הקפיטניה חנרל של צ'ילה
 | |
.svg) | |
| ממשל | |
|---|---|
| משטר | מונרכיה |
| ראש הרשות המבצעת |
Royal Governor of Chile  |
| שפה נפוצה |
ספרדית מאפוצ'ה |
| עיר בירה | סנטיאגו דה צ'ילה |
| גאוגרפיה | |
| יבשת |
אמריקה הדרומית |
| היסטוריה | |
| הקמה | |
| תאריך הקמה | 1541 |
| פירוק | |
| עצמאות צ'ילה | 12 בפברואר 1818 |
| ישות יורשת | הרפובליקה השמרנית |
| כלכלה | |
| מטבע | פסו |
  | |
הקפיטניה חנרל של צ'ילה (בספרדית: Capitanía General de Chile), שנקראה גם ממלכת צ'ילה (בספרדית: Reino de Chile) הייתה קפיטניה חנרל במלכות המשנה של פרו במסגרת האימפריה הספרדית בין השנים 1541 ו-1818 עת זכתה בעצמאותה והפכה לרפובליקה של צ'ילה.
גילוי
[עריכת קוד מקור | עריכה]האירופאים הראשונים שהגיעו לצ'ילה היו פרדיננד מגלן, חואן סבסטיאן אלקנו (Elcano) ואנשיהם. אלו חצו את מצר הים שלו קראו בשם מצר כל הקדושים, ונקרא כיום מצר מגלן, ב-1 בנובמבר 1520, ובכך היו האירופאים הראשונים שהגיעו לשטח הנמצא כיום ברפובליקת צ'ילה.
אף על פי כן נהוג לייחס את גילוי צ'ילה בידי האירופאים לדייגו דה אלמגרו (Almagro), שהיה שותפו של פרנסיסקו פיסארו ואשר קיבל לידיו את הפיקוד על חלקה הדרומי של ממלכת האינקה (אשר זכתה לשם טולדו החדשה). דה אלמגרו ארגן משלחת אשר יצאה מקוסקו דרומה בחודש יולי 1535, על בסיס דרכי האינקה. לאחר שחקר אזורים הנמצאים כיום בדרום בוליביה וצפון ארגנטינה, חצה את הרי האנדים לערבה. רבים מאנשי המשלחת איבדו את חייהם במסע כתוצאה מחום נמוך, אולם לאחר תשעה חודשי מסע, ב-21 במרץ 1536, הגיעה המשלחת לעמק קופיאפו (Copiapó). אולם אלמגרו לא מצא ערך רב בחבל ארץ זה, שנעדר את אוצרות הזהב והכסף של האינקה בפרו. לאחר שהתרשם מעוניים של הילידים שב דה אלמגרו לפרו, מרד כנגד פיסרו ומת מאוחר יותר במלחמת אזרחים.
כיבוש
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר משלחת ראשונית זו לא גילו השלטונות הקולוניאליים או המתיישבים הספרדיים עניין רב בחקירתה או ביישובה של צ'ילה. היה זה פדרו דה ואלדיביה (Valdivia) שהבין את הפוטנציאל הגלום בהרחבת האימפריה הספרדית דרומה, וביקש את אישורו של פיסרו לפלוש ולכבוש את האדמות שמדרום. משלחת ספרדית שנייה זו פתחה את פרק הכיבוש הספרדי בתולדותיה של צ'ילה. ולדיביה יצא למסע בלווית כמאתיים איש, אך לא פסע בעקבות אלמגרו, אלא הגיע לצ'ילה דרך מדבר אטקמה. בהגיעו לעמק קופיאפו תבע את השטח בעבור מלך ספרד ונתן לו את השם אקסטרמדורה החדשה, על שם אקסטרמדורה, ספרד, ארץ מולדתו. משם המשיך ולדיביה את התקדמותו דרומה עד לעמק אקונקגווה (Aconcagua), שם ניסה הקסיקה מיצ'ימלונגו (Michimalongo) לעצור אותו, אך ללא הצלחה. ב-12 בפברואר 1541 ייסד את העיר סנטיאגו דה נואבה אקסטרמדורה, ששינתה לימים את שמה לסנטיאגו דה צ'ילה, בירת צ'ילה של ימינו, לרגלי גבעת לוסיה הקדושה (Cerro Santa Lucía). תוך חודשים ספורים הוכרז ולדיביה כמושל צ'ילה וכקפיטן-חנרל של אקסטרמדורה החדשה בידי הקבילדו של העיר. תחילה דחה ולדיביה את המינוי, אולם לבסוף קיבל אותו ב-11 ביוני 1541. הספרדים תחת הנהגתו של ולדיביה ביססו את אחיזתם באזור והמשיכו בכיבוש השטח וייסדו למעלה מתריסר ערים נוספות, בהן לה סרנה (La Serena; בשנת 1544), קונספסיון (Concepción; בשנת 1550), לה אימפריאל (La Imperial; בשנת 1552), ולדיביה (Valdivia; בשנת 1552), וייהריקה (Villarrica; בשנת 1553) ולוס קונפינס (Los Confines; בשנת 1553). בו בזמן העניק ולדיביה לנאמניו את האנקומיינדות הראשונות.
