ז'ורז' דוורה
 |
ערך ללא מקורות
| |
| ערך ללא מקורות | |
 | |
| צילום בשביבות שנת 1932 | |
| לידה |
13 בספטמבר 1908 לוגוז', האימפריה האוסטרו-הונגרית  |
|---|---|
| פטירה |
29 במאי 1985 (בגיל 76) הרובע השביעי של פריז, צרפת |
| שם לידה |
Dobó Gyõrgy |
| ענף מדעי |
אתנופסיכיאטריה, פסיכואנליזה, אתנולוגיה, אנתרופולוגיה, ethnopsychology |
| מקום לימודים |
|
| מוסדות |
|
  | |
ז'ורז' דֶוֶרֶה (במקור דויטש, בהונגרית: Dobó Gyõrgy; בצרפתית: Georges Devereux; 13 בספטמבר 1908 – 28 במאי 1985), פסיכואנליטיקאי, אנתרופולוג וחוקר תרבויות צרפתי-אמריקאי, יהודי-הונגרי מומר. מייסד האתנופסיכיאטריה (אנ').
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ילדות והתבגרות
[עריכת קוד מקור | עריכה]ז'ורז' דוורה נולד בשם ההונגרי גֶ'רג' דובו (Dobó Gyõrgy) בעיר לוגוז' באזור באנאט, שהשתייך בתקופה זו לאימפריה האוסטרו-הונגרית (כיום ברומניה). דוורה היה הצעיר מבין שלושה ילדים - אחיו הבכור נקרא אישטוואן (פישטה) ואחותו - אילונה[1]. הוא גדל במשפחה יהודית מתבוללת מבוססת ומשכילה, דוברת הונגרית וגרמנית. השם המקורי היהודי של משפחת אביו היה "דויטש" והוא שונה לשם ההונגרי "דובו"; תופעת שינוי שמותיהם של בני מיעוטים לשמות "מקובלים" יותר הייתה נפוצה בחברה ההונגרית דאז. אביו של דוורה, אֵאּוּגֵן (יֶנו), היה עורך דין בעל דעות סוציאליסטיות ומעריץ של התרבות הצרפתית; כיהן כ"ראש הקהל" של היהודים הנאולוגים בעירו. אמו של דוורה, מרגרטה (מרגיט), גם היא בת למשפחה בשם דויטש מבודפשט, הייתה דוברת גרמנית ומעריצה של התרבות הגרמנית. אחותה הלנה נישאה לעו"ד מיקלוש טלר, ואחד מילדיהם היה אדה, לימים הפיזיקאי האמריקאי אדוארד טלר, אבי פצצת המימן.
נראה כי ילדותו של דוורה הושפעה מתסכוליו ביחסים עם המבוגרים, ובמיוחד מיחסה הקר של אמו שנתפסה עבורו חסרת רגישות לצורכי הילדים. דוורה שלט היטב מילדותו בשפות הונגרית, גרמנית, רומנית וצרפתית. הוא גילה מגיל צעיר כישרון מוזיקלי, למד לנגן בפסנתר, הלחין מנגינות וכתב שירים. הוא שאף להיות פסנתרן סולן בקונצרטים, אך סיבוכים של ניתוחים שעבר אחרי פציעת ידו הימנית בתאונה, אילצו אותו לשנות את תוכניותיו. למרות זאת התעניין גם בהמשך במוזיקה, ואף הלחין מאוחר יותר קטעים לפסנתר.
בהשפעת הטראומה הקשה של התאבדות אחיו, הגדול ממנו בשנה, ומתוך רצון להתחמק מגיוס לצבא הרומני (בשנת 1918 עבר אזור מגוריו לשלטון רומניה), עבר דוורה בגיל 18 לגרמניה, ולאחר מכן לפריז, שם נרשם ללמודי פיזיקה וכימיה; הוא למד אצל מרי קירי וז'אן פרן. לדבריו, דרך לימודי הפיזיקה ביקש להגיע ל"אמת האובייקטיבית", בעוד שדרך המוזיקה שהמשיך ליצור - שאף לגעת ב"אמת הסובייקטיבית". עם זאת, בתקופה זו ה"אובייקטיביות" בפיזיקה הועמדה בסימן שאלה, ואף על פי שהעבודות האפיסטמיולוגיות של הפיזיקאים המשיכו לעניין אותו כחוקר גם בעתיד, הוא החליט להפסיק את לימודי הפיזיקה לאחר שנה וחצי.
