לידה |
20 באוקטובר 1909 הרובע השישי של פריז, צרפת |
---|---|
פטירה |
9 ביוני 1987 (בגיל 77) הרובע הארבעה-עשר של פריז, צרפת |
מוקד פעילות | צרפת |
מקום לימודים | הקונסרבטואר של פריז |
סוגה | מוזיקה קלאסית |
שפה מועדפת | צרפתית |
כלי נגינה | פסנתר |
מוניק האס (בצרפתית: Monique Haas; 20 באוקטובר 1909 – 9 ביוני 1987) הייתה פסנתרנית צרפתייה.
האס נולדה בפריז ולמדה בקונסרבטואר של פריז אצל ז'וזף מורפן (אנ') ולאזאר לוי. היא סיימה בפרס ראשון בשנת 1927 והמשיכה בלימודיה אצל רודולף סרקין ורובר קאסאדסי. האס נישאה למלחין הצרפתי-רומני מרצ'ל מיכאילוביץ', יצאה לסיורי קונצרטים ברחבי העולם וקצרה שבחים רבים על ביצועיה במוזיקה של המאה ה-20.[1] המלחין פרנסיס פולנק, בעצמו פסנתרן מחונן, שיבח אותה במילים אלה, "מוניק האס המקסימה, שנגינתה בפסנתר מהלכת קסמים", ואנרי דיטייה תיאר אותה כ"פרשנית מהוללת למוזיקה של ראוול".
כמו רבים מן הפסנתרנים הצרפתים, שגדלו בעולם שלאחר מלחמת העולם הראשונה, בחרה מוניק האס ברפרטואר, שעקף את המלחינים הרומנטיים ושם דגש על ייצוג של מוזיקה צרפתית. יצירות מאת פרנסואה קופרן וז'אן-פיליפ ראמו הופיעו דרך קבע בתוכניותיה, יחד עם אלה של מוצרט והיידן. יצירותיו של שומאן היו היוצא מן הכלל הבולט להשמטת התקופה הרומנטית מן הרפרטואר שלה, אף כי גם אטיודים של שופן מצאו בו מקום.
עם זאת, מוניק האס זכורה בעיקר כמבצעת מוזיקה צרפתית של המאה ה-20. הקלטות דביסי שלה כוללות את "שנים-עשר האטיודים" שלו, השכוחים יחסית, הקלטה שזכתה ב"גראן פרי דו דיסק", ואת הפרלודים. היא הקליטה את שני הקונצ'רטי של ראוול (את הסול מז'ור פעמיים), וכן את מכלול המוזיקה שלו לפסנתר סולו.
מוניק האס עשתה לה שם כפרשנית ליצירות בארטוק, והייתה רחוקה כחוט השערה מביצוע הבכורה של הקונצ'רטו השלישי שלו לפסנתר (הכבוד ניתן לגיירגי שאנדור, שהקדים אותה בימים ספורים). עוד מלחין לא-צרפתי, שאת יצירותיו אהבה, היה הינדמית; יש הקלטה יקרת-ערך שלה לסוויטה שלו, "ארבעת המזגים", לפסנתר וכלי קשת.
פסנתרנים צרפתים בני דורה של האס התרחקו במשך השנים מן הטכניקה השטחית, ותכופות שברירית ובת-חלוף, שנקשרה עם מרגריט לונג (טכניקה שכונתה לא פעם סגנון ה"דיגי-דיגי-די"). האס שילבה את הניקיון והדיוק שנקשרו לאסכולה הוותיקה יותר עם גון צליל חמים, ששיקף את השפעתו של אלפרד קורטו. גרסאותיה נטולות הרגשנות, בייחוד לדביסי וראוול, מאפשרות ראייה שונה של יצירותיהם, מציגות אותן הן כחדשניות והן כיורשי המסורת של קופרן ושל אמני הצ'מבלו מן המאה ה-18.
ניגודים מרתקים אפשר למצוא בין שתי הקלטותיה לקונצ'רטו של ראוול בסול מז'ור. ההקלטה הראשונה, משנת 1948, שמה דגש מובהק על הקשרים של היצירה עם ניב הג'אז של שנות ה-20'. לעומת זאת, ההקלטה המאוחרת יותר, משנת 1965, נושאת אופי "מוצרטי" הרבה יותר ומשקפת את החוב שראוול, על פי הודאתו, ראה עצמו חב למוצרט בכתיבת הקונצ'רטו הזה.