לידה |
22 ביוני 1869 בולטימור, ארצות הברית |
---|---|
פטירה |
13 במאי 1941 (בגיל 71) בוסטון, ארצות הברית |
מקום לימודים | אקדמיה ז'וליאן |
הושפע על ידי | ז'אן-לאון ז'רום |
בן או בת זוג | אליזבת אוקי פקסטון (3 בינואר 1899–1941) |
ויליאם מקגרגור פקסטון (באנגלית: William McGregor Paxton; 22 ביוני 1869-1941) היה צייר אמריקני השייך לאסכולת בוסטון והיה מייסד משותף של אגודת אמני בוסטון. הוא לימד בבית הספר לאמנות בבוסטון, שם הכיר את אשתו אליזבת אוקי פקסטון. פקסטון ידוע בזכות דיוקנאותיו, כולל אלה של שני נשיאים - גרובר קליבלנד וקלווין קולידג'- וסצינות פנים עם נשים, כולל אשתו.
הוא נולד ב־22 ביוני 1869 בבולטימור לג'יימס ורוז דוהרטי פקסטון.[1] אביו של ויליאם העביר את משפחת פקסטון והקים עסק קייטרינג במסצ'וסטס באמצע שנות ה-70.
פקסטון למד בבית הספר לאמנות בקוללס במלגה שהשיג בגיל 18. הוא למד אצל דניס מילר בונקר וקוללס ואז נסע לפריז ללמוד אצל ז'אן-ליון גרום, ״בבית ספר לאמניות היפות״. כנראה הוא למד גם באקדמיה ז'וליאן בפריז. הוא חזר לארצות הברית ולמד אצל ג'וזף דקמפ, שלימד גם את אליזבת אוקי. [2] היא הפכה לסטודנטית של פקסטון ואחר כך לאשתו.[2]
פקסטון התארס בשנת 1896 לאליזבת אוקי, והם התחתנו ב־3 בינואר 1899. הם נסעו יחד לאירופה ולעיתים קרובות בילו את הקיץ בקייפ קוד ובכף אן. הם גרו בניוטון, מסצ'וסטס, בערך בשנת 1916 הם התגוררו או היה להם סטודיו ברחוב איפסוויץ' באולפני פנוויי בבוסטון. בהמשך הם רכשו בית במרכז ניוטון ברחוב מונטוויל.[3]
אשתו של פקסטון ניהלה את הקריירה שלו ודגמנה לרבים מיצירותיו, לזוג לא היו ילדים.[4]
פקסטון לימד בשנים 1906 - 1913 בבית הספר במוזיאון לאמנויות יפות בבוסטון הוא עבד באולפני הרקורט סטריט בבוסטון וכשזה נשרף בשנת 1904 הוא איבד קרוב למאה ציורים. לאחר מכן הוא הלך לאולפני פנוויי לתקופה קצרה ואחר כך עבר לאולפני ריברוויי, גם הם בבוסטון.
הוא ידוע בעיקר בזכות דיוקנאותיו וצייר גם את הנשיאים גרובר קליבלנד וגם את קלווין קולידג'. מוזיאון האמנות של מריהיל מספר על אומנותו, "פקסטון היה ידוע היטב בגלל תשומת הלב שנתן להשפעות האור והפרטים הקטנים. עבודותיו מציגות לעיתים קרובות השקפות אידיאליסטיות של נשים, כמו דיוקן ״המניפה האדומה״ של אשתו אליזבת", כמו תיאור הנשים של הנרי ג'יימס ברומנים "דיוקן גברת "(1881) או האמריקני (1877).[5]
הדוגמניות שלו, היו לרוב בנות ונשות פטרוניו, הוצגו כנשים מעודנות, מתורבתות והושוו ל"חפצים האסתטיים היקרים שמקיפים אותן", כמו בציור נשות החברה, המשקפים את עושר בעליהם או אבותיהם. הוא יצר יצירות משוכללות עם דגמים בסטודיו שלו, באמצעות אביזרים המופיעים בכמה ציורים.
פקסטון וכמה אמנים אחרים של בוסטון קיבלו השראה מיאן ורמיר. במוזיאון המטרופוליטן כותבים על ״עלי התה״ של פקסטון (1909) שבאוסף שלהם:
"בטרקלין נטול חלונות המואר על ידי אור רך, אווירה חלומית וצלילי השתיקה, שתי נשים אלגנטיות מעבירות את הזמן בכך שהן עושות מעט מאוד. פקסטון רומז על נרטיב, אך הוא מבקש שהצופה ימציא אותו, תוך שהוא מעלה מחדש את העמימות מציוריו של ורמיר, שהוא העריץ".[6]
פקסטון השתמש בטכניקה שרק נושא אחד בקומפוזיציות שלו היה לגמרי במוקד, בעוד השאר היו מטושטשים משהו, משהו שהוא כינה "מבט של משקפת" בדומה לורמיר. הוא החל להפעיל סגנון זה בעבודתו, כולל בציור ״השרשרת החדשה״, בה רק חרוזי הזהב מוגדרים בצורה חדה בעוד שאר החפצים בקומפוזיציה הם בעלי קצוות רכים ומטושטשים יותר.[7]
פקסטון היה אחד מדמויות המפתח בבית הספר לציור בבוסטון ומייסד משותף של אגודת גילדת בוסטון עם פרנק ווסטון בנסון ואדמונד צ'ארלס טרבל.
פקסטון הפך לחבר מן המניין באקדמיה הלאומית לעיצוב בשנת 1928.
פקסטון מת בשנת 1941, מהתקף לב כשצייר את אשתו בסלון ביתם בדרך מונטווייל. הוא היה בן 72.
תערוכה נערכה לזכרו במוזיאון לאמנויות יפות בבוסטון החל מה -19 בנובמבר עד 14 בדצמבר 1941.