דוורה חלה באותה תקופה במחלה קשה. לאחר שהחלים, בשנת 1928, נסע ללייפציג ולמד קורס למוכרי ספרים. במקביל, בשנים אלו החל לפקוד חוגים ספרותיים ואמנותיים בגרמניה ובצרפת ולכתוב ספרות אוונגרדית בגרמנית ובצרפתית. הוא הכיר את קלאוס מאן ואז'ן יונסקו, שבכתב העת שלו "Transitions" ("מעברים") פרסם כמה מיצירותיו בשנת 1927. דוורה גם כתב רומן שלא פורסם - "הפאונה בגיהנום הבורגני" ("La faune dans un enfer bourgeois").
לימודי בלשנות ואתנולוגיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
דוורה רצה לבקר ארצות רחוקות ואקזוטיות, והתחיל ללמוד את השפה המלזית בבית הספר לשפות המזרח בפריז. כמו כן נרשם למכון לאתנולוגיה והיה לתלמידם של מרסל מוס, פול ריוֵה (Rivet) ולוסיין לוי-בריל (Levy-Bruhl). בשנת 1932 המיר את דתו לנצרות קתולית ואימץ לעצמו שם משפחה צרפתי, "דֶוֶרֶה", שנשאו, בין השאר, כמה משפחות אריסטוקרטיות מבריטניה ומארצות הברית. למרות עזיבתו את היהדות, היו שטענו כי צליל השם החדש קרוב למילה הרומנית "evreu" (אֶוורֶאו) שמשמעותה "יהודי", ובכך השם החדש מזכיר את מוצאו.
בזכות הצטיינותו בלימודים קיבל מלגת רוקפלר כדי להמשיך ללימודי אנתרופולוגיה באוניברסיטת ברקלי בקליפורניה. הוא למד אצל אלפרד קרובר ורוברט לווי (Lowie). במסגרת לימודיו נשלח לשהות בקרב בני שבט האינדיאנים מוהאבי (Mohave) בקליפורניה על מנת לחקור את אורח חייהם. ז'ורז' דוורה בילה זמן ארוך בקרב בני המוהאבי, למד את שפתם ומנהגיהם, והוא נשאר מעריצם עד סוף חייו.
בשנים 1933–1935 נסע להודו-סין, אז מושבה צרפתית, ל18 חודשים כדי לחקור את הקבוצה האתנית ההררית סדאנג-מוי מהרמות הגבוהות של דרום וייטנאם, שם למד את שפתם שהפכה לשגורה בפיו.
בחזרתו לצרפת נדהם מהאווירה הקסונופובית והאנטישמית שלאחר פרשת סטביסקי משנת 1934, והחליט לחזור לארצות הברית. שם בשנת 1935 סיים את עבודת הדוקטור שלו על חיי המין של בני המוהאבי, בהדרכתו של קרבר.
פסיכואנליטיקאי בארצות הברית ובצרפת
[עריכת קוד מקור | עריכה]בסוף שנות ה-1930 החל להתעניין בפסיכואנליזה ובפסיכיאטריה טרנסקולטורלית. בתחילת שנות ה-40 קיבל אזרחות אמריקאית, התגייס לצי ארצות הברית ב-1943 והשתתף במלחמת העולם השנייה בדרגת סגן. בסוף המלחמה הגיע שוב לצרפת והשתלם שם בפסיכואנליזה אצל מרק שלו מברגר. אחר כך המשיך בטיפול אנליטי קצר בניו יורק אצל בן ארצו, גזה רוהיים (Géza Róheim), שעסק בקשר בין פסיכואנליזה ובין אנתרופולוגיה. לבסוף המשיך בהשתלמות בקליניקה מנינגר (Menninger Clinic) בטופיקה בירת קנזס, אחד משני המוסדות האוניברסיטאיים האמריקאיים היחידים שהסכימו לקבל מומחים שאינם רופאים לתוכנית הכשרה פסיכואנליטית. כאן מטפלו היה רוברט יוקל ומדריכו קרל מנינגר עצמו. דוורה עבד שם בין השנים 1946–1952. הוא טיפל בין השאר בווטרנים ממוצא אינדיאני (ילידי) של צבא ארצות הברית, שלקו בנוירוזה פוסט טראומטית. דוורה התקבל ב-1952 כחבר בחברות הפסיכואנליטיות של פילדלפיה וניו יורק, ועסק רבות בטיפול בילדים ונוער. במקביל לימד אנתרופולוגיה בכמה אוניברסיטאות, בהן אוניברסיטת טמפל בפילדלפיה. בשנת 1959 עבר לעבוד כפסיכואנליטיקאי בניו יורק.
