העובד הציוני
| מדינה | ארץ ישראל |
|---|---|
| תקופת הפעילות | 1936–הווה (כ־88 שנים) |
| אידאולוגיות | ציונות |
  | |
העובד הציוני היא תנועת התיישבות שנוסדה בארץ ישראל ככל הנראה כבר בשלהי 1932 שכן כבר בינואר שנת 1933 היא התמודדה כסיעה בבחירות לוועידת ההסתדרות[1]. סיעת העובד הציוני נוסדה על ידי חברי תנועת הנוער הציוני. העובד הציוני ראתה עצמה כחלק מהמחנה של הציונים הכלליים, ולמרות שלא ראתה עצמה כחלק מהמחנה הסוציאליסטי, היא פעלה לאור ערכי תנועת העבודה.
תנועת "העובד הציוני" נחשבה גם לחלק מתנועת העבודה באגפה הימני. היא פעלה בעיקר כסיעה בהסתדרות. בשנת 1948, לקחה חלק בהקמת המפלגה הפרוגרסיבית.
הקמת התנועה
[עריכת קוד מקור | עריכה]תנועת "הציונות הכללית" הצמיחה מספר תנועות נוער, בהם "הנוער הציוני". בסופה של העלייה הרביעית נוצר בגליציה גרעין חלוצי שהשתוקק להקים בארץ ישראל קבוצה עצמאית. ראשוני העולים מתנועת "הנוער הציוני" עלו לארץ בתחילת שנות ה-30. היא הייתה קבוצה מאורגנת, שהתיישבה במחנה עבודה ליד פתח תקווה. בעקבות מאורעות תרפ"ט, שרר בארץ מחסור בעבודה והתקיימו מאבקים בין ארגוני הפועלים על כיבוש כל מקום עבודה פנוי. חברי הקבוצה עברו קשיים וייסורי קליטה, שהיו מנת חלקם של כל הקבוצות במושבות, אולם הם שאבו את כוחם מהכרת שליחותם כלפי התנועה בגולה – לשמש לעולים החדשים מסגרת לקליטתם. כמו כן הם רצו להוכיח את זכות קיומו של סוג חדש במחנה העבודה, עובד ציוני-כללי, תוך הבלטת הייחוד שבהשקפת עולמו ושאל דמות זו יתחנכו אלפי החברים בגולה.
חברי "הנוער הציוני" ראו כחובתם להצטרף להסתדרות הכללית, אך דרשו מהארגון אוטונומיה רעיונית מלאה, לרבות הכרה בזכותם להתנגד לאחד במאי כחג העבודה ולהנפת הדגל האדום. עליית הנוער הציוני גברה במסגרת גל העלייה החמישית והם תרמו לבניית מושבות חדשות כמו: נס-ציונה, כפר סבא ויבנאל. באותו זמן התאגדו בערים צעירים רבים הקרובים ברוחם לנוער הציוני. בשנים 1934–1935 התפלגו שורותיו של "הנוער הציוני" לציוני א – התאחדות הציונים הכלליים, חסידי רעיון של הסתדרות עובדים מאוחדת, ולציוני ב' – ברית הציונים הכלליים, אשר דגלו בדרך נפרדת לעובדים הציונים הכלליים. העובדים הציוניים-הכלליים שהשתייכו להסתדרות ראו צורך להתלכד ולהניח יסוד לסיעה מאורגנת בהסתדרות. לשם כך נקראו ב-22 בנובמבר 1935 לכינוס כללי של חברים ברעננה, שם נאמו מנהיגי התנועה משה קול (קולודני) ודניאל טנא (טננבוים). בכינוס השתתף באופן פעיל ברל כצנלסון, שהשמיע את דעתו על בעיות שונות שהועלו בו. כך קמה סיעת העובדים הציונים הכלליים בהסתדרות - "העובד הציוני".
כפי שהראתה ההיסטוריונית נעמי שילוח בספרה "מרכז הולך ונעלם" (2001), "הציונים הכלליים" היו מפולגים בין אגף "אזרחי" (ימין) לאגף "מתקדם" (שמאל). "העובד הציוני" השתייך לצד השמאלי ופעל כחלק מהאגף "המתקדם" של הציונים הכלליים.
עקרונותיה של התנועה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הכינוס הכללי של החברים החליט, כי הסיעה כיחידה שלמה אינה משתייכת לאף גוף פוליטי ציוני-כללי כלשהו, אולם לחברים כפרטים ולקיבוצים הרשות להשתייך ולפעול בתוך המחנה הציוני-כללי. כמו כן הוחלטו העקרונות הבאים:
- חיזוק היסודות הלאומיים והחלוציים בעלייה, בפעולת ההתיישבות ובהכשרה הרוחנית והגופנית שלפני העלייה.
