מרטין זנדברגר

מרטין זנדברגר
Martin Sandberger
Martin Sandberger
Martin Sandberger
לידה 17 באוגוסט 1911
שרלוטנבורג, ברלין, גרמניה
פטירה 30 במרץ 2010 (בגיל 98)
שטוטגרט, גרמניה
מדינה הקיסרות הגרמנית, גרמניה המערבית, גרמניה הנאצית, גרמניה עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה אוניברסיטת טיבינגן (1933)
אוניברסיטת מינכן
אוניברסיטת קלן
קתדרלת פרייבורג
מעסיק גסטפו, המשרד הראשי לביטחון הרייך עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה המפלגה הנאצית עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
  • צלב ההצטיינות במלחמה
  • צלב הברזל, דרגה שנייה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

מרטין זנדברגר (בגרמנית: Martin Sandberger;‏ 17 באוגוסט 1911 – 30 במרץ 2010)[1] היה מפקד אס-אס גרמני בתקופת שלטון הנאצים בין השנים 1941–1943 וד"ר למשפטים.

זנדברגר לקח חלק גדול בהשמדת היהודים בתקופת השואה כאשר פיקד על הזונדרקומנדו a1 של איינזצגרופן A ובתפקידו כראש משטרת הביטחון (RSHA - Reichssicherheitshauptamt). היה אחראי להשמדתם של כ-1,000 יהודים באסטוניה, ואחר כך באיטליה כאשר דאג לשלוח את היהודים האיטלקים למחנה הריכוז אושוויץ. הוא היה המפקד השני של איינזצגרופן A שנשפט והורשע.[2]

ביוגרפיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

זנדברגר נולד בשרלוטנבורג שבברלין. אביו היה מנהל של IG Farben (אִי גֶה פַארבֶּן) - קונצרן גרמני בתחום הכימיה והתרופות.

הוא למד משפטים באוניברסיטאות מינכן, קלן, פרייבורג וטיבינגן.

בגיל 20 הצטרף למפלגה הנאצית ולארגון ה-SA. בין השנים 1932–1933 כיהן כיו"ר קהילת הסטודנטים ונבחר לראש התאחדות הסטודנטים הלאומית-סוציאליסטית באוניברסיטת טיבינגן. השפעת האידאולוגיה הנאצית באה אצלו לידי ביטוי כבר בנובמבר 1933, בהגנה על עבודת המחקר שלו בנושא "ביטחון סוציאלי במדינה הלאומית-סוציאליסטית". ב-8 במרץ באותה שנה, הניפו מרטין זנדברגר ועמיתו אריך הרלינגר את דגל צלב הקרס מול הבניין הראשי באוניברסיטת טיבינגן. בשנת 1935, לאחר עליית הנאצים לשלטון, מונה כמפקח באוניברסיטה וקיבל את התואר ד"ר למשפטים. ב-1936 הפך לחבר מגויס בזונדרקומנדו אס-אס בפיקודו של גוסטב אדולף שיל - עבור ה-SD בוירטמברג.[2]

תפקידיו במלחמת העולם השנייה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספטמבר 1939, לאחר פלישת גרמניה לפולין, פתח היינריך הימלר בתוכנית הידועה בשם "חזרה לאומה" (Heim ins Reich), אשר הייתה אחראית לגירוש האוכלוסייה המקומית באזורי פולין והחלפתה בגרמנים אתניים. כחודש לאחר מכן (13 באוקטובר 1939) מינה הימלר את זנדברגר לממונה על משרד ההגירה המרכזי במזרח פולין ובנוסף, הטיל עליו לבדוק את "הערכת השווי הגזעית" (Rassische Bewertung) של מהגרי הפולקסדויטשה השונים.

במלחמת העולם השנייה, כבשה גרמניה מדינות רבות ואחת מהן הייתה אסטוניה. לפני מבצע ברברוסה (1941) היו באסטוניה כ-4,500 יהודים, רבים ברחו עם נסיגת הצבא האדום. יש המשערים, כי לאחר כיבושה של אסטוניה על ידי גרמניה הנאצית נשארו כ-2,000 יהודים, ויש הטוענים שמספר היהודים שנשאר הוא כ-1,000 יהודים.[3] לאחר הכיבוש, הוקמה במדינה האסטונית ממשלה ששיתפה פעולה עם שלטונות הרייך ולכל חבר בה הוענק התואר "לאנדסדירקטור".[3]