במהלך התפשטותם נתקלו הספרדים בהתנגדותם של השבטים המקומיים, בהנהגתם של לאוטארו וקאופוליקאן, מנהיגיהם הצבאיים של המפוצ'ה. הארץ שתחת שליטת הספרדים הוכנעה עד לשנת 1553, אולם התפשטותם של הספרדים דרומה נעצרה עת נתקלו בהתנגדותם העזה של השבטים בני תרבות המפוצ'ה. התנגדות זו נמשכה עד לשנות ה-80 של המאה ה-19, עת הכניעה אותם המדינה המודרנית של צ'ילה, ומקובל לכנות התנגדות ממושכת זו בשם מלחמת האראוקו. פדרו דה ואלדיביה עצמו הובס ונהרג בקרב טוקאפל (Tucapel; 25 בדצמבר 1553), אולם הכיבוש האירופי עמד בעינו. המושל החדש, גרסיה אורטדו דה מנדוסה אי מנריקס (García Hurtado de Mendoza y Manríquez), שמאוחר יותר היה למשנה למלך של מלכות המשנה של פרו (1589–1596) שיקם את הערים שנהרסו בלחימה, אולם ניסיונותיהם החוזרים ונשנים של הספרדים להכניע את המפוצ'ה, הן במלחמה והן בדרכי שלום, כשלו.
ביום 16 בדצמבר 1575 פגעה במושבה הצעירה רעידת אדמה, וגל צונאמי שטף אותה מיד לאחר מכן. פגעי הטבע הרסו את האזור הדרומי והרסו את הערים לה אימפריאל, וייהריקה, ולדיביה וקסטרו. מחקרים מודרניים מעריכים, על סמך תיאורי בני הזמן והנזק שנגרם, כי מדובר היה ברעידת אדמה בעוצמה הקרובה ל-8.5 בסולם ריכטר.
בהתקוממות גדולה בשנת 1598, שנודעה בשם קרב קורלאבה (Desastre de Curalaba), כמעט והביאו המפוצ'ה כליה על המושבה הספרדית שבצ'ילה. המפוצ'ה החריבו את כל היישובים הספרדיים שמדרום לנהר הביוביו, להוציא את העיר ולדיביה ואת קסטרו שבאי צ'ילואה. לאחר שלושה קרבות נוספים התבסס הנהר כקו הגבול שבין אזור השליטה הספרדית ואדמות המפוצ'ה.
מושבה ספרדית
[עריכת קוד מקור | עריכה]אדמותיו הפוריות של העמק המרכזי הפכו את צ'ילה לאסם התבואה של מלכות המשנה של פרו. עם זאת, נשארה צ'ילה אחד מהמחוזות העניים ביותר של האימפריה הספרדית. במרוצת המאה ה-18 חוותה צ'ילה גידול דמוגרפי וכלכלי מרשים כתוצאה מהרפורמות הבורבוניות ומהשקט לאורך הגבול הדרומי. החברה השתכללה והתפתחה, ובידודה היחסי של צ'ילה הציב אותה במקום נוח ביותר לקדם את פני העצמאות המבוששת לבוא.