להזמנתם של רוז'ה בסטיד ושל קלוד לוי-שטראוס בשנת 1962, השתקע בפריז על מנת ללמד (עד שנת 1981) אתנופסיכיאטריה ופסיכואנליזה, בבית הספר הגבוה למדעי החברה בפריז. לעיתים הרצה גם בבריטניה, באוניברסיטת אוקספורד. בשנת 1964 התקבל כחבר בחברה הפסיכואנליטית בפריז. בהמשך ויתר על העבודה הקלינית כדי להקדיש זמן לפיתוחו של תחום ההתמחות החדש שיזם - האתנופסיכיאטריה.
בשנותיו האחרונות התעמק במחקר הפסיכולוגי של תרבות "אחרת" מהעבר הרחוק - זו של יוון העתיקה, מתוך מודעות לאוניברסליות של הקונפליקט האדיפלי ושל שאר התסביכים האנושיים. בתקופה זו, מגיל 50, החל להתעמק בלימוד יוונית עתיקה, והפך לאחד המומחים בתחום המיתולוגיה היוונית והניתוח הפסיכולוגי של מיתוסים (בדומה למלומד אחר בן אזור הולדתו, באנאט, ההונגרי-שווייצרי קרל קרני).
למפעל חייו של דוורה הייתה השפעה רבה בצרפת, במיוחד משנות השמונים, בתחום הפסיכולוגיה הקלינית והפסיכותרפיה באוכלוסיות בעלות תרבויות "חוץ-אירופיות" - תחום שדוורה כינה "אתנופסיכיאטריה".
דוורה חיבר 12 ספרים וכ-400 מאמרים וטקסטים אחרים.
חיים פרטיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]דוורה היה בעל אישיות מורכבת, נון-קונפורמיסט, ונתפס כקשה ביחסיו עם אנשים אחרים. הוא התחתן 5–6 פעמים. היה מעשן כבד. הוא לא היה פוליטיקלי קורקט - היו לו חיבות ושנאות, לעיתים קפריזיות, גם כלפי עמים ותרבויות, האובייקטים למחקריו; כך למשל התלהב מאוד מתרבות האינדיאנים בני שבט מוהאבי, אך פיתח דעות שליליות מאוד כלפי תרבות המוי בווייטנאם. ביחס ליהדותו נראה שהיו לו קונפליקטים; באוקטובר 1973, בתחילת מלחמת יום הכיפורים, הביע בפני מקורביו דאגה לגורל מדינת ישראל, שם התגוררה אחותו.
מבחינה פוליטית התנגד נחרצות למרקסיזם, שהיה עדיין באופנה בזמנו בצרפת, כולל בין רוב תלמידיו; הייתה לו חולשה למונרכיזם.
נפטר בפריז ב-28 במאי 1985, בעקבות מחלת ריאות. אפרו הובא לקבורה, בהתאם לצוואתו, בבית הקברות של בני המוהאבי בפארקר באריזונה.
תרומותיו בתחום האתנופסיכיאטריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]באתנופסיכיאטריה ראה דוורה המשגה וטיפול הבעיות הנפשיות של המטופלים תוך כדי לקיחה בחשבון של תרבותם. בעבודתו האתנופסיכיאטריה של בני המוהאבי תיאר דוורה בפירוט את "החשיבה הפסיכיאטרית" של אוכלוסייה זו. הוא ראה בעניין שמגלים בני קבוצה אתנית זו כלפי הפסיכופתולוגיה מסר של כבוד מטעם החברה כלפי הפרט החי בה.
בספרו הפסיכותרפיה של אינדיאני מהערבות הגבוהות דוורה מצביע על הצורך לפתח מושגים מותאמים לתרבות המטופל ומתווה את הדרכים לשימוש המושכל בתרבות המסורתית בפסיכותרפיה.
במחקר על ההפלות בחברות הקדמוניות דוורה מוצא שרשימת הפנטזיות של המטופלים במהלך הטיפול הפסיכאנליטי תואמת את רשימת הטקסים והמנהגים המתוארים על ידי האתנולוגים במחקריהם. לדברי דוורה, הפסיכואנליטיקאים והאתנולוגים מגיעים לתאר את אותה המציאות, הראשונים "מבפנים" והאחרונים "מבחוץ". הנחה זו חוזרת גם בספר אחר שלו, שנקרא אתנופסיכואנליזה קומפלימנטריסטית ("משלימה").
