יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: תרגמת.
| ||
יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: תרגמת. | |
הצי הראשון לאוסטרליה היה צי שכלל 11 אוניות שיצאו מספיטהד, פורטסמות' ואנגליה ב-13 במאי 1787. הצי הגיע לניו סאות' ויילס, מושבת העונשין הראשונה שהייתה שייכת למדינה אירופאית. צי ההרכב כלל שתי אוניות של הצי המלכותי הבריטי, שלוש אוניות של מזון ואספקה, ושש אוניות נידונים להגליה, שהכילו בין 1,000 ל-1,500 נידונים, נחתים, ספנים, קצינים אזרחיים ואנשים חופשיים, וכמות גדולה של מזון ואספקה. הצי הפליג מאנגליה לדרום-מערב ריו דה ז'ניירו, ואז למזרח קייפטאון דרך האוקיינוס הדרומי ועד למפרץ בוטאני. ההפלגה יצאה לדרך בין התאריכים 18–20 בינואר 1788, וארכה בין 250 ל-252 יום עד ההגעה ליעד הסופי. בין ה-25–26 בינואר 1788, עבר הצי ממפרץ בוטאני לסידני של ימינו.[1][2][3]
מתחילת המאה ה-17 ועד למהפכה האמריקאית ב-1776, הוגלו אסירים לשלוש עשרה המושבות באמריקה הצפונית. לאחר סיום מלחמת העצמאות של ארצות הברית ב-1783, ארצות הברית שהוקמה בזמן המלחמה סירבה לקבל לשטחה אסירים נוספים.[4] ב-6 בדצמבר 1785, הוצאו בלונדון פקודות מדבר המלך במועצה כי יש להקים מושבת עונשין בניו סאות' ויילס על אדמות שתבע החוקר הבריטי ג'יימס קוק במסעו הראשון ב-1770.[5][6]
מפקד הצי הראשון לאוסטרליה, שלימים היה גם מושל המושבה שתקום, היה האדמירל ארתור פיליפ.[7] הספינות הגיעו למפרץ בוטאני ב-18–20 בינואר 1788.[8][9][10]
העלות המוערכת של הוצאת הצי ושליחתו לאוסטרליה הייתה כ-84,000 ליש"ט (כ-9.6 מיליון ליש"ט נכון לשנת 2015).[11][12]
שם האונייה | שם האונייה בשפת המקור
(באנגלית) |
סוג | קפטן | מספר אנשי צוות[13] | מיקום תחילת המסע | יום הגעה למפרץ בוטאני | ימי הפלגה | מספר הנידונים להגליה | |
---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
גברים | נשים | ||||||||
"אה"מ סופליי" | HMS Supply | אונייה של הצי המלכותי הבריטי[14] | סגן הנרי לידגבירד בול | 50 | ספיטהד, פורטסמות' | 18 בינואר 1788 | 250 | — | — |
"אה"מ סיריוס" | HMS Sirius | קפטן ג'ון הנטר | 160 | 20 בינואר 1788 | 252 | — | — | ||
"אלכסנדר" | Alexander | אוניית נידונים | דאנקן סינקלייר | 30 | 19 בינואר 1788 | 251 | 210
2 זכו לחנינה |
ללא | |
"שארלוט" | Charlotte | תומאס גילברט | 30 | 20 בינואר 1788 | 252 | 100 | 24 | ||
"פרנדשיפ" | Friendship | פרנסיס וולטון | 25 | 19 בינואר 1788 | 251 | 80 | 24
הגעה לכף התקווה הטובה בלבד | ||
"ליידי פנרהין" | Lady Penrhyn | וויליאם קרופטון סרוור | 30 | 20 בינואר 1788 | 252 | ללא | 101 | ||
"פרינס אוף ויילס" | Prince of Wales | ג'ון מייסון | 29 | 2 | 47 | ||||
"סקרבורו" | Scarborough | קפטן ג'ון מרשל | 30 | 19 בינואר 1788 | 251 | 208 | ללא | ||
"גולדן גרוב" | Golden Grove | אוניית מזון ואספקה | ויליאם שארפ | 22 | 20 בינואר 1788 | 252 | — | — | |
"פישברן" | Fishburn | רוברט בראון | 22 | — | — | ||||
