יחסי מצרים–פקיסטן | |
---|---|
מצרים | פקיסטן |
שטח (בקילומטר רבוע) | |
1,001,450 | 796,095 |
אוכלוסייה | |
117,456,082 | 253,252,891 |
תמ"ג (במיליוני דולרים) | |
395,926 | 338,368 |
תמ"ג לנפש (בדולרים) | |
3,371 | 1,336 |
משטר | |
רפובליקה | רפובליקה אסלאמית פדרלית ודמוקרטיה פרלמנטרית |
יחסי מצרים–פקיסטן הם היחסים הדו–צדדיים בין הרפובליקה הערבית של מצרים לבין הרפובליקה האסלאמית של פקיסטן. היחסים המודרניים החלו בשנת 1947 כאשר מייסד פקיסטן מוחמד עלי ג'ינה ערך ביקור במצרים על פי הזמנה מיוחדת ששלח המלך פואד השני. מצרים מחזיקה בפקיסטן שגרירות באסלאמאבאד ופקיסטן מחזיקה במצרים שגרירות בקהיר. שתי המדינות חברות ב-OIC (הארגון לשיתוף פעולה אסלאמי) ו-D8.[1] פקיסטן ומצרים הן שתיהן בעלות ברית של ארצות הברית, הגדולות ביותר שאינן מנאט"ו, ומאפשרות להן גישה לרמות מסוימות של חומרה ועודפי ציוד צבאי מארצות הברית.
לשתי המדינות יש קשר הדוק. שתי המדינות נוסדו כמדינות לאום מודרניות בעידן של לאומיות, עם אוכלוסייה מוסלמית דומיננטית. מצרים המודרנית מתייחסת למייסדה כמוחמד עלי ואילו מוחמד עלי ג'ינה נחשב כמייסד פקיסטן.
מצרים וארץ עמק האינדוס (המקבילה לפקיסטן המודרנית וצפון מערב הודו) קיימו מאז ימי קדם יחסים פוליטיים, מסחריים ותרבותיים, כולל סחר לאורך זמן דרך דרכי ים סוף וכיבוש על ידי הפרסים, אלכסנדר הגדול והערבים. היוונים הקדמונים העירו כי האנשים שחיו לאורך נהר האינדוס דומים ביותר למצרים הקדומים במראם, כאשר אריאנוס (המאה ה-2 לספירה) ציין ב"אינדיקה" שלו:
מצרים ופקיסטן כוננו יחסים דיפלומטיים בשנת 1951.[1] בשנות ה-50 שאפה פקיסטן לתפקיד מוביל בעולם האסלאמי, מה שהביא לחיכוכים קשים עם מצרים.[2]
במהלך מלחמת ששת הימים ומלחמת יום כיפור, פקיסטן שלחה למצרים עוזרים צבאיים, טכנאים ואנשי צוות כדי לסייע לצבא המצרי במלחמה עם ישראל. במהלך המלחמות עם ישראל, צבא פקיסטן שלח נשק ומטוסי קרב למצרים.[3]
בשנת 1974 ביקר נשיא מצרים אנואר סאדאת בפקיסטן כדי להשתתף בישיבת ה-OIC השנייה שהתקיימה בלאהור, פונג'אב, ותמך בדרך כלל בתוכניותיה של פקיסטן להפוך למעצמה גרעינית. עם זאת, היחסים עם פקיסטן הורעו כאשר פקיסטן החלה בקשרים עם ברית המועצות.[4] החמרת היחסים של פקיסטן עם ארצות הברית מילאה תפקיד מפתח נוסף בבעיה הדיפלומטית.
עם זאת, היחסים עם מצרים השתפרו לאחר סילוקו של ראש הממשלה זולפיקר עלי בהוטו. בשנות ה-80 של המאה ה-20, הנשיא חוסני מובארכ והנשיא מוחמד זיא אל-חאק חיזקו את היחסים; מצרים מילאה גם תפקיד חיוני במהלך המלחמה הסובייטית-אפגנית בה מצרים סיפקה באופן נרחב כוח אדם וציוד צבאי למוג'אהדין האפגנים במאבקם נגד הסובייטים. בשנים 1988–1990 ובשנים 1993–1996 נוצרו קשריה של מצרים עם מפלגת העם הפקיסטנית שהובלה בעבר על ידי בנזיר בהוטו שהייתה בדרך כלל קרובה לברית המועצות.[5]
בשנת 1995 אירע פיגוע באסלאמאבאד בעזרת מכונית תופת שכוון לשגרירות מצרים, והג'יהאד האסלאמי המצרי קיבל אחריות עליו. כל התוקפים נעצרו בשנת 2001 והוסגרו למצרים.[1]
הצבא הפקיסטני והמצרי מקיימים יחסים קרובים בתחומי הייצור הביטחוני,[6] ושתי המדינות מקיימות לעיתים קרובות קשרים עם משלחות ברמה גבוהה של ראשי צבא, בפגישה עם רייהל שריף, נשיא מצרים אישר את רצונו לקדם עוד יותר צבאית שיתוף פעולה עם פקיסטן.[7]
מצרים ופקיסטן הסכימו לשפר את רמת השיתוף הקיימת בין שתי המדינות הכוללת יחסים כלכליים ומסחריים, הזדמנויות השקעה, שיתוף פעולה בשירותים ציבוריים ואזרחיים, מגזר הבריאות, החקלאות והדואר, שתי המדינות ישפרו עוד יותר שיתוף הפעולה שלהם בענף האנרגיה האלטרנטיבית ובמיוחד ייצור אנרגיית רוח.[1][8]
במצרים חיים מעל 700 פקיסטנים, בעיקר בקהיר ובאלכסנדריה. היחסים נעזרים בעובדה ששתי המדינות הן מוסלמיות ברובם ומתקיים קשר חזק בין שתי המדינות.[1]
{{cite web}}
: Check |url=
value (עזרה)