מפקד בזונדרקומנדו a1

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחודש יוני 1941 מונה זנדברגר למפקד הזונדרקומנדו (SK1a) 1a של האס.אס. בדרגת אובר-שטורמבאנפיהרר,[4] וראש משטרת הביטחון של האס דה (SD) באסטוניה (1941–1942). הזונדרקומנדו שימש באס.אס לתיאור תת-יחידה, שעסקה בביצוע משימות מיוחדות ופעולות שהיו כרוכות בשליחת סוכנים או כוחות לשטח.[5]

בתפקיד זה הוטל עליו להשליט את המשטר הנאצי במדינה הכבושה. פעילותו נעשתה באמצעות הטלת טרור והפחדה, ובחיסול כל הגורמים העוינים שעשויים לבצע פעולות נגד הנאצים.[6] מצד שני, בתפקידו כראש משטרת הביטחון, הוא הכיר בתחושת הקורבן של האסטונים ובשאיפת הצדק שלהם. באמצעות שאיפת הנקם שלו, זירז את "החלמתה" של "האומה פגועת הטראומה", בכך שהעניק לאסטונים אוטונומיה רחבה - אזור מינהל עצמי (Generalbezirk Estland), שבראשו הֻצַּב היאלמר מאה, מנהיג התנועה הלאומנית הקיצונית "ופס" (Vaps).[4] זנדברגר הביא להעלאת תחושת הערך העצמי של העם האסטוני באמצעות קשר של שיתוף פעולה, שהתבסס על אמפתיה ואמון הדדי. במקום הפחדה ושליטה סמכותית, כפי שנהוג היה באזורים אחרים במזרח אירופה שנכבשו על ידי הנאצים. בה בעת ניצל את תחושותיהם האנטי-קומוניסטיות של האסטונים, כדי שיראו ביהודים את שורש אסונם ואת האמצעי להשבת הערך העצמי ותחושת העצמה שלהם, והביא לידי כך שירצחו את התושבים היהודים שנותרו בארצם. בפיקודו ובהוראתו חיסלה משטרת הביטחון את שארית האוכלוסייה היהודית באכזריות רבה בכל מיני שיטות של הרג ורצח. הדבר שירת את שאיפתו של זנדברגר להפוך את אסטוניה "נקייה מיהודים" (Judenfrei). מבחינתם של האסטונים, היהודים הוקרבו על מזבח ההתחדשות הלאומית.[7]

כדי ללמד על היעילות האכזרית שבה חיסל את שארית האוכלוסייה היהודית באסטוניה, איתרו אנשי המשטרה האסטונית וחברי יחידות הארגון הלאומני האסטוני "אומאקייטסה" שהיו תחת שליטתו של זנדברגר את 1,000 היהודים שנותרו במדינה. בתחילה, אסרו ורצחו מאות גברים בני 16 ומעלה, השאר – נשים וילדים רוכזו בבתי-ספר. חלקם הועסקו בעבודות כפייה, ומאוחר יותר הועברו למחנה עבודה הרקו (Harku) שבאזור העיר טאלין.[4]

ב־12 באוקטובר 1941 דיווח זנדברגר לממונים עליו, שכל הגברים היהודים מבני 16 ומעלה, פרט לרופאים ול"זקני היהודים" שמונו מטעם הגרמנים, מוצאים להורג בידי אנשי "ההגנה העצמית" האסטונית, בפיקוח נציגי הזונדרקומנדו 1a, ובמפה אזורית שצורפה לדין וחשבון של איינזגרופן A, צוין שאסטוניה נקייה מיהודים.[4] בקיץ 1942 דיווח לממונים עליו שנורו 243 צוענים. בשנה הראשונה בתפקידו כמפקד זונדרקומדו 1a, הוצאו להורג על אדמת אסטוניה 5,643 איש.[1]

