לידה |
1 במרץ 1787 Bad Zell, אוסטריה |
---|---|
פטירה |
18 ביוני 1842 (בגיל 55) וינה, האימפריה האוסטרית |
מוקד פעילות | וינה |
שפה מועדפת | גרמנית |
צאצאים | קרל האסלינגר |
חתימה | |
טוביאס האסלינגר (בגרמנית: Tobias Haslinger; 1 במרץ 1787, באד צל, אוסטריה עילית – 18 ביוני 1842, וינה) היה מוציא לאור ומלחין אוסטרי, מהתקופה הקלאסית והרומנטית.
טוביאס האסלינגר נולד ב-1 במרץ 1787 בבאד צל באוסטריה עילית. כנער מקהלה בעיר לינץ למד לנגן על מספר כלי נגינה ועבד בחנות המוזיקה של הקאפלמייסטר פרנץ קסאפר גלגל (אנ'). משנת 1810 גר בווינה, שם עבד תחילה כמנהל חשבונות ולאחר מכן כשותף בסוכנות האמנות של זיגמונד אנטון שטיינר, אותה רכש בשנת 1826. הוא ניהל את ההוצאה לאור שכללה גם את הדפוס ואת החריטה והפך אותם לעסק בינלאומי. האסלינגר פרסם יצירות מאת בטהובן, פרנץ שוברט, לואי שפור, יוהאן נפומוק הומל, יוזף מייסדר (אנ'), איגנץ מושלס, קרל מריה פון ובר, מוצרט, קארל צ'רני, מוציו קלמנטי, וכן את מכלול יצירותיו של יוהאן שטראוס האב. האסלינגר היה המוציא לאור הזר הראשון של שופן, אותו פגש בשנת 1829 במהלך ביקור של שופן בווינה.[1] האסלינגר הסכים לפרסם את יצירתו של שופן בתנאי שינגן אותה בקונצרט בפומבי ובתנאי שימכור לו את הזכויות.[2]
בשנת 1821 הקדיש לו לודוויג ואן בטהובן את הסקרצו "הו טוביאס!", קאנון עם שלושה קולות.
טוביאס האסלינגר היה גם מלחין והלחין בין היתר את היצירה "סונטינה בדו מז'ור".
בנו קרל האסלינגר המשיך את דרכו כמוציא לאור ומלחין.
מלך פרוסיה פרידריך וילהלם השלישי. העניק להאסלינגר את מדליית הזהב הגדולה לאמנות ולמדע, שהוענקה לו על ידי שגרירות פרוסיה בווינה. האסלינגר העניק למלך בתמורה עותק של הקנטטה "הרגע המפואר" (אנ') של בטהובן. בשנת 1894 נקראה על שמו סמטה ברובע ה-16 וה-17 של וינה - האסלינגרגאסה.
"הו טוביאס" הוא קאנון עם שלושה קולות ברה מינור מאת המלחין לודוויג ואן בטהובן אופוס 182 אשר נכתב בעשירי לספטמבר 1821 והוקדש לטוביאס האסלינגר. היצירה היא בדיחה מוזיקלית שכל נושאה מדבר על טוביאס האסלינגר, שהיה חברו של בטהובן.[3]
בטהובן שלח להאסלינגר מכתב בו כתובה הבדיחה המוזיקלית. המכתב משמש למעשה רק את מטרת שליחת הקאנון להאסלינגר עם הטקסט "הו טוביאס, דומינוס הסלינגר, הו!". בטהובן בתחילה רושם את היצירה כקאנון פשוט ומאוחר יותר מפתח אותה כיצירה המושרת לשלושה קולות. בטהובן מתאר במכתב את ההתחלה כביכול של ההלחנה. בטהובן מספר שבטיול מבאדן-באדן לווינה הוא נרדם וחלם על טיול במזרח. בירושלים הגיע אליו התנ"ך ואיתו השם טוביאס, כמו גם המנגינה לקול אחד, ציין. אולם עם התעוררותו שוב הוא שכח זאת. כשנסע באותה קטע בדרך בדרך חזרה, הפעם ער, הופיעה במוחו מנגינה דומה אותה כתב אז כקאנון בשלושה קולות. בטהובן מסיים את המכתב בהמלצות שהאסלינגר צריך לחשוב כדי לספק את נפשו. גם זה היה נושא שהופיע לעיתים קרובות בהתכתבויות של בטהובן עם האסלינגר ונראה היה כי זו בדיחה רצה בין השניים.[4]
שמה המקורי היה Leichte und angenehme Sonatine für das Pianoforte mit Begleitung einer Violine או בתרגום חופשי: סונטינה קלה ונעימה לפסנתר בליווי כינור. היצירה כתובה סגנון קלאסי.[5]
מדובר ביצירה קצרה וקלה במשקל 4/4. היצירה במקור הולחנה לכינור אולם עובדה לנגינה על פסנתר, ומנוגנת על ידי תלמידי פסנתר מתחילים בשנים ג'–ה'.
היצירה קצבית ובעלת אופי שמח, ומורכבת משני חלקים: החלק הראשון של הסונטינה, מז'ור-מינור והחלק השני, במפעם "אלגרו" – מהיר ושמח. היצירה מתחילה בפיאנו, וכך ממשיכה עד חצי החלק השני. לאחר מכן, היא מתחזקת ומתגברת עד סופה.