"בורודייל" | Borrowdale | הובסון ריד | 22 | — | — |
אנשי הצי כללו ימאים, נחתים ומשפחותיהם, פקידי ממשל ומספר רב של נידונים, כולל נשים וילדים. כלל הנידונים נשפטו והורשעו בבריטניה הגדולה, כאשר רובם הושפטו והורשעו באנגליה. כמו כן, רוב הנידונים נולדו באירלנד, וידוע כי לפחות 14 מאנשי הצי הגיעו משלוש עשרה המושבות באמריקה הצפונית; 12 מאנשי הצי הזדהו כשחורים (ילידי בריטניה, אפריקה, הקריביים, אמריקה הצפונית, הודו, מדינה אירופאית או מושבה).[15][16][17][18] בנוסף, לפחות 8 מאנשי הצי הזדהו כיהודים.[19][20] בין הפשעים שביצעו הנידונים נכללו פשעי גנבה, עדות שקר, הונאה, תקיפה ושוד. בגין פשעיהם, הם נידונו להגליה בזמנים משתנים, חלקם הוגלו לשבע שנים בלבד, חלקם הוגלו ל-14 שנים, וחלקם הוגלו עד סוף חייהם.[21][22]
בכל שש אוניות הנידונים, לא היה ערבוב בין הנחתים לבין הנידונים. רוב משפחות הנחתים נסעו על סיפונה של "פרינס אוף ויילס".[23] לפחות 11 איש כתבו יומנים, מכתבים וכתבי עת על חוויותיהם במסע לאוסטרליה.[24]
המספר המדויק של האנשים הקשורים ישירות לצי הראשון מעולם לא פורסם, מאחר שדיווחים על האירוע השתנו מעט. בסך הכל זוהו 1,420 איש שעלו לסיפון בספיטהד במאי 1787, ועל פי ההערכות, רק 1,373 איש ירדו מהסיפון בסידני בינואר 1788. הנתונים הסטטיסטיים הבאים מובאים מהמילון הביוגרפי שכתבה ההיסטוריונית האוסטרלית, מולי גילן:[15]
עלו בפורטסמות' | ירדו בסידני | |
---|---|---|
פקידים ונוסעים | 15 | 14 |
צוותי האוניות | 323 | 306 |
נחתים | 247 | 245 |
משפחות הנחתים (לא כולל הנחתים עצמם) | 46 | 45 + 9 נולדו |
נידונים להגליה (גברים) | 582 | 543 |
נידונים להגליה (נשים) | 193 | 189 |
ילדי הנידונים | 14 | 11 + 11 נולדו |
סך הכל | 1,420 | 1,373 |
על אף ששמותיהם של כל אנשי הצוות של "אה"מ סופליי" ו"אה"מ סיריוס" ידועים, ייתכן ומספר אנשי הצוות בשאר אוניות הצי היה גדול ב-110 אנשים ממה שדווח. אם כך, לפי מידע זה, 1,530 איש יצאו לאוסטרליה, כאשר רק 1,483 איש הגיעו לסידני.
על פי מפקד האוכלוסין הראשון במושבה שהתקיים ב-1788, כפי שדיווח המושל פיליפ ללורד סידני, היו במושבה 1,030 איש, 7 סוסים, 29 כבשים, 74 חזירים, 6 ארנבים ו-7 בקר.[25] הנתונים הסטטיסטיים הבאים מובאים ממפקד אוכלוסין זה:[26]
גברים | נשים | ילדים | סך הכל | |
---|---|---|---|---|
נידונים וילדיהם | 548 | 188 | 17 | 753 |
אחרים | 219 | 34 | 24 | 277 |
סך הכל | 767 | 222 | 41 | 1,030 |
הנתונים הסטטיסטיים הבאים מובאים מספרו של פרקליט ניו סאות' ויילס, דייוויד קולינס, "An Account of the English Colony in New South Wales":[27]
על סיפונה של ה"אלכסנדר", בהיקף של 453 טונות, היו 192 נידונים; 2 סגנים, 2 סמלים, 2 רבי טוראי, מתופף אחד ו-29 טוראים, וכן עוזר מנתח של המושבה.
על סיפונה של ה"סקרבורו", בהיקף של 418 טונות, היו 205 נידונים; קברניט אחד, 2 סגנים, 2 סמלים, 2 רבי טוראי, מתופף אחד, ו-26 טוראים, וכן עוזר מנתח של המושבה.