במסות לאתנופסיכיאטריה כללית, ספרו הראשון שפורסם בצרפתית, מתייחס דוורה למציאות הקלינית ומסווג אותה מנקודת מבט ספציפית אתנופסיכיאטרית.
בספר מהחרדה למדעי ההתנהגות מדגיש דוורה את תפקיד החוויה הסובייקטיבית (כולל העברה נגדית) של חוקר התופעות האנושיות, ככלי ממדרגה ראשונה ולא כפי שנתפס פעם, כמכשול או גורם לראייה מעוותת של המציאות. לפי דוורה, יתרון השקפה זו בא לידי ביטוי גם במחקרים הגדולים של קלוד לוי-שטראוס - "תוגת הטרופיקה", של ז'ורז' בלנדייה "אפריקה כפולת המשמעות", ושל ז'ורז' קונדומינס "האקזוטי בחיי יום יום".
בעבודותיו המוקדשות לניתוח המיתוסים היווניים, מציג דוורה את המיתולוגיה כמקור בלתי נדלה של פנטזיות ומנגנוני הגנה - פתרונות לבעיות הנפשיות אתן מתמודד האדם, כדבריו, מעין "מזווה של הלא מודע".
ממשיכי דרכו
[עריכת קוד מקור | עריכה]ממשיכי דרכו הידועים ביותר בצרפת הם טובי נתן, פסיכואנליטיקאי, חוקר ומרצה, המכהן כנספח התרבות בשגרירות צרפת בישראל, ומרי רוז מורו, שהקדישו עצמם במיוחד לטיפול בבעיות הנפשיות של משפחות המהגרים והעובדים הזרים בצרפת. השפעת עבודותיו של דוורה מוכרת גם בפעילות של מה שקרוי ה"דור השני" של אסכולת ציריך לאתנופסיכואנליזה - מריו ארדהיים, מאיה נאדיג, פלורנס וייס ואחרים. ב-1980 טובי נתן הקים בבית החולים "אביסן" (אבן סינא) בעיר בוביני קליניקה הראשונה לאתנופסיכיאטריה במסגרת בית חולים.
הנצחה
[עריכת קוד מקור | עריכה]החל משנת 1993 נפתח בפריז מרכז ע"ש ז'ורז' דוורה, מרכז אוניברסיטאי לסיוע פסיכולוגי למשפחות המהגרים. הוא מסונף לאוניברסיטת פריז 8 סן דני. במסגרתו עובדים צוותים רב-תחומיים הכוללים לא רק פסיכיאטרים, פסיכולוגים ועובדים סוציאליים, אלא גם מרפאים עממיים ואנשי דת מהקהילות הנוגעות בדבר, בדרך כלל בתחום הטיפול במהגרים או עובדים זרים; הצוותים דנים יחד עם המטופלים ומשפחותיהם בטבעה של בעייתם, ובדרכים לטפל בה, בהתחשב בהמשגה המסורתית ובאמצעי הטיפול המסורתיים. השיחות עם המטופלים ועם משפחותיהם מתקיימות בשפת אמם, והצוותים נעזרים בתרגום.
דמותו במדיה האמנותית
[עריכת קוד מקור | עריכה]- 2013 - ספרו משנת 1951 " Reality and Dream: Psychotherapy of a Plains Indian על עבודתו הפיכואנליטית הם אינדיאנים דלקפוט בארצות הברית, עובד לסרט אמנותי לפי תסריטו ובבימויו של ארנו דפלשן, עם השחקנים ג'ימי פיקאר ומתייה אמלריק, האחרון בתפקיד "ז'ורז' דוורה" .הסרט נבחר כמועמד לשלושה פרסי סזאר.