הקמת משטרת ביטחון באסטוניה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

במטרה לחשל את ה"ידידות" החדשה בין הכובש הגרמני לנכבש האסטוני, האדירו הגרמנים את דִּמּוּיָם הגזעי של האסטונים שהם מעל שאר העמים המזרח אירופאים. הואיל והאסטונים נתפסו כעם שנמצא בראש הסקאלה הגזעית – בעלי התכונות הרצויות ביותר מבחינה גזעית, כבעלי רכוש ועם הפוטנציאל הגדול ביותר ל"גרמניזציה".[8] הרעיון שהאסטונים והגרמנים הם "אחים לנשק", הביא את זנדנברגר יחד עם מפקד הגסטפו והאס. דה. בטאלין, לפנות ליוצאי צבא ומשטרה אסטונים, ולשכנע אותם להצטרף להקמת משטרת ביטחון אסטונית נפרדת, אך נתונה לפיקוח צמוד של גרמניה. זנדברגר יותר מכל נציג אחר של גרמניה, כפי שצוין, הקפיד לנהוג כבוד באסטונים שהיו בתחום שיפוטו. הגישה הזו השתלמה, הואיל והניבה למנגנון הביטחון הגרמני תמיכה גדולה פי 10 עם הצטרפותם של שוטרים שהתגייסו למשטרת הביטחון האסטונית. ביוזמתו קיבלו השוטרים את תמיכתם של כ-40,000 חברי יחידות הארגון הלאומני האסטוני "אומאקייטסה" (Omakaitse).[4] הסדר זה אורגן בידי זנדברגר, כדי להשיג הסכמה ציבורית לסידורי הביטחון הגרמניים, וכוון נגד הקומוניסטים והיהודים.[9]

תנאי המחיה במחנות הריכוז באסטוניה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופת משטר הרייך השלישי, היו באסטוניה כ-20 מחנות ריכוז שעליהם חלש מחנה הריכוז ואיווארה. אל המחנות הללו הגיעו משלוחים של רבבות יהודים מגטאות שונים: וילנה[5] קובנה ולטביה.[7] בשנים 1942–1943 הגיעו משלוחים של יהודים גם מארצות אחרות כמו פינלנד, צ'כוסלובקיה ומאזור טרנסילבניה אשר ברומניה. חלק מהם נרצחו מיד בהגיעם, וחלק הועבדו בעבודות פרך בעיקר במכרות פצלי שמן,[10] חפירת תעלות נגד טנקים, בניית בונקרים ובעבודות אחרות שנצרך להם הצבא הגרמני.[4] לאחר שנחלשו, נרצחו או שמתו מחולי, רעב ומהתעללויות שונות. תנאי המחיה במחנות היו קשים מנשוא: החדרים היו גדולים ובלתי מוסקים, הצפיפות הייתה גדולה מאוד והאסירים ישנו על דרגשי עץ תלת-קומתיים.[11] הדרגשים היו צרים מאוד ואי אפשר היה לשכב על הגב; התזונה הייתה גרועה והם סבלו מרעב כרוני; העונשים וההתעלליות היו הלקאה בשוט – גבר היה סופג 50–100 מלקות ואישה הייתה מקבלת 25 מלקות; הם נאלצו לרוץ ולהשתטח בתוך זוהמת המחנה לקום ולהמשיך בריצה; במיוחד נהגו שומרי המחנות להתעלל בנשים, אשר הוכרחו להשתתף בנשפי חשק עם ראשי המחנה ועוזריהם.[12]

חיסול מחנות הריכוז

[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר החלה המתקפה הסובייטית בחודשים יולי – אוגוסט שנת 1944, התחיל מבצע טשטוש והסוואת זוועות ההמתות ההמוניות. הדבר נעשה על ידי אנשי קומנדו מיוחדים שאילצו את אסירי המחנה לשרוף את גופות ההרוגים.[13] בנוסף, החלו אנשי האס.אס יחד עם משתפי פעולתם האסטונים, להעביר את האסירים מהמחנות השונים למחנה הריכוז שטוטהוף דרך הים הבלטי. אסירי מחנה הריכוז קלוגה ומחנה הריכוז לגדי נרצחו במקום, חלקם ניסה לברוח אולם הם נתפסו נורו במקום.[4]

תפקידיו לאחר השרות באסטוניה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספטמבר 1943, הגיע זנדברגר לעיר וורונה שבצפון איטליה, כדי לבנות שירותי ביון באזורים הכבושים באיטליה, שהיו עדיין תחת שליטת הגרמנים. היה זה לאחר מעצרו של בניטו מוסוליני על ידי בעלות הברית שכבשו את דרום איטליה. בתפקידו החדש הגיעה הוראה מהיטלר להביא את האפיפיור לגרמניה, והתוכנית הייתה להציע לו לעבור לטירה בליכטנשטיין. בתחילת אוקטובר 1943, נסע זנדברגר לרומא ודיווח כי הוותיקן חושש מהקומוניסטים ומכוחות בעלות הברית. התוכנית לא יצאה אל הפועל, מכיוון שבאותו חודש הוטל על זנדברגר לדאוג לגרוש יהודי איטליה, והוא התמסר כולו לתפקיד ולביצוע מכונת ההשמדה של היהודים אשר שילוחם התבצע מרומא לאושוויץ ברכבת מספר X70469.[1]