על סיפונה של ה"שארלוט", בהיקף של 346 טונות, היו 89 נידונים ו-20 נידונות; קברניט אחד, 2 סגנים, 2 סמלים, 3 רבי טוראי, מתופף אחד, ו-35 טוראים, וכן המנתח הראשי של המושבה.
על סיפונה של ה"ליידי פנרהין", בהיקף של 338 טונות, היו 101 נידונות; קברניט אחד, 2 סגנים ו-3 טוראים, וכן בן/בת זוג של מנתח/ת.
על סיפונה של ה"פרינס אוף ויילס", בהיקף של 334 טונות, היו 2 נידונים ו-50 נידונות; 2 סגנים, 3 סמלים, 2 רבי טוראי, מתופף אחד ו-24 טוראים, וכן המודד הכללי של המושבה.
על סיפונה של ה"פרנדשיפ", בהיקף של 228 טונות, היו 76 נידונים ו-21 נידונות; קברניט אחד, 2 סגנים, 2 סמלים, 3 רבי טוראים, מתופף אחד, ו-36 טוראים, וכן עוזר מנתח של המושבה.
לצד אלו היו גם 28 נשים, 8 ילדים ו-6 ילדות, השייכים לחיילי הפלוגה, וכן 6 ילדים ו-7 ילדות ששייכים לנידונים.
ה"פישברן" הייתה בהיקף של 378 טונות; ה"בורודייל" הייתה בהיקף של 272 טונות; וה"גולדן גרוב" הייתה בהיקף של 331 טונות. על סיפונה של של האחרונה היה הכומר של המושבה, וכן אשתו ומשרתו [של הכומר].
כלל אוניות הצי היו עמוסים במצרכים, כלי חקלאות, ציוד מחנאות, ביגוד לנידונים, מזוודות וכו'.
על סיפונו של ה"סיריוס" היו המפקד העיקרי בחיל הנחתים*, השליש והאפסנאי, השופט-סנגור של היישוב והקומיסר; וכן סמל אחד, 3 מתופפים, 7 טוראים, 4 נשים ומספר אנשי ארטילריה.
[* קצין זה היה גם סגן-מושל המושבה]
המנתח הראשי של הצי הראשון, ג'ון וייט, דיווח על בסך הכל 48 מקרי מוות (ימאי אחד, אשת ימאי אחת, בת ימאי אחד, 36 נידונים, 4 נידונות ו-5 ילדי הנידונים) ו-28 לידות במהלך ההפלגה לאוסטרליה.[28]
הצי הראשון עזב את פורטסמות', אנגליה ב-13 במאי 1787.[29] המסע התחיל במזג אוויר נוח.[30] הצי לווה על ידי הפריגטה הצבאית Hyena עד לקו הגבול הימי של אנגליה.[31] ב-20 במאי 1787, דווח כי באוניית הנידונים "סקרבורו" תוכנן מרד על ידי אחד מהנידונים. המעורבים לכאורה הוכו ו-2 מהם הועברו ל"פרינס אוף ויילס".[31] עם זאת, באופן כללי, ברוב המסע, הנידונים התנהגו כראוי.[31] ב-3 ביוני 1787, הצי עצר בסנטה קרוס שבטנריפה.[29] על הספינות הועלו מים טריים, ירקות ובשר. פיליפ והקצינים הראשיים התארחו אצל המושל המקומי, בעוד שנידון אחד ניסה להימלט ללא הצלחה.[32] ב-10 ביוני, הצי התחיל להפליג לריו דה ז'ניירו,[29] תוך ניצול רוחות סחר וזרמי אוקיינוס.