- מלחמת הגנה וכיבוש על העבודה העברית.
- שלום חברתי ומעמדי בארץ, שהוא תנאי עיקרי להחשת הגשמת הציונות.
במרוצת השנים הצליחה סיעת "העובד הציוני" להכות שורשים בהסתדרות ולהתפתח. חברי התנועה ראו בהסתדרות מסגרת חיונית להקמת חברה עברית עובדת, להגנה על העובד, להגשמת הציונות ולבנין הארץ, אולם התנגדו לסוציאליזם ולמלחמת מעמדות. בראש "העובד הציוני" עמד משה קול (קולודני), שהיה גם נציג התנועה בוועד הפועל של ההסתדרות ושימש אחראי על חלוקת העבודה. הוא נבחר גם מטעם התנועה להנהלת הסוכנות היהודית ושימש בה כראש מחלקת עליית הנוער.
פעילות של התנועה
[עריכת קוד מקור | עריכה]עד לראשית המאה ה-21 הקימה תנועת העובד הציוני 6 קיבוצים (אושה, תל יצחק, ניצנים, עין השלושה, כפר גליקסון והסוללים) וכ-30 מושבים, 5 מוסדות חינוך במסגרת ארגון "יסודות" ואת מכון משואה להוראת השואה. קיבוצי התנועה היו מאורגנים תחילה במסגרת איחוד הקבוצות והקיבוצים עד למיזוגם לתק"ם ומאוחר יותר לתנועה הקיבוצית. ואילו המושבים היו מאוגדים בתנועת המושבים של העובד הציוני. הקיבוץ הראשון של התנועה היה אושה, שהוקם ב-7 בנובמבר 1937 על ידי חברי התנועה מפולין במסגרת התיישבות חומה ומגדל.
מפלגת "העובד הציוני" הייתה אחד משני המרכיבים העיקריים (יחד עם מפלגת "עלייה חדשה") שיסדו את המפלגה הפרוגרסיבית עם הקמת המדינה ב-1948. בהסכם האיחוד סוכם כי "העובד הציוני" יהיה נציג המפלגה בהסתדרות. משה קול היה יושב ראש המפלגה המאוחדת ושימש שר מטעמה.
"ברית הציונים הכלליים" הייתה מחדשת לפעמים את ניסיונה להקים ארגון נפרד – אך תמיד ללא הצלחה. קצתם של חברי "הארגון" היו פורשים ממנו ומצטרפים לסיעת "העובד הציוני" בהסתדרות. בסופו של דבר הצטרפו כל העובדים הציוניים הכלליים להסתדרות, והארגון הנפרד של העובדים הציוניים הכלליים חדל מלהתקיים. התנועה השתתפה בבחירות להסתדרות בין השנים 1942–1959.
ב-1961 התאחדה "המפלגה הפרוגרסיבית" עם "הציונים הכלליים" למפלגה הליברלית, ובהסתדרות התאחדה סיעת "העובד הציוני" עם סיעת "איגוד העובדים הציונים הכלליים" בתוך מסגרתה של הסיעה הליברלית. בשלב מאוחר יותר, בתאריך 16 במרץ 1965, התפצלה תנועה זו מן הליברלים והקימה את המפלגה הליברלית העצמאית שראשיה היו משה קול שר בממשלות ישראל, גדעון האוזנר ויצחק ארצי חברי כנסת.
קיבוצים ומושבים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- אושה
- הסוללים
- כפר גליקסון
- ניצנים
- עין השלושה
- תל יצחק
- מושב נאות גולן
- כפר שמואל
- כפר בן נון
- תלמי יפה
- מבקיעים
- צור מעון (ננטש, והגרעין המיישב ייסד את מבקיעים)
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- צבי אבו שושן, תולדות תנועת הפועלים בארץ ישראל, כרך ג', עם עובד, 1955
- משה ברלינסקי, תנועות הפועלים הארץ, הקיבוץ המאוחד, 1959
- אודי מנור, כל אחד בונה, הוצאת הנוער הציוני, 2022
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- אתר הנוער הציוני העולמי
- אתר משואה
- תנועת העובד הציוני, באתר תנועת העבודה הישראלית
- דני רכט, שיכון העובד הציוני, באתר האנציקלופדיה העירונית "תל.אביב.פדיה"
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ ראו "דבר", 15 בינואר 1933
| התנועות המיישבות בישראל |
|---|