בדצמבר 1943, עבר זנדברגר לברלין, לעבוד במשרד הראשי לביטחון הרייך. הוא היה מעורב בשילוב משרד החוץ, מודיעין הפיקוד העליון של הוורמאכט ובארגון שירות חשאי מתפקד, אך שילוב המשרדים הללו לא צלח, ולא בגלל אשמתו של זנדברגר.[14] לאחר שנודע לו על התאבדותם של היטלר והימלר, ברח והתחבא באחת הבקתות האלפיניסטיות אשר בקיצביל, אוסטריה. אך שבועיים לאחר מכן הסגיר את עצמו לבעלות הברית.[1]

משפט האיינזצגרופן

[עריכת קוד מקור | עריכה]

משפט האיינזצגרופן היה ה-9 ("military tribunal 9") מתוך 12 המשפטים בגין פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות שקיימו שלטונות ארצות הברית בגרמניה בעיר נירנברג, בהיכל הצדק לאחר תום מלחמת העולם השנייה. המשפטים נערכו בפני בתי דין צבאיים של ארצות הברית. 12 המשפטים ידועים כ"משפטי נירנברג הבאים" או כ"משפטי פושעי מלחמה בפני בתי הדין הצבאיים של נירנברג״.

זנדרברגר נעצר בחודש מאי 1945.[1] במשפטו, הכחיש זנדברגר את מעשיו, ולא לקח כל אחריות על פעולות הרצח, הוא טען שהיה אחראי רק לחלק ממעשי הרצח, והעריך שרצח רק כ-300 – 350 איש. אף על פי ש-4 השנים בהן פיקד על השמדת יהודים במקומות שונים, מתועדות בפרוטוקולים של משפטי נירנברג וכן באלפי עמודים השמורים בארכיונים גרמניים, רוסיים, אסטונים ואיטלקיים. המסמכים מתארים הוצאתם להורג של קומוניסטים, ירי המוני ביהודים וצוענים, וכן תקופת שהייתו במטה הביון של האס. אס.[1] התובע הראשי במשפטם של זנדברגר והאחרים, אמר שזנדברגר היה פעיל מאוד ברצח אנשים חפים, ועונש המוות היה מגיע לו.[1]

בזמן המשפט, תמכו בזנדברגר אנשי המעמד הגבוה בגרמניה, הואיל ולמשפחתו היו קשרים עִמָּם. ביניהם ניתן למנות את תאודור יוס (Theodor Heuss) – עורך דינו הנודע, קרלו שמיד (Carlo Schmid) – סגן נשיא הפרלמנט במערב גרמניה, אשר דאג לשהותו בכלא בתנאים טובים, גבהרד מולר (Gebhard Müller) – מושל מדינת באדן-וירטמברג, מרטין הוג (Martin Haug) – הבישוף של המדינה,[1] אך תמיכתם לא עזרה לזנדברגר. אב בית הדין, השופט מייקל א. מוסמאנו מפנסילבניה, גזר את גזר הדין: "הנאשם מרטין זנדברגר בסעיפים של כתב האישום בו הורשעת, בית הדין דן אותך למוות בתלייה". למרות לחצים פוליטיים, אישר הגנרל לוציוס ד' קליי את גזר דין המוות של זנדברגר ב-1949. בשנת 1951 הומתק דינו למאסר עולם[1] על ידי ועדת החנינה של "פאנל פק". אביו השתמש בקשריו עם נשיא גרמניה, וחידש את קשריו עם שגריר ארצות הברית באותה תקופה, פנה בתחנונים רבים לאנשים בעלי השפעה כולל פנייה לשר המשפטים הגרמני על מנת לקבל הקלה בעונשו של בנו.