ככל שהצי הפליג דרך האזור הטרופי, מזג האוויר נהיה חם ולח יותר. המצב באוניות המסע היה נורא, בעיקר בשל מציאתם של שרצים וטפילים (בעיקר חולדות, פשפשים, כינים, תיקנים ופרעושים), ולכלוך בעל ריח חזק במי השיפוליים.[33] בעוד שפיליפ נתן הוראות לפיה יש לשאוב את מי השיפוליים מדי יום ולנקות אותם, ההוראה מעולם לא יושמה באוניית הנידונים "אלכסנדר". בשל כך, מספר נידונים שהיו על האונייה חלו ונפטרו.[33] סופות גשם טרופיות גרמו לכך שהנידונים לא יכלו להתאמן על הסיפון בשל אי יכולת להתלבש מחדש ולייבש את בגדיהם הרטובים.[33] כתוצאה מכך, הם הוחזקו בתחתית האוניות, בעיקר במקומות צרים ודחוסים. באוניות שכללו נידונות, הייתה מופקרות רבה בין הנידונים, הצוות והנחתים שהשתולל והתפרע, אף על פי שחלק מהגברים המעורבים נענשו.[33] באזור ההתכנסות הבין-טרופי, נאלץ פיליפ להגביל את כמות המים לאונייה ל-3 ליטרים ביום.[33] הצי הראשון הגיע לריו דה ז'ניירו ב-5 באוגוסט.[29] בזמן הזה, האוניות נוקו ותוקנו, ופיליפ הזמין כמויות גדולות של מזון.[30] בגדי הנידונות נשרפו בשל הימצאותם של כינים בהם. הן קיבלו בגדים חדשים העשויים משקי אורז[30]. בזמן שהנידונים נשארו על הסיפון, צוותי האוניות חקרו את העיר.[34] נידון ונחת נענשו על כך שהעבירו לתושבים המקומיים רבעי דולרים מזויפים שנעשו מאבזמים ישנים וכפיות פיוטר. ב-4 בספטמבר עזבו את ריו דה ז'ניירו, לכיוון אפריקה הדרומית, וב־13 באוקטובר הגיעו למפרץ טייבל.[35] תחנה זו הייתה האחרונה לפני הגעתם לאוסטרליה, ולכן המשימה העיקרית הייתה להצטייד בצמחים, זרעים ובעלי חיים.[36] בעלי החיים שהועלו מקייפטאון ויועדו למושבה החדשה כללו 2 שוורים, 7 פרות, סוס אחד, 3 סוסות, 44 כבשים, 32 חזירים, 4 עזים ו”כמות גדולה מאוד של עופות מכל סוג”.[37] בשל העלאתם של בעלי החיים שנרכשו במקום, הנידונות שהיו על אוניית הנידונים "פרנדשיפ" הועברו לאוניות נידונים אחרות. בזמן הזה, לנידונים סיפקו בשר בקר ובשר טרי, לחם וירקות, כדי להגדיל את כוחם למסע ולשמור על בריאותם.[36] המושבה ההולנדית קייפטאון הייתה המושבה האירופית האחרונה שחברי הצי ראו במשך שנים, אולי עד לסוף חייהם.[38]
הצי שט בתנאים מאתגרים בשל הסופות שיצרו "הארבעים הגועשים". אוניית הנידונים "פרנדשיפ" שטה ביום אחד כ-166 מיילים (כ-267 ק"מ). באחד הלילות נפל ימאי מ"פרינס אוף ויילס" וטבע למוות.[39] בהמשך, כשהאספקה כמעט אזלה, והיצע הסחורות האחרות (כולל יין) אזל לחלוטין על כמה כלי שיט, הונהגה הקצבת מים בכל אונייה.[39] ב-4 בינואר 1788, אוניית הנידונים "פרנדשיפ" עברה על פני ארץ ואן דימן.[39] כשהם התחילו להצפין ולעבור את האי, פרצה סערה שגרמה נזק למפרשים ולתרנים של כמה מהספינות.
ב-25 בנובמבר, פיליפ עבר ל"אה"מ סופליי". עם "אלכסנדר", "פרנדשיפ" ו"סקרבורו", האוניות המהירות ביותר בצי, שהגלו את מרבית הנידונים הגברים, "אה"מ סופליי" נאלצה להתקדם על פני שאר האוניות כדי למצוא מיקום מתאים לרדת מהאוניות, עם מים טובים וכן להכין את הקרקע. לפני התכנית, עליה דנו משרד הפנים והאדמירלים לפני עזיבת הצי,[40] "אה"מ סופליי" תגיע ראשונה, אנשיה יפנו את הקרקע ויקימו בקתות ומבנים אחרים, לפני הגעת שאר האוניות. עם זאת, היא הגיעה למפרץ בוטאני ב-18 בינואר 1788, מספר שעות לפני שהגיע שאר הצי (3 מתוך 6 אוניות הנידונים הגיעו ב-19 בינואר; שאר האוניות הגיעו ב-20 בינואר), כך שלא בוצעה שום הכנה.[41][42]
הצי הראשון לאוסטרליה היה אחד ממסעות הימיים הגדולים בעולם – 11 אוניות שהובילו כ-1,487 אנשים עם אספקה ומזון[37], הפליגו על פני 4 יבשות, למשך כ-252 ימים במשך יותר מ-15,000 מיילים (כ-24,000 ק"מ), מבלי שאיבדו ספינה אחת. 42 אנשים מתו במסע, ולכן שיעור התמותה של המסע היה קצת יותר מ־3%.