עם תום שלביו העיקריים של כיבוש צ'ילה, להוציא את בני המפוצ'ה בדרום, החלה בהיסטוריה הצ'יליאנית, ובזו של אמריקה הספרדית כולה, תקופה ארוכה בת כ-200 שנה בה התקיימה והתפתחה בעולם החדש חברה קולוניאלית. תחת האימפריה הספרדית הייתה צ'ילה לממלכת צ'ילה, ומבחינה מנהלתית הייתה קפיטניה חנראל שבירתה סנטיאגו. השלטון הספרדי האפקטיבי כלל את העמק המרכזי, אשר משתרע בין הרי האנדים במזרח ורכס החוף במערב, לאורך מרכז המדינה, עד לנהר הביוביו. בראש הקפיטניה עמד מושל צ'ילה, שהיה גם הקפיטן-חנראל שלה, והיה נשיאה של האודיינסייה, בית הדין הגבוה ביותר בצ'ילה הקולוניאלית וכן גוף מייעץ למושל, אשר ייעצה לו (ומשום כך כונה גם "נשיא").
ככל הקפיטניות חנראל, הייתה צ'ילה אזור מנהלי במעמד מיוחד, אולם המלך פליפה השני הכפיף את מושל צ'ילה למשנה למלך של מלכות המשנה של פרו בצו מלכותי (real cédula) בשנת 1589, בו ציווה על מושל צ'ילה "לקיים, לציית ולהוציא לפועל את פקודותיו [של המשנה למלך של פרו], וליידע אותו בכל אשר דורש תשומת לב שם"[1]. המשנים למלך נטו לפרש לאור צו זה את מערכת היחסים בין המשנה למלך למושל צ'ילה ככזו של כפיפות ותלות, אולם, במקרים מסוימים תקשר המושל ישירות עם המלך, ואילו באחרים באמצעות המשנה למלך של פרו. על אף צו מכונן זה, היו גם צווים מאוחרים יותר שעסקו במערכת היחסים בין הקפיטניה למלכות המשנה. למשל, צו מלכותי אחר התיר למשנה למלך להתערב בנעשה בקפיטניה של צ'ילה רק במקרה של "תסיסה ואי סדר" (alboroto y tumulto); צו אחר האציל למשנה למלך את הסמכות לקבוע אסטרטגיה צבאית בנוגע למלחמת האראוקו; צו נוסף האציל למשנה למלך את הסמכות להדיח את המושל, וצו אחר, מאוחר יותר, ביטל סמכות זו.
בכל הנוגע למשאבים צבאיים, כגון חיילים וכלי נשק, וכן בנוגע לאספקה של מוצרים מסחריים, הייתה תלויה הקפיטניה במלכות המשנה של פרו. המערכת המשפטית של הקפיטניה הייתה עצמאית מזו של מלכות המשנה, להוציא את האינקוויזיציה, שהייתה מוסד שיפוטי דתי, וכן ענייני המסחר, שהיו תלויים באגודת הסוחרים (consulado) של לימה עד 1795. טיב הקשר בין הקפיטניה למלכות המשנה השתנה בתקופות השונות, בהתאם לאופיים של המושלים והמשנים למלך. כך, למשל, מסיבות אסטרטגיות של ביטחון מלכות המשנה ומתוך חשש משודדי ים, התערבו משנים למלך בניהול מלכות צ'ילה. כתוצאה מכך, ומהמרחק הרב שבין צ'ילה למלך שבספרד, נהגו מושלים רבים לפנות למשנה למלך בלימה בשאלות ובבקשה להנחיות בעניינים דחופים. עם זאת, מעולם לא הוכפפה הקפיטניה של צ'ילה באופן רשמי למלכות המשנה של פרו. לבסוף, בשנת 1798, בעקבות סכסוך בין המשנה למלך אמברוסיו או'היגינס והמושל אביס (Avilés), הכריז המלך קרלוס השלישי כי צ'ילה היא עצמאית ממלכות המשנה של פרו "כפי שצריך היה להבין זאת מאז ומעולם" (como siempre debió entenderse).