לאחר המשפט

[עריכת קוד מקור | עריכה]

זנדברגר הורשע על ידי בית משפט צבאי למוות בתלייה. אולם עונשו הומתק למאסר עולם בשנת 1951, ו-7 שנים לאחר מכן ניתנה לו חנינה, הוא שוחרר מהכלא ונעלם.[1] למעשה, הוא חי ברחוב לודויג הופרט 16 בשטוטגרט.[15] לאחר נפילת מסך הברזל, ופתיחת הארכיונים במזרח אירופה, החלו שוב להתמקד בו ובפשעיו, אולם הוא שמר על פרופיל נמוך ולא דיבר. התגלו מסמכים חדשים שיכולים היו לפתוח תיק אישום חדש כנגדו, אלא שאף אחד לא רצה לפתוח את התיק.[1] מסתבר, כי הקשרים של משפחתו לפני המלחמה היו יעילים גם אחרי המלחמה.[1] הוא לא היה זקוק לחוק התיישנות, כי הוא נהנה מההתיישנות בלי חוק.[15]

שנים רבות לא ידעו שהוא עדיין בחיים, עד שעיתון ה"דר שפיגל" איתר אותו בבית אבות בשטוטגרט זמן קצר לפני מותו. זנדברגר התגורר בדירה של 2.5 חדרים ושילם כ-3,375 דולר. בנוסף, שילם על טיפול סיעודי וארוחות בעלות 3 מנות. האוכל היה מובא לחדרו והפיזיותרפיסט שטיפל בו היה מגיע גם הוא לחדר.[1] הוא המשיך לטעון כל השנים לאחר השחרור מהכלא, שלא היה מעורב כל כך בכל הנושא של השמדה ורצח. אבל העדויות, הפרוטוקולים והמסמכים הרבים שנפתחו מוכיחים אחרת.[1]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מרטין זנדברגר בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 WALTER MAYR, The Quiet Death of a Nazi, abcNEWS, ‏15 באפריל 2010 (באנגלית. המאמר תורגם מגרמנית ע"י כריסטופר סולטן)
  2. ^ 1 2 מקלין הצרפתי, The Field Men: The SS Officers Who Led the Einsatzkommandos - the Nazi Mobile Killing Units (Schiffer Military History), עמ' 102
  3. ^ 1 2 השמדת יהודי אסטוניה עמוד 41
  4. ^ 1 2 3 4 5 6 7 אסטוניה, באתר יד ושם, מרכז המידע אודות השואה, יד ושם ביה"ס המרכזי להוראת השואה
  5. ^ 1 2 מקלין הצרפתי, The Field Men: The SS Officers Who Led the Einsatzkommandos - the Nazi Mobile Killing Units (Schiffer Military History), עמ' 103
  6. ^ מורשת עמוד 128
  7. ^ 1 2 "יד ושם קובץ מחקרים" ל"ט {2}, בעריכת דוד זילברקלנג, המכון הבין-לאומי לחקר השואה ירושלים 2011 עמוד 211–212
  8. ^ RUTH BETTINA BIRN, Collaboration with Nazi:Germany in Eastern Europe the Case of the Estonian Security Police, Contemporary European History 10, Cambridge University Press, 31 יולי 2001, עמ' 181–198
  9. ^ קובץ מחקרים יד ושם" ל"ט {2}, בעריכת דוד זילברקלנג, המכון הבין-לאומי לחקר השואה ירושלים 2011 עמוד 206–207
  10. ^ דב לוין, הישוב היהודי באסטוניה - דגם של קהילה זעירה וייחודית, שרשרת הדורות, חקר תולדות המשפחה היהודית כרך כ' מס' 3, אוגוסט 2006, עמ' 3–6
  11. ^ אהרון עינת, עורכת אחראית: דניאלה אוסצקי-שטרן; עורכת לשון ועורכת מדעית: לאה תמיר-אנגלרד; עורך האינדקס: יעקב בלסברג (ע), חיי היום יום בגטו וילנה, הוצאת מורשת בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ, תשע"ג - 2013, עמ' 230. (בעברית)
  12. ^ מורשת עמוד 133
  13. ^ מורשת עמוד 134
  14. ^ Mati Laur und Karsten Brüggemann,, Herausgegeben von Mati Laur und Karsten Brüggemann unter Mitwirkung von Anti Selart, Andris Levans und Ulrike Plath (ע), Andreas Strippel: „… zu allem zu gebrauchen“ – Die Karriere des Dr. Martin Sandberger, [https://sisu.ut.ee/sites/default/files/fzbg/files/fzbg-9-2014.pdf#page=284 FORSCHUNGEN ZUR BALTISCHEN GESCHICHTE], אסטוניה: אוניברסיטת טרטו, אסטוניה, 2014, עמ' 284-274. (בגרמנית)
  15. ^ 1 2 הלל זיידל, בריחתי ממחנה קלוגה, מעריב, 24 אפריל 1965, עמ' 4