עד מהרה התברר כי מפרץ בוטאני לא היה זוהר כמו בתיאוריו של החוקר הבריטי ג'יימס קוק.[44] המפרץ היה פתוח ולא מוגן, המים היו רדודים מדי מכדי לאפשר לאוניות לעגון קרוב לחוף, מים מתוקים היו נדירים והקרקע הייתה דלה מאוד.[45] בזמן זה, נוצר קשר ראשוני עם האבוריג'ינים, שנראו סקרנים, אך חשדנים, כלפי המתיישבים החדשים. באזור היו עצים חזקים להפליא. כאשר הניצולים ניסו לכרות אותם, כליהם נשברו והיה צורך לפוצץ את גזעי העץ מהאדמה באבק שרפה. הצריפים הפרימיטיביים שנבנו עבור הקצינים והפקידים התמוטטו במהירות בסופות גשם. לנחתים היה הרגל להשתכר ולא לשמור על הנידונים כראוי, בעוד שמפקדם, רב-סרן רוברט רוס (אנ'), הביא את פיליפ לייאוש ביהירותו ועצלנותו. פיליפ חשש כי המושבה הצעירה שלו תחשף להתקפה מצד אבוריג'ינים או כוחות זרים. אף על פי שההוראות הראשוניות שלו היו להקים את המושבה במפרץ בוטאני, הייתה לו, במידת הצורך, את הסמכות להקים את המושבה במקום אחר.[46]
ב-21 בינואר, פיליפ, ג'ון הנטר, ומספר אנשים נוספים, יצאו ממפרץ בוטאני ב-3 סירות קטנות כדי לחקור מפרצים אחרים מצפון.[47] פיליפ גילה שמפרץ ג'קסון, כ-12 ק"מ צפונית למפרץ בוטאני, מתאים יותר. ניתן לעגן בו אוניות, המים בו מתוקים והאדמה פורייה.[47] במכתב ששלח פיליפ לאנגליה כתב: ”הנמל המשובח בעולם, בו אלף מפליגים יכולים לשוט באבטחה המושלמת ביותר”. הם חזרו למפרץ בוטאני ב-23 בינואר.[47] בבוקר ה-24 בינואר, נראתה מחוץ למפרץ בוטאני המשלחת המדעית-צרפתית בהובלת מגלה הארצות ז'אן-פרנסואה לה פרוז. הצרפתים ציפו למצוא מושבה משגשגת בה יוכלו לתקן את אוניותיהם ולחדש את האספקה, ולא צי נידונים שזה עתה הגיע.[48] למרות הקשר בין הקצינים הצרפתים והבריטים, פיליפ ולה פרוז מעולם לא נפגשו. הספינות הצרפתיות עזבו ב-10 במרץ והמשיכו במסען, בהמשך התגלה כי אוניותיהם נטרפו על חופי ואניקורו.[49]
ב-26 בינואר 1788, הצי הפליג למפרץ ג'קסון.[29] באתר שנבחר למעגן היו מים עמוקים בקרבת החוף, הוא היה מוגן מאוד, והגיע אליו זרם מים קטן[47]. פיליפ קרא לו "מפרצון סידני" על שם לורד סידני, מזכיר הפנים הבריטי. לימים נקבע במועד זה "יום אוסטרליה", חג לאומי המציין את תחילת ההתיישבות הבריטית באוסטרליה.