בעקבות הרפורמות הבורבוניות השתנו מעט גבולותיה של צ'ילה הקולוניאלית וגם מבחינה פנימית היא אורגנה מחדש. בשנת 1776, עם הקמת מלכות המשנה של ריו דה לה פלטה נקרעה מצ'ילה הפרובינציה של קוז'ו (Cuyo), שהייתה ממזרח להרי האנדים והושמה תחת סמכותה של מלכות המשנה החדשה. בשנת 1786 יושמה בצ'ילה שיטת האינטנדנסיות וזו חולקה לשתי אינטנדנסיות שהגבול ביניהן עבר בנהר המאולה (Maule). האינטנדנסיה הצפונית של סנטיאגו חולקה ל-14 מחוזות (partidos) ואילו זו הדרומית של קונספסיון ל-8. שנה לאחר מכן, בשנת 1787, הופרד האי צ'ילואה ונמסר לסמכותה הישירה של מלכות המשנה של פרו.
במהלך התקופה הקולוניאלית היו למלחמת האראוקו שלבים שונים, בהם כאלו של מצב מלחמה ואחרים של עתות שלום. נוסף על כך, נאלצו להתמודד מושלי צ'ילה במהלך חציה השני של המאה ה-17 עם פלישות חוזרות ונשנות של שודדי ים אנגליים. על מנת להחזיק בחיל מצב בקפיטניה נוסד בשנת 1599 הריאל סיטואדו (Real Situado), קרן מטעם הכתר ששולמה ממכרות הכסף של פוטוסי לאוצר מלכות המשנה של פרו על מנת לסבסד את עלות ביטחון הקפיטניה של צ'ילה. לתשלום השנתי הייתה חשיבות גדולה באיזון הגרעון של הקפיטניה הענייה.
מיקומה הגאוגרפי של צ'ילה, המרוחקת מדרכי הסחר העיקריות, אלו היבשתיות ואלו הימיות כאחד, היה אחד מגורמי הקושי העיקריים להתפתחות המושבה הקולוניאלית. מצב זה, יחד עם מצב הלחימה המתמיד בו נמצאה הקפיטניה משך רוב התקופה, הפכו את צ'ילה לאחת המושבות העניות ביותר באימפריה הספרדית שבאמריקות. מכיוון שכך הפעילות המסחרית של הקפיטניה התבססה בעיקר על הסחר עם מלכות המשנה של פרו. בשלב מאוחר יותר, על אף שהיה הדבר אסור לפי חוק, קשרה צ'ילה קשרי מסחר קבועים גם עם בואנוס איירס.
במרוצת המאה ה-17 התפתחו ענפי ייצור וייצוא השומן, העור והצ'רקי (Charqui) - בשר מיובש, והפכו למוצרי הייצוא העיקריים מצ'ילה למלכות המשנה של פרו. הדבר אפשר צמיחה והביא להתפתחות מואצת של ענף גידול בעלי החיים. המאה הבאה, המאה ה-18, עמדה, מבחינה כלכלית, בצילה של החיטה. עלייתה של החיטה כמוצר הייצוא העיקרי שינתה את אופייה של החברה הקולוניאלית לכזו שתאפשר ייצור חקלאי מוגבר, שיענה על הדרישה ההולכת וגדלה של מלכות המשנה לדגנים. כך, החל מסוף המאה ה-17 הפכה צ'ילה ל"אסם של פרו", אך בו בזמן נפגעה צ'ילה קשות ממגפה שפגעה באזורי גידול רבים. בו בזמן התפתח בצ'ילה ענף כריית הזהב, הכסף והנחושת.
על אף שברחבי האימפריה הספרדית הייתה נתונה המערכת הכלכלית למונופול, התפתח הסחר הבלתי חוקי, ובעיקר הברחות, במידה ניכרת במהלך המאה ה-18, בעיקר לאחר הגעתם של תושבים חדשים מצרפת, מארצות הברית ומאנגליה. רק מיסוד הסחר החופשי בתוך גבולות האימפריה הספרדית בשנת 1778, כחלק מהרפורמות הבורבוניות, אפשר יחסי חליפין קבועים עם המטרופולין.
במהלך התקופה הקולוניאלית הכו בצ'ילה מספר רעידות אדמה רבות עוצמה. זו שארעה ב-13 במאי 1647 הרסה חלק ניכר מהעיר סנטיאגו; זו של 15 במרץ 1657, וגל הצונאמי שבה בעקבותיה, הרסו לחלוטין את העיר קונספסיון, שעברה מפנקו (Penco), מקומה דאז, למיקומה הנוכחי בפנים הארץ; וזו שהתרחשה ב-8 ביולי 1730, חזרה ופגעה באופן קשה בסנטיאגו ובוולפראיסו.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
