לידה |
3 ביולי 1946 (בן 78) מודון, צרפת |
---|---|
השקפה דתית | הכנסייה הקתולית |
מקום לימודים | אוניברסיטת פריז-סורבון, אקול נורמל סופרייר, תיכון קונדורסה |
מנחה לדוקטורט | פרדיננד אלקייה |
מוסדות |
|
מונחה לדוקטורט | Vincent Carraud, Gilles Olivo, Pierre Guenancia, Christophe Bouriau, Édouard Mehl, Sophie-Jan Arrien, Jean Vioulac, Alexandra Leduc, Pierre-François Noppen, Jean-Yves Lacoste, Emmanuel Housset, Barbara Stiegler, Dan Arbib, Jean-François Lavigne, André Warusfel, Camille Riquier, Didier Franck, Georgiana Huian |
זרם | פנומנולוגיה |
תחומי עניין | מטאפיזיקה, היסטוריה של הפילוסופיה, פנומנולוגיה, eroticism, פילוסופיה של המוסר, תאולוגיה, נצרות קתולית |
עיסוק | פילוסוף, תאולוג, מרצה באוניברסיטה |
מדינה | צרפת |
פרסים והוקרה |
פרס רצינגר (2020) פרס קרל יאספרס (2008) Grand prix de philosophie (1992) קצין במסדר הדקל האקדמי אביר בלגיון הכבוד אביר מפקד במסדר הקדוש גרגוריוס בפסקה זו רשומה אחת נוספת שטרם תורגמה |
ז'אן לוק מריון (בצרפתית: Jean-Luc Marion; נולד ב-3 ביולי 1946) הוא פילוסוף ותאולוג קתולי צרפתי. משנתו מתבססת על תאולוגיה פטריסטית ופנומנולוגיה. חלק ניכר מעבודתו האקדמית הוקדש לרנה דקארט, מרטין היידגר ואדמונד הוסרל, כמו גם לנושאים דתיים.
מריון נולד במדון (אנ'), רמות הסן שבצרפת, ב-3 ביולי 1946. הוא למד באוניברסיטת נאנטר ובסורבון, ולאחר מכן באקול נורמל סופרייר שם למד אצל ז'אק דרידה, לואי אלתוסר וז'יל דלז. במקביל ללימודיו האקדמיים פיתח עניין אישי עמוק בתאולוגיה. בין השנים 1972–1980 למד לקראת דוקטורט ועבד בתור מרצה זוטר בסורבון. לאחר קבלת תואר הדוקטור בשנת 1980, החל ללמד באוניברסיטת פואטייה.
שימש כראש המחלקה לפילוסופיה באוניברסיטת נאנטר, וב-1991 מונה גם לתפקיד פרופסור אורח במכון הקתולי של פריז. בשנת 1996 ירש את מקומו של עמנואל לוינס כראש הקתדרה למטאפיזיקה בסורבון. בשנת 1994 היה פרופסור אורח באוניברסיטת שיקגו, ובין השנים 2004–2010 כיהן שם כפרופסור בקתדרה ע"ש ג'ון נובין לפילוסופיה של הדת ותאולוגיה. ב -6 בנובמבר 2008, נבחר מריון לחבר האקדמיה הצרפתית, שם תפס את מקומו של קרדינל ז'אן-מארי לוסטיז'ה.
בין הפרסים בהם זכה:
משנתו הפנומנולוגית של מריון פרושה בטרילוגיה של ספרים. 'צמצום ומתן: חקירות על הוסרל, היידגר והפנומנולוגיה' (1989) הוא מחקר היסטורי על השיטה הפנומנולוגית בה עשו שימוש הוסרל והיידגר, מתוך כוונה להציע כיוונים עתידיים למחקר פנומנולוגי. 'היות ניתן: חיבור על הפנומנולוגיה של המתן' (1997) הוא חיבור העוסק במושג ההינתנות ובתופעות הרוויות. 'על העודפות' (2001) מפתח ומעמיק את הדיון בתורת התופעות הרוויות.[1]