[50] הדגל הבריטי הונף ונלקחה אחזקה רשמית. תחילה, האתר יושב על ידי פיליפ, מספר נידונים ומספר קצינים ונחתים מ"אה"מ סופליי". שאר האוניות של הצי הגיעו למפרצון סידני מאוחר יותר באותו יום.[51] הסופר ומבקר האמנות האוסטרלי, רוברט יוז, העלה בספרו "The Fatal Shore" מ-1986 כי אורגיה התקיימה עם ירידתם של הנידונים מהאוניות. אולם היסטוריונים מודרניים מפקפקים בכך, מאחר שההתייחסות הראשונה לטענה זו הוצגה לראשונה רק ב-1963.[52][53]
כשהצי הראשון עגן לראשונה במפרץ בוטאני, המתיישבים החדשים נתקלו באבוריג'ינים.[54] הם נתקלו פעם נוספת באבוריג'ינים, כשעברו למפרצון סידני בחיפוש אחר תנאים טובים יותר להקמת המושבה.[55] אף על פי שהמדיניות הרשמית של ממשלת בריטניה ושל פיליפ הייתה ליצור קשרים ידידותיים עם האבוריג'ינים,[46] פרצו סכסוכים ומתקפות הדדיות בין המתיישבים לאבוריג'ינים, עד ל-1934.[56][57]
אוניות הצי הראשון לרוב לא נשארו במושבה. חלקן חזרו לאנגליה וחלקן עזבו לנמלים אחרים. חלקן נשארו לשרת את מושל המושבה למשך מספר חודשים, כאשר חלקן נשלחו לאי נורפוק להקמת מושבת עונשין שנייה.
ב-26 בינואר 1842 העיתון סידני גאזט דיווח כי: ”הממשלה הורתה לשלם פנסיה של שילינג אחד לכל יום לניצולי האנשים שהגיעו עם הצי הראשון למושבה. מספרם של אלו הוא באמת 'ידיים ישנות' אשר מצטמצמות כעת לשלוש, מתוכן שניים מהם נמצאים כעת ב-Benevolent Asylum, והשלישי הוא בחור זקן בסדר, שיכול לעשות יום עבודה עם יותר רווח ממרבית האנשים הצעירים שהגיעו לאחרונה למושבה.”[77] שמותיהם של שלושת המקבלים לא נמסרו לעולם, ועל פי האקדמיים ההודעה התבררה כשקרית, כי לא קיבלה את אישור המושל. בזמן הזה, לפי תיעודים רשמיים, התגוררו לפחות 25 אנשים שהגיעו עם הצי הראשון, כולל מספר ילדים שנולדו בהפלגה. במכתב שקיבל ג'ון מקארטי מהמזכיר הראשי של ניו סאות' ויילס (אנ'), אדוארד דיז תומסון (אנ') ב-14 במרץ 1842 נכתב כי: ”אני מכוון על ידי הוד מעלתו והמושל להודיע לך, שהקצבה לאנשי הצי הראשון שהוזכרה בפסקה שהופיעה בסידני גאזט לא אושרה על ידי הוד מעלתו ולא ידוע לו על קצבה כזו”.[78][79] השורדת האחרונה של הצי, אליזבת ת'אקרי, נפטרה ב-7 באוגוסט 1856.[80]
לאחר ההתיישבות של אנשי הצי הראשון, הופיעו האבעבועות השחורות בקרב האבוריג'ינים. קיימת מחלוקת, בקרב היסטוריונים רבים, לגבי דרך וסיבת הפצת המחלה בקרב האבוריג'ינים.