ספריו
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Psychothérapie d'un indien des plaines: réalités et rêve, [1951], rééd. Fayard, 1998, ISBN 2213600244 - פסיכותרפיה של האינדיאנים של הערבות: מציאות וחלום
- Study of Abortion in Primitive Societies - מחקר על הפלות בחברות פרימיטיביות
- Essais d'ethnopsychiatrie générale, Paris, Gallimard, 1970 (réédité en coll. Tel, 1983, ISBN 2070282066 - מסות באתנופסיכיאטריה כללית
- De l'angoisse à la méthode dans les sciences du comportement Paris, Flammarion, 1980 [1967 pour l'édition originale en anglais], 474 p. Ed.: Aubier Montaigne, 1998, ISBN 2700721861 - מחרדה אל מתודה במדעי ההתנהגות (במקור באנגלית)
- Ethnopsychanalyse complémentariste, Paris, Flammarion, 1985 première édition 1972 375 p. - אתנופסיכיאטריה קומפלמנטריסטית
- Femme et Mythe, Paris, 1982, Flammarion, rééd. coll. Champs-poche: 1999, ISBN 2080811800) - אישה ומיתוס
- Les rêves dans la tragédie grecque, Paris, Les Belles Lettres, coll. «Vérité des mythes», 2006, 522 p. (ISBN 2251324380) Traduction de Dreams in Greek tragedy : an ethno-psycho-analytical study, Berkeley University Press, 1976 - החלומות בטרגדיה היוונית:מחקר אתנו-פסיכואנליטי
- Tragédie et poésie grecques, Ed.: Flammarion, 1992, ISBN 2082106454 - הטרגדיה והשירה היוונית
- Cleomene le roi fou: Études d'histoire ethnopsychanalytique, Paris, Aubier, 1998, ISBN 2700721144 - קלאומנס, המלך המשוגע:מחקרים בהיסטוריה אתנופסיכואנליטית
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Tobie Nathan - G.Devereux - în Enciclopedia Universalis France 1999
- Catherine Clément, Tobie Nathan - Le Divan et le Grigri - Odile Jacob -poches -Paris 1998, 2005
- Georges Devereux: Es gibt eine kulturell neutrale Psychotherapie. Gespräch mit Georges Devereux. In: Hans Jürgen Heinrichs (hg.): Das Fremde verstehen. Gespräche über Alltag, Normalität und Anormalität. Qumran, Frankfurt, Paris 1982, S. 15-32
- Marie-Christine Beck: La jeunesse de Georges Devereux. Un chemin peu habituel vers la psychanalyse. In: Revue Internationale d'Histoire de la Psychanalyse, 1991, 4, S. 581-603
- Ulrike Bokelmann: Georges Devereux. In: Hans Peter Duerr: Die wilde Seele. Zur Ethnopsychoanalyse von Georges Devereux. Suhrkamp, Frankfurt 1987, S. 9-31
- Klaus-Dieter Brauner: Kultur und Symptom. Über wissenschaftstheoretische und methodologische Grundlagen von George Devereux' Konzeption einer Ethnopsychoanalyse und Ethnopsychiatrie. Lang, Frankfurt am Main, Bern, New York 1986
- Elisabeth Burgos, Georges Devereux, Mohave: Le Coq Héron, n°109, 1988, S. 71-75
- Hans Peter Duerr (Hg.): Die wilde Seele. Zur Ethnopsychoanalyse von Georges Devereux. Suhrkamp, Frankfurt 1987
- Françoise Michel-Jones: Georges Devereux et l'ethnologie française. Rencontre et malentendu. In: Nouvelle revue d'Ethnopsychiatrie, 1986, n°6, S. 81-94
- Johannes Reichmayr: Einführung in die Ethnopsychoanalyse. Geschichte, Theorien und Methoden. Fischer, Frankfurt am Main 2001, ISBN 3596106508 - Vollst. überarb. Neuauflage: Psychosozial-Verlag 2003, ISBN 3898061663
- Ekkehard Schröder (Hg.): Georges Devereux zum 75. Geburtstag. Eine Festschrift. Vieweg, Braunschweig [u.a.] 1984
- Simone Valantin-Charasson, Ariane Deluz: Contrefiliations et inspirations paradoxales. Georges Devereux (1908-1985). In: Revue Internationale d'Histoire de la Psychanalyse. 1991, 4, S. 605-617
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ז'ורז' דוורה (בצרפתית)
- מרכז ז'ורז' דוורה (בצרפתית)
- מיכאל גיל, מהפיזיקה הקוואנטית לאתנופסיכיאטריה הקומפלמנטריסטית, מאמר של בן אחותו של דוורה, בעיתון "תאלסה", 19, 2008. (בהונגרית)
- אקהרד שרדר- זורז' דוורה - למלאות מאה שנה להולדתו(הקישור אינו פעיל)
site journal-ethnologie.de של מוזיאון התרבויות בפרנקפורט על נהר מיין 2008 גישה ב 18.3.2011
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ מיכאל גיל, מהפיזיקה הקוואנטית לאתנופסיכיאטריה הקומפלמנטריסטית, בעיתון "תאלסה", 19, 2008 (בהונגרית)