בידי | ניקולא אלטמאייר |
תסריט | מישל הזנוויציוס, ז'אן-פרנסואה הלין |
שחקנים ראשיים |
ז'אן דוז'רדן (הוברט בוניסור דה לה באת') Reem Kherici Philippe Hérisson Patrick Vo רידיגר פוֹגלר Walter Shnorkell Serge Hazanavicius Vincent Haquin ניקי מארבו Joseph Chanet Christelle Cornil Alex Lutz Jan Oliver Schroeder לודוביק בורס Franck Beckmann ז'ן-לואי ברצלונה גיום שיפמן Laurent Larrieu לורן קפלוטו Jean-Claude Tran בפסקה זו 3 רשומות נוספות שטרם תורגמו |
מוזיקה | לודוביק בורס |
צילום | גיום שיפמן |
מדינה | צרפת |
חברת הפקה | גומון |
חברה מפיצה | גומון, נטפליקס, דיסני+ |
שיטת הפצה | וידאו על פי דרישה |
הקרנת בכורה | 2009 |
משך הקרנה | 101 דק' |
שפת הסרט | צרפתית, אנגלית |
סוגה | סרט ריגול, סרט קומדיה |
מקום התרחשות | ריו דה ז'ניירו, ברזיליה |
תקופת התרחשות | 1967 |
הכנסות באתר מוג'ו | oss117lostinrio |
אתר רשמי | |
דף הסרט ב־IMDb | |
המרגל האבוד בריו דה ז'ניירו שיצא בצרפת בשם OSS 117: Rio ne répond plus (מילולית סוכן 117: אבוד בריו), הוא סרט קומדיה וריגול צרפתי משנת 2009 שביים וכתב מישל חזנוויצ'וס. זהו המשך לסרט קהיר, קן המרגלים שגם אותו ביים חזנביצ'יוס עם ז'אן דוז'ארדן שחזר לגלם את הסוכן החשאי הצרפתי הוברט בוניסור דה לה באת'/סוכן 117. הסרט מתרחש בשנת 1967, כאשר סוכן 117 נשלח לברזיל במטרה לאתר רשימת מיקרופילם של צרפתים בילי זיקה לנאצים, רק כדי שוב למצוא את דרכו אל תוך תככים בינלאומיים גדולים יותר.
בדומה לסרט הראשון, הסרט מבוסס על דמות סוכן 117 מהרומנים מאת ז'אן ברוס, אך משמש כפרודיה ולא כעיבוד נאמן. הכותרת המקורית מתורגמת, פשוטו כמשמעו, ל-"OSS 117: ריו לא מגיבה יותר", התייחסות לסרט FP1 Doesn't Respond משנת 1932.
הסרט נפתח ברצף של מסיבות בקתת סקי בגשטאט, שם הוברט בונייסור דה לה באת '(סוכן 117) מבדר את הרוזנת הסינית. המסיבה מותקפת על ידי חמושים סינים העובדים עבור מר לי וכולם פרט להוברט והרוזנת נהרגים, כשהוברט הורג בטעות כמה מהאורחים שלו. כשהוא חוזר למטה SDECE (השירות החשאי הצרפתי), הוברט נאלץ לארגן תשלום סחיטה של 50,000 פרנקים חדשים לפרופסור פון זימל, נאצי שנמלט לדרום אמריקה ויש לו רשימת מיקרופילם של צרפתים בעלי אהדה לנאצים.
בריו, הוברט מותקף בזמנים שונים על ידי קרובי משפחתם של החמושים של מר לי, נתקל באמריקני העובד כסוכן CIA, בשם ביל טרמנדוס, הפאם פאטאל קרלוטה, אנשיו של פרופסור פון זימל ובסופו של דבר סוכני המוסד שמתכוונים להביא את פרופסור פון זימל לישראל למשפט. 117 סוכן מצטרף לדולורס קולצ'וב, חיילת יפהפייה בצבא הישראלי כדי להביא את פון זימל לישראל כדרכו של אדולף אייכמן. הכיוון שלהם אל פון זימל הוא בנו שכעת הוא היפי.
לאורך הסרט לדמות הראשית שני רומנים. הראשון הוא היפהפייה המסתורית קרלוטה. השנייה היא קצינה בצבא ישראלי, דולורס קולצ'וב, שמבלה את רוב הסרט מתוסכלת מגישתו המיזוגנית נטיותיו הגזעניות והקולוניאליות של סוכן 117. אין לה עניין בו, אבל היא מתרככת בסופו של הדבר. כשנשאלת על ידי דה לה באת' מדוע אינה אוהבת את הממשל הצבאי הדיקטטורי של התקופה ההיא, היא מפרטת את דוגמאותיה לטוטליטריות ועד מהרה דה לה באת' מתמהמה כשהוא מוצא הקבלות לצרפת של שארל דה גול.
לאורך הסרט נאלץ דה לה באת' לעסוק בהיפים, בחקר המיניות, תפקידי מגדר, במערכות אמונה שונות והאשמות אישיות בנוגע לחברה ולדעות קדומות.
הסרט הוא המשך לקהיר, קן המרגלים שיצא בשנת 2006. הסרט משך 260,000 צופים יותר מפתיחת הסרט הקודם. ז'אן דוז'רדן אומנם פסל רעיון לסרט שלישי[1], אך בספטמבר 2019 אישר כי ישתתף בצילומי סרט שלישי בסדרה. הדמות היחידה החוזרת היא לסיגנאק, מפקדו של דה לה באת'. עם זאת, בעוד שבסרט הראשון את לסיניאק גילם קלוד ברוסט. בשל מותו, את הדמות גילם פייר בלמאר.
הסרט הוא המשך לסדרת הסרטים בהפקת Eurospy "סוכן חשאי 117" משנות החמישים והשישים של המאה הקודמת, אשר התבססו על סדרת רומנים מאת ז'אן ברוס, סופר פופולרי צרפתי פורה. הדמות הראשית בסדרה היא סוכן חשאי של השירות החשאי הצרפתי (SDECE), הוברט בוניסור דה לה באת', הידוע גם בשם הצופן OSS 117. את הדמות מגלם ז'אן דוז'רדן.
עם זאת, במקום להתייחס ברצינות לז'אנר, הסרט מעניק פרודיה לסדרה המקורית של אנדרה הונבל OSS 117 וסרטי ריגול אחרים כמו Se Tutte le Donne del Mondo עם ראש פסל ישו הגואל. הפרודיה הבולטת היא כלפי סדרת ג'יימס בונד. כמו כן, נעשה שימוש בטכניקת התמונה החדישה הפופולרית, המציגה מספר חלונות עם חזרה חלקית ומלאה של תמונות (בסצנת ההיכרות עם דולורס קולצ'וב). הסרט מהווה גם פרודיה על ורטיגו של אלפרד היצ'קוק ומזימות בינלאומיות כשבגדיו של דה לה באת' עוצבו בהשראת הארפר וריהוט הסט בהשראת סרטי מאט הלם של דין מרטין[2].
הסרט נפתח ונסגר עם שירי דין מרטין ועושה שימוש חוזר בקטעים מתוך ההצגה הגדולה ביותר בתבל (1952).