ב-1914, ג'ון קמפסטון העלה את ההשערה שלפיה האבעבועות השחורות הגיעו עם המתיישבים החדשים.[81] מספר חוקרים טענו כי ייתכן שהם ניסו במכוון להפיץ את המחלה בקרב האוכלוסייה המקומית.[82][83] למשל כנקמה על התקפותיהם של האבוריג'ינים,[84] או חלק מהתקפה של חיל הנחתים של ניו סאות' ויילס (אנ'), שנועדה לפנות את הדרך להתרחבות קולוניאלית.[85][86] סגן מנהל האוניברסיטה לביטחון לאומי בארצות הברית, סת' קארוס, כתב ב-2015 כי ”[היה] מקרה נסיבתי משמעותי התומך בתיאוריה שמישהו הדביק במכוון את האוכלוסייה האבוריג'ינית באבעבועות שחורות”.[87]
היסטוריונים אחרים הציעו שהאבעבועות השחורות הגיע יחד עם מבקרים באוסטרליה שלא הגיעו דרך הצי הראשון.[88][89][90][91][92] רעיון נוסף שהציעו ההיסטוריונים הוא שייתכן והווירוס של האבעבועות השחורות הגיע בטעות אל האבוריג'ינים, לאחר שבאו במגע עם מרכיב של החיסון נגד המחלה.[93][94][95]
ב-2002, הציעה ההיסטוריונית ג'ודי קמפבל, לאחר שהתייעצה עם הווירולוג פרנק פנר (אנ') כי האבעבועות השחורות הגיעו לאוסטרליה באמצעות קשר עם דייגים ממקאסאר שבאינדונזיה. באותה תקופה האבעבועות השחורות היו אנדמיות באינדונזיה.[90] ב-2011, ההיסטוריון קמפבל מקנייט הביע תמיכה בתאוריה. לדבריו, סבירות גבוהה שהאבעבועות השחורות, כמו מגפות אחרות, הגיעה לסידני על ידי אינדונזים והתפשטה ברחבי היבשת באופן עצמאי.[96]
תיאוריה נוספת, גם היא במחלוקת, אומרת שהמגפה הזו לא הייתה אבעבועות שחורות אלא אבעבועות רוח, שהובאה במקרה על ידי המתיישבים החדשים, וגם מפניה האבוריג'ינים לא היו מוגנים.[97][98][99][100]
ריי קולינס, בונה באבן, ביקש אישור מ־9 מועצות להקים גן הנצחה לזכר הצי הראשון, ללא עלות. מועצת הפלך של מישור ליברפול (אנ') הייתה היחידה שהסכימה. האתר שנבחר היה פארק קרוואנים לא פעיל על גדות הנחל קווירינדי (שו'), ליד העיירה וולבאדה (אנ'), בניו סאות' ויילס. בספטמבר 2002 החל קולינס בעבודתו, ובהמשך מועצת הפלך תרמה 28,000 דולר אוסטרלי למיזם. לאורך שבילי הגן, חרט קולינס על לוחות אבן את שמותיהם של כל המתיישבים שהגיעו לאוסטרליה ב-11 האוניות של הצי הראשון. סיפוריהם, חייהם והמפגשים הראשונים עם היבשת מוצגים ברחבי הגן.[101] ב-26 בינואר 2005, נפתח הגן כאנדרטה לזכר מתיישבי הצי הראשון.
לפני כן, אתר ההנצחה היחיד לזכר הצי הראשון היה מונומנט בברייטון-לה-סאנדס (אנ').[102]
{{citation}}
: תחזוקה - ציטוט: multiple names: authors list (link){{cite web}}
: (עזרה)
{{cite news}}
: (עזרה)
{{cite news}}
: (עזרה)
{{cite web}}
: (עזרה)
{{cite web}}
: (עזרה)
{{cite web}}
: (עזרה)
{{cite web}}
: (עזרה)
{{cite web}}
: (עזרה)
{{cite book}}
: (עזרה)
{{cite web}}
: (עזרה)
{{cite web}}
: (עזרה)
{{cite web}}
: (עזרה)
{{cite news}}
: (עזרה)
{{cite web}}
: (עזרה)
{{cite web}}
: (עזרה)
{{cite web}}
: (עזרה)
{{cite web}}
: (עזרה)
{{cite book}}
: (עזרה)
{{cite book}}
: (עזרה)
{{cite web}}
: (עזרה)
{{cite web}}
: (עזרה)
{{cite book}}
: (עזרה)
{{cite book}}
: (עזרה)
{{cite book}}
: (עזרה)
{{cite book}}
: (עזרה)
{{cite book}}
: (עזרה)
{{cite web}}
: (עזרה)
{{cite web}}
: (עזרה)
{{cite journal}}
: (עזרה)
{{cite web}}
: (עזרה)
{{cite journal}}
: (עזרה)
{{cite journal}}
: (עזרה)
{{cite web}}
: (עזרה)
{{cite web}}
: (עזרה)
{{cite web}}
: (עזרה); (עזרה)
{{cite web}}
: (עזרה)
{{cite web}}